אמנות ז'נבה

ערך זה עוסק בדיני מלחמה. אם התכוונתם לאמנה בדבר מעמד פליטים, ראו אמנה בדבר מעמדם של פליטים.

אמנות ז'נבה הן ארבע אמנות שונות, שנוסחו ונחתמו בז'נבה שבשווייץ בין השנים 1864–1949, ועוסקות בהתנהגות הראויה בין צבאות ואומות בזמן מלחמה. מקובל להתייחס ל"אמנת ז'נבה" ביחיד, כשהכוונה היא לכל אחת מארבע האמנות או כולן יחד.

האמנות עוסקות במתן טיפול רפואי לפצועים, כולל לחיילי האויב; בתביעה להתנהגות הוגנת עם שבויי מלחמה; ובחובה להגן על אזרחים בעת קרב.

כל המדינות בעולם חתמו על אמנת ז'נבה וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמנה כלשהי זוכה להכרה בינלאומית מלאה. למרות זאת, מדינות רבות בעולם ביצעו ומבצעות פעולות המפרות את אמנות ז'נבה. הפרות של האמנה שמבצעות האומות החתומות מובאות בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אבי האמנות הוא ז'אן אנרי דינן, שפעל בעניין לאחר שראה את תוצאות קרב סולפרינו באיטליה בשנת 1859.

ארבע האמנות הן:

• אמנת ז'נבה הראשונה (1864) – טיפול בפצועים בשדה הקרב והקמת ארגון הצלב האדום.
• אמנת ז'נבה השנייה (1906) – החלת עקרונות האמנה הראשונה גם על לוחמה ימית.
• אמנת ז'נבה השלישית (1929) – טיפול בשבויי מלחמה.
• אמנת ז'נבה הרביעית (1949) – טיפול באזרחים בזמן מלחמה וכן אזרחים בשטח כבוש שבו יש משטר צבאי של צבא עוין.

ב-1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה, שוכתבו שלוש האמנות הראשונות ואושררו כמקשה אחת, וכן נוספה האמנה הרביעית.

בפתיחת כל אחת מארבע האמנות נכתב כי הן יחולו על היחסים בין שתי מדינות החתומות עליהן. במקרה של סכסוך עם מדינה שאינה חתומה עליהן, יחולו האמנות אם אותה מדינה מקבלת אותן עליה ומיישמת את תוכנן.

נוסף על ההוראות שיבוצעו בימי שלום, תחול האמנה הזאת על כל מקרים של מלחמה מוכרזת או של סכסוך מזוין אחר העלול להתגלע בין שנים מבעלי האמנה או בין יותר משנים, ואפילו לא הכיר אחד מהם במצב המלחמה. כן תחול האמנה על כל מקרה של כיבוש חלקי או שלם של ארצו של אחד מבעלי האמנה, ואפילו לא נתקל הכיבוש האמור בשום התנגדות מזוינת. גם אם אחת המעצמות המסוכסכות אינה צד לאמנה הזאת, יישארו המעצמות שהן צדדים לה כפותות לה ביחסיהן ההדדיים. יתר על כן, הן יהיו כפותות לאמנה ביחס למעצמה האמורה, אם קיבלה זו על עצמה את הוראותיה ונוהגת לפיהן.^[1]

במקרה של סכסוך 'שאינו נושא אופי בינלאומי', האמנות יחולו בשטחה של המדינה החתומה עליהן באופן מצומצם, הכולל בעיקרו הימנעות מפגיעה באזרחים הנתונים תחת שליטתה.

ישראל חתומה על כל ארבע אמנות ז'נבה, אשרה אותן ומחויבת להן.^[2] על מנת להקנות לאמנות תוקף במשפט הפנימי דרוש דבר חקיקה שיקלוט אותן, אלא אם כן מדובר באמנה שמשקפת משפט מנהגי. אמנת ז'נבה השלישית (שבויי מלחמה) נחשבת למשפט מנהגי ולכן אין צורך לקלוט אותה לחוק ספציפי. אשר לאמנה הרביעית, במשפט הבינלאומי היא נחשבת כמשקפת דין מנהגי, אך ישראל חלקה על כך וסברה שהיא אינה נחשבת לכזו וכיוון שהמחוקק לא בחר לקלוט אותה לחוק לא ניתן לתבוע על פיה בבתי משפט ישראלים. למרות זאת, הודיעה ממשלת ישראל שהיא רואה עצמה כפופה לחלקים ההומניטריים של האמנה.

כמו כן, על מדינת ישראל להגביל את סוגי כלי הנשק ואת שיטות הלחימה בהתאם להוראות המשפט ההומניטרי. עם זאת, כאשר החוק הישראלי קובע מפורשות קביעה השונה מכללי המשפט הבינלאומי, בית המשפט נותן קדימה לחוק הישראלי.

בתשובה לעתירת ארגוני זכויות אדם כנגד מעצרים מנהליים המבצע צה"ל כלפי פלסטינים ויהודים תושבי יהודה ושומרון, הסבירה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש:

אשר לתחולת הוראות אמנת ז'נבה, הרי מאז החלת דיני הכיבוש על האזור ב-1967 טענה המדינה בפני בית המשפט שמדובר באמנה הסכמית, ולפי גישתה הביקורת השיפוטית על יישום הוראות האמנה היא מכוח המחויבות שהמדינה קיבלה על עצמה, כעניין שבמדיניות, לכיבוד ההוראות ההומניטריות שבאמנה. בהתאם לכך, בחן בית המשפט בפסיקה ענפה את קיום אותן הוראות במהלך השנים. עתה טוענים העותרים, כי חל שינוי בגישה ומקובל כי הוראות האמנה הן חלק מהמשפט המנהגי וככאלה יש להן מעמד מחייב. יהא מעמדה של אמנת ז'נבה אשר יהא, מוכנים אנו לקבל את הטענה שיש לבחון את פעולות המפקד הצבאי באזור בהתאם להוראות האמנה, כפי שנהג בית המשפט לעשות במשך שנים, ולכבד את הוראותיה המנהגיות כחלק מהדין הנוהג... עם זאת, אין חולק כי כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי הפנימי עומדת אל מול כללי המשפט הבינלאומי, גם כאשר מדובר במשפט מנהגי, הדין הישראלי מכריע.^[3]

מדיה וקבצים בנושא אמנות ז'נבה בוויקישיתוף

• דף אודות אמנות ז'נבה, באתר הצלב האדום
• אמנת ז'נבה הרביעית בעברית, באתר בצלם
• החוק ההומניטרי הבינלאומי (אמנות ז'נבה), באתר מגן דוד אדום
• אמנות ז'נבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)