נאומו של חן לנגר בעצרת "ממשיכים בגאווה"

נאומו של חן לנגר, מדריך הבר נוער שנפצע במהלך הירי במועדון הבר-נוער בתל אביב בתאריך 1.8.09 בעצרת "ממשיכים בגאווה" בכיכר רבין (8.8.09), בעקבות האירוע, בו נרצחו מדריך הנוער ניר כץ ז"ל והנערה ליז טרובישי ז"ל.

"שבוע רע ללסביות, להומואים לטרנסג`נדרים לבי-סקסואלים, לסטרייטים, להורים, ילדים, לחילונים, ליהודים ולערבים בישראל. שבוע רע לכן ולכם. לאנשים הטובים שנמצאים איתנו היום בכיכר רבין ולאלה התומכים שנבצר מהם להגיע. גם שבוע רע לבריות, שבוע רע לנפשות הרכות והפצועות שבבתי החולים. שבוע רע למשפחות ששכלו את יקיריהם בתופת הנוראה. שבוע רע לחברה בישראל.

יום בו מרכז מפגש מידע וסיוע לנוער במצוקה הופך לבריכת דם שותת. זה היום בו מאסנו לשתוק, מאסנו מלהסתתר, מאסנו מלטשטש את פני המציאות. היום צריך להסתכל על הזוועה בעיניים, בעיניים של החברה הישראלית והשסע העמוק שממאנים להתאחות. בעיניים של אותם נערים שצריכים להתמודד עם הורים וחברה המפנה להם עורף, בעיניים של האנשים הטובים באמצע הדרך ולומר להם שהבית שהיה לכל אותם אלפי נערים ונערות שעברו בו מקום מפלט היה לבית מטבחיים של רוצח נבל.

ק.צטניק, סופר השואה, כתב על הפלנטה האחרת: מה שקרה שם לא יוכל להיות מסופר לאחר באמצעות מילים. ילדים בתפקיד ברווזים במטווח. הרוצח הנבל, שהסתכל עליי בעיניים קרות פעורות ולחץ על ההדק לא נתן לי אף רגע לאסוף את הילדים עליהם הופקדנו אני והמדריכים של האגודה מתחת לכנפיים ולגונן. את העיניים הבוהות של שתי הנפשות הטהורות שנטבחו, אני לא אשכח כנראה לעולם .הן בהו בי אז והן חוזרות לבהות בי בלילה. הן מתפרצות להזכיר לי שאסור לשתוק. הנער שהושיט לי יד ובפעם הראשונה בחיי הייתי צריך לבחור בין שלו לבין של אחר כשחיים ומוות מפרידים בין שתיהן לא מניחה ממני, היא לא צריכה להניח גם לכם. אנחנו חברה פצועה. חברה שצמאה לפיתרון והיום אנחנו צריכים שלום חברתי.

אני מצטט - אתם כאן בהתייצבותכם בעצרת זו מוכיחים עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות - אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה, זו לא דרכה של מדינת ישראל. השלום כרוך בקשיים וגם במכאובים, אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. את המילים האחרונות אמר יצחק רבין ז"ל, פה.

אספר לכם על מקום נחמד, קטן שענה לשם בר-נוער. מקום בו המסכה נעלמת לה, גלימת ההעלמות מתמוססת לה ואנשים יכולים פשוט להיות שם, פשוט להיות כמו שטוב להם. לשחק עם חברים משחקי חברה ושולחן, לנגן בפסנתר או בגיטרה, לקבל אוזן קשבת לכל הדורש בה וכתף לבכות עליה משמחה ולעיתים גם מעצב. הבר היחידי שאני מכיר בו - המשקאות היחידים הם תפוזים וגזוז, והטוסט מוגש עם סלט בו נעוץ דגל מדינת ישראל על צדו האחד ודגל החופש בצד השני, הדגל בו כל הצבעים מסודרים אחד ליד השני נחים להם באהבה, בשוויון מוחלט ובגאווה כמו שטוב לכם. תודה ."