ביאור:משלי לא ו

הפסוק ממליץ למלך שלא ישתה יין בעצמו, אלא ייתן את היין לאנשים הזקוקים לו. אולם ספר משלי מכיר את הסכנות שבשתיית יין ושכר - הרעלה, התמכרות, הזיות, טשטוש ואבדן הכרה (ראו יין בספר משלי). מכאן, שיש לפרש את הפסוקים שלנו באופן מצומצם, כעצה המתאימה למקרים מיוחדים בלבד:

1. אובד = אדם העומד לאבד מן העולם, למשל, נדון למוות: "היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (רב חייא בר רב אשי בשם רב חסדא, בבלי סנהדרין מג.), "לא נברא יין בעולם אלא... לשלם שכר לרשעים" (רבי חנן, בבלי סנהדרין ע., ערובין סה.). כשאדם עומד למות, ההשתכרות כבר לא תגרום לו נזק, ואפשר לתת לו ליהנות ברגעים האחרונים של חייו.

2. אובד = אדם שהדיכאון שלו גדול כל-כך עד שהוא עלול לאבד את עצמו לדעת. נפש = החיים; מר נפש = אדם שצערו גדול כמו החיים עצמם, אדם שצערו גדול כל-כך עד שהחיים נראים לו מרים והוא מואס בחייו. בימינו מקובל, במצבים כאלה, לתת תרופות נוגדות-דיכאון. גם לתרופות אלו ישנן תופעות לוואי רבות ומסוכנות, אך במקרים מסויימים התופעות הללו עדיפות על-פני הסכנה שהאדם המדוכא יתאבד. בימי התנ"ך, היין והשכר שימשו כתרופות נוגדות דיכאון.

3. מר נפש = אדם המתאבל על אובדנה של נפש קרובה: "לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים..." (רבי חנן, בבלי סנהדרין ע., ערובין סה.), "עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל" (עולא או מתניתא, בבלי כתובות ח:; וכן נדרים נו.).

אם כך, הפסוק שלנו לא מלמד שיש לתת יין לכל אדם שנמצא ב"דיכי", אלא רק במצבים קיצוניים - נדון למוות, אבֵל או אדם שאינו יכול לתפקד כראוי מרוב זיכרונות רעים.

ועוד: הפסוק לא אומר שאדם צריך לקחת יין בכל פעם שהוא מרגיש מדוכא, אלא שצריך לתת לו יין, כלומר זו תרופה הדורשת מרשם רופא...

1. תפקידו של היין כמנחם אנשים עצובים ועמלים נרמז גם בדברי למך, אביו של נוח, שנחשב לממציא היין, (בראשית ה כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ראו שד"ל); וגם ב(ירמיהו טז ז): "וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת, וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ".

2. מה הדין כאשר השופט הוא גם אבֵל? - מקרה כזה קרה לאהרן בזמן חנוכת המשכן, כששניים מבניו נהרגו. מייד לאחר מכן, אמר לו ה', (ויקרא י ט): "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ; חֻקַּת עוֹלָם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל, ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראַל, את כל החקים אשר דבר ה' אֶליהם ביד משה": "סמך ציווי זה לכאן, לפי שלא נברא היין כי אם לנחם בו אבלים, ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו" (כלי יקר). אדם שנמצא בתפקיד ציבורי, צריך להיות מספיק חזק כדי להדחיק את אבלו בכוח הרצון, בלי לשתות יין, כך שכושר השיפוט שלו לא ייפגע.

3. הסופר האמריקאי A.J.Jacobs, שניסה לחיות במשך שנה על-פי פרשנות מילולית של התנ"ך, מתאר איך קיים את הפסוק "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש": "קולגה שלי, דוד, נפרד מהחברה שלו. יש לו סכיאטיקה - מחלה נוירולוגית שתמיד חשבתי שיש רק לגימלאים. נוסף לכל הצרות, הוא כתב תסריט מאד מצחיק לסרט, אבל יומיים לפני ששלח אותו להפקה, מישהו אחר מכר תסריט על אותו רעיון בדיוק. בפעם הבאה שהגעתי לעבודה, עצרתי במשרד שלו עם בקבוק של יין אדום משובח. "קח", אמרתי לו והגשתי לו את הבקבוק. "מה זה?" "זה בגלל שאתה בדיכאון. כתוב בתנ"ך שצריך להביא יין למרי נפש." "זה באמת כתוב בתנ"ך?" "כן. כתוב גם שאסור לשיר לאנשים מרי נפש, זה כמו לשפוך להם חומץ על הפצעים (ראו משלי כה20: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר, וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע")""". "אז אתה לא עומד לשיר לי?" "לא." דוד נראה מלא תודה על היין, ועוד יותר" "מלא תודה על כך שלא שרתי לו. אני מאד אוהב שהתנ"ך נותן עצות שהן גם חכמות וגם קלות." (The year of living Biblically, עמ' 70, מתורגם לעברית).