נתיבות עולם/נתיב גמילות חסדים/א

יבאר ענייני גמילות חסדים והכנסת אורחים ובקור חולים והלוויית המת ושמחת חתן וכלה:

בספר משלי (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון, שלמה המלך ר"ל, כי מי שעושה גמילות חסדים לבני אדם, ראוי שיהי' הש"י עושה אתו ג"כ חסד לכפר עונותיו ואין מדקדק עמו במה שעשה מן החטאים, כי כך היא המדה שמי שעושה לפנים משורת הדין עושים עמו ג"כ לפנים משורת הדין. ודבר זה עוד יתבאר כי מדה זאת בפרט מיוחד לזה, שכאשר האדם גומל חסדים ועושה טובות לבריות, שכך עושה הש"י ג"כ ונוהג מדת חסד עמו ומוותר לו ומכפר לו חטאיו. ועוד כי החסידות הוא שנכנס לפנים משורת הדין ויש לו דביקות במדה זאת, והחטא הוא שיוצא לגמרי מן היושר, הרי לך כי הם שני הפכים כי הדבק בחסד לא זה שהוא עושה כשורה וכדין רק שנכנס לפנים משורת הדין, והחוטא לא זה שאינו נכנס לעשות לפנים משורת הדין רק שיוצא חוץ מן היושר והדין, ולכך כאשר חטא ויצא מן היושר אם יעשה חסידות ויכנס לפנים משורת הדין דבר זה הפך אשר חטא והוא כפרה לו. ואמר שגם באמת יכופר עון כי החטא הוא מעשה שקר, וכאשר הוא בעל אמת ראוי שיהיה הש"י מכפר לו החטאים שהם מעשה שקר שחטא בשביל יצר הרע, כי כאשר האדם נמשך בדבריו אחר האמת א"כ הוא בעל אמת, ודבר זה כפרה על החטאים שהם מעשה שקר:

אבל רז"ל מפרשים הכתוב הזה כי בעל גמילות חסדים ראוי לכפרת החטא, כי בעל גמילות חסדים יש בו הטוב הגמור שהוא מטיב לאחרים, ולאדם כמו זה יש לו זכות ודקות החמרי ואינו אדם חמרי גמור, כי החומר אינו משפיע רק הוא מקבל תמיד. ודבר זה רמזו רז"ל במה שאמרו (אבות פ"ב) אין עם הארץ חסיד, כי עם הארץ שהוא אדם חמרי אין לו מדת חסידות לעשות הטוב אל אחר, כי החומרי הוא מקבל ואינו משפיע לאחר, ולכך בעלי גומלי חסדים שעושים הטוב ומשפיעים לאחרים אינו חמרי רק יש לו זכות החומר, ובשביל זה מזכך גופו וחומרו מן החטא אשר הם פחיתות החמרי. וכן אמרו במדרש (ילקוט הושע תקכ"ב) כי חסד חפצתי ולא זבח אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים חסד זה לזה יותר מכל זבח שזבח שלמה לפני אלף עולות יעלה שלמה פעם א' היה ר' יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה ר' יהושע מהלך אחריו אמר אוי לנו על הבית שהוא חרב מקום שמתכפרים בו עונותינו אמר לו בני אל ירע לך כי יש לנו כפרה כיוצא בזה ואיזה זה גמילות חסדים לכך נאמר כי חסד חפצתי ולא זבח ואומר כי אמרתי עולם חסד יבנה ע"כ. וכל זה מפני כי בעל גמילות חסדים אין לו מדה החמרית, רק יש לו זכוך החומר ובזה מזכך ומטהר את הגוף מן החטא כמו שהתבאר, ולפיכך בחסד יכופר עון. ואמר כי חסד חפצתי שהוא זכות של אדם שהוא קנין מעלה לאדם עצמו, ולא זבח כי אין הזבח קנין מדה טובה ובודאי זה יורת חפץ הש"י מן הזבח. ומה שאמר ואמת ר"ל התורה שהיא אמת בה כפרת חטא, כי התורה היא כפרת חטא לגמרי ואין צריך עולה וקרבן וכמו שנתבאר למעלה בנתיב התורה ע"ש, וכן אמרו בפרק קמא דברכות (דף ה:) ויתבאר עוד בנתיב היסורים. ועוד כי ע"י התורה יש לו ג"כ זכוך השכלי ובשביל זה האמת מזכך כח השכלי כאשר היה לו אמונת שקר. והנה שנים אלו אמת וחסד שניהם טעם אחד להם לגמרי, כי בעל גמילות חסדים מצד שיש לו זכות החמרי יש לו הזכות מן החטא כמו שאמרנו, ואמת יש לו זכות שכלי ובזה יש לו סלוק העון שהיה לו מצד השכל באמונת שקר, וכאשר הוא איש אמת ויש לו זכות השכלי זהו זכוך החטא שהיה לו בכח השכלי, וזהו מבואר:

ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קח.) אמר ר' יוחנן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אם מתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבא ואביי מדבית עלי קאתו רבא דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובג"ח חיה שתין שנין ע"כ. פירוש דבר זה כי הכל מודים שהתורה היא כפרה מן החטא כמו שאמרנו, ולפיכך אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר, כי חטא בני עלי היה שהיו רודפים אחר התאוה החמרית, ולפיכך בזבח ומנחה שהזבח והמנחה הוא גשמי אינו מתכפר, אבל התורה השכלית היא סלוק החמרי שממנו התאוה בזה הוא מתכפר. ולאביי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים, שכמו שהתורה היא סילוק החומר כך יש בג"ח זכוך החמרי שבו התאוה כמו שהתבאר. ולרבא מתכפר יותר בתורה כי התורה היא שכלית לגמרי לכך הוא מסלק העון שהוא מצד החמרי, ולאביי גמילות חסדים יותר עדיף שגמילות חסדים הוא זכוך הגוף, שבו התאוה החמרית שהיו נמשכים אחריו בני עלי, ומחלוקת שלהם הוא דבר עמוק מאוד, וזה פירוש הכתוב כי בחסד ואמת יכופר עון, ואין להאריך עוד:

מעלת החסד שהוא מתעלה ומתרומם למעלה. ובפר"ק דברכות (דף ח.) תניא ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל עם הצבור כאלו פדה לי ולבני מבין האומות ע"כ. ורצו גם בזה שהשכינה עם ישראל בגלותם, ואף שאצלו ית' לא שייך שעבוד מאחר כי שכינתו עם ישראל אשר הם בגלות נאמר על הש"י כך, וכאשר יש קבוץ ישראל אל הש"י כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות והוא נחשב פדיון מבין האומות. ודע כי ענין הגלות מה שישראל הם בין האומות, דאף אם הם אלף ביחד נקראו פזורים בין האומות, אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור והם מתאספים ומתקבצים אל ה' זהו יציאה מן רשות האומות והתעלות מביניהם שהם יוצאים מרשות האומות אל ה'. ועוד יש להם התרוממות והתעלות מן האומות ע"י גמילות חסדים, כי ע"י ג"ח האדם מתרומם ומתעלה, ועל דבר זה יש ראיות ברורות דכתיב (משלי, יד) צדקה תרומם גוי וגו' ועוד כתיב (ישעי' ל"ג) הולך צדקות דובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו. וכל הדברים האלו כי גמילות חסד מדת אברהם שנקרא אב רם שהיה מתעלה ומתרומם בשביל מדה זאת, ועוד כי בעל גמילות חסדים משפיע לאחר וכל משפיע לאחר הוא מתרומם. ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין האומות, וזהו על ידי התורה מתעלה על הכל כמו שאמרו חכמים בברייתא דשנו (אבות פ"ו). ונמצאו אלו שתי מדות התורה וגמילות חסדים באברהם, התורה כתיב (בראשית, כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי חקותי ותורותי, וגמילות חסדים (בראשית, יח) למען אשר יצוה ביתו אחריו וגו', ועל ידי שתי מדות אלו היה מתרומם ומתעלה על העולם. ולפיכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאלו פדה לי ולבני מבין האומות, כי יש כאן התעלות מתוך האומות על ידי התפלה עם הצבור וע"י התורה ועל ידי גמילות חסדים, כי כאשר הוא מתפלל עם הצבור מזה יש לו קיבוץ מן רשות האומות, ואז על ידי התורה וגמילות חסדים מתעלה ומתרומם מן רשות האומות לגמרי וזהו גם כן פדיון לשכינה שהיא עם ישראל בגלות, ופירוש זה נכבד מאוד כאשר תבין אותו על עמקו. ובפ"ק דבבא קמא (דף יז.) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב אשרי זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה וגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנ' אשרי זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים זוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה של יוסף, דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם זהו משלחי רגל השור והחמור א"ד אויביו נופלים לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ע"כ. פירוש כי אלו שניהם בפרט דהיינו התורה וגמילות חסדים האדם מתרומם בהם כמו שאמרו לפני זה. ולפיכך אמר מי שהוא בעל חסד הוא מתעלה עד שזוכה לתורה, כלו' שיקנה התורה בשלימות כאשר עוסק בתורה ובגמילות חסדים, וזוכה לכילה כיוסף פירוש יוסף היה מפואר ויקר במעלתו והיה מתרומם בחשיבותו עד שנעשה לו כילה מצד חשיבותו. ודבר זה מבואר ליודעים איך בעל גמילות חסדים ראוי לו הכילה שהוא חשיבות של נוי, כאשר תבין לשון חסידות כמו שאמרו (כתובות דף יז.) כלה נאה וחסודה, וכן גבי אסתר כתיב (אסתר, ב) ותשא חן וחסד לפניו. וא"ד זוכה לבינה כיששכר, ודבר זה כמו שאמרנו כי העוסק בתורה שהוא מתרומם ומתעלה מעלה מן העולם הזה זוכה לבינה שזה עוד מעלה יתירה ממה שאמר שזוכה לתורה, כי בינה הוא שמבין דבר מתוך דבר לא השגת התורה מה שהוא לפניו בלבד רק אף הבינה. וכן מה שאמר שאויביו נופלים לפניו כי בגמילות חסדים הוא מתרומם על אויביו גם כן כמו שאמרנו עד שהם נופלים לפניו וכל אלו דברים ידועים למבינים:

ובפרק קמא דסוטה (דף יד.) אמר רב אחא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה והלא כבר נא' כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא אלא הלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' וגו' כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה מבקר חולים כדכתיב וירא אליו ה' אף אתה בקר חולים הקב"ה קובר מתים דכתיב ויקבור אותו בגיא אף אתה כך הקב"ה מנחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק אף אתה כך ע"כ. ומה שעל ידי המדה הזאת בפרט אפשר להתדמות לבוראו, מפני שזאת המדה היא מה שעושה האדם בעצמו. כי המשפט לא שייך לומר שהוא הולך בדרכי השם יתברך, כי ההולך הוא הולך מצד עצמו ועושה מעצמו מרצונו ומדעתו וזה נקרא שהוא הולך בדרכי השם יתב' כאשר עושה דבר מדעתו, ואילו המשפט הוא מחויב לעשות משפט ולא נקרא זה שהולך בדרכי הקב"ה, רק כאשר הוא עושה חסד לפנים משורת הדין והוא עושה מדעתו ומרצונו בזה שייך שהולך בדרכי השם יתברך. וכן הרחמים כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה אין בכל זה שיאמר שהולך בדרכי ה' ית', כי אם לא היה העני בצרה אפשר כי לא היה עושה. ולכך לא יאמר בזה שהולך בדרכי השם ית' רק כאשר עושה חסד, שהחסד הוא עושה מעצמו ואינו חייב בזה ולפיכך על ידי המדה הזאת נאמר עליו שהולך בדרכי ה' והולך אחריו. ויותר מזה כי כבר התבאר בברכת המזון אצל כי לעולם חסדו, כי המדה הזאת מתייחס אל השם יתב' עצמו בפרט יותר משאר המדות וע"ש, ולפיכך הגומל חסדים נקרא שהולך אחר השם יתברך:

ועוד יש לך לדעת, אף על פי שהאדם עושה משפט אמת וישר אין המשפט הוא מדת האדם, כי אי אפשר שלא יהיה האדם משקר במשפט בשגגה, ולפיכך אין מדת המשפט מדת האדם, ולכך אין לומר במדת המשפט שהאדם הולך אחר הקב"ה, רק כאשר הוא בעל חסד ועושה חסד שלא במשפט, והאדם מדה זאת אפשר לו לעשות והיא שייכת לו, ודבר זה יתבאר לקמן אצל חסד ואמת נפגשו, כי גמילות חסד בפרט הוא מדת האדם והוא שייך לאדם לא מדת המשפט ולא שאר המדות רק מדה זאת, ולפיכך במדה זאת שהיא מיוחדת לאדם יאמר בזה שהולך אחר הקב"ה והמדה הזאת מתייחס אל השם יתב' עצמו גם כן. כלל הדבר במדה זאת יאמר שהולך אחר הקב"ה, כי מדה זאת היא מדת השם ית' היא מדה עצמית, והאדם ג"כ מדה זאת אליו מצד עצמו ולכך שייך לומר בזה שהולך האדם אחר השם יתב'. ועוד כי פירוש זה כמו שאמרנו לפני זה, כי ע"י החסד מתעלה ומתרומם אחר השם יתב' כמו שאמרנו לפני זה, ובזה נקרא שהוא הולך אחר הקב"ה כאשר מתרומם מן השפלות עד המעלה העליונה כמו שהתבאר. כמו שנמצא אצל אברהם שהיה נקרא בשביל גמילות חסד שבו אם רם וכדכתיב וזה דרשו (ב"ר פג"ח) על אברהם הוא מרומים ישכון. ולכך כתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון, וזה כאשר האדם מסלק מדה הגשמית ואז מתעלה למעלה אחר הש"י כמו שאמרנו ודבר זה מבואר:

ובמדרש (ילק"ש רות תר"ב) ישלם ה' פעלך אשר באת לחסות תחת כנפיו אמר ר' אבין יש כנפים לארץ שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר כנפים לשמש שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה כנפים לכרובים שנאמר וקול כנפי כרובים כנפים לחיות וקול כנפי החיות כנפים לשרפים שש כנפים לאחד אמר ר' אבין גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסים לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי החיות ולא בצל כנפי שרפים אלא בצלו של הקב"ה שנא' מה יקר אלקים חסדך ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ע"כ. ופירוש זה כי הכנפים הם לעופף למעלה ולפיכך כל דבר שיש לו התרוממות נקרא שיש לו כנפים, לכך אמר כי הארץ יש לה כנפים, אף על פי שהארץ היא למטה הרי התהום הוא מתחת לארץ ולכך הארץ יש לה התרוממות ראשון, ומפני כך אמר שיש לה כנפים. ואחר כך אמר שיש לשחר כנפים, והוא התחלת היום והוא חדוש האור באויר העולם ואז מתעלה העולם יותר ממה שהיה לפני זה לילה. ועוד יש כנפים לשמש והשמש יש לו יותר התרוממות לפי שהיא בשמים, ועוד יותר מזה הכרובים שהם עוד יותר למעלה, ויותר מזה החיות, ויותר מזה שרפים אשר עליהם נאמר שרפים עומדים ממעל לו. וזכר ששה דברים אר"ץ שח"ר שמ"ש כרובי"ם חיו"ת שרפי"ם והש"י זכר בשביעית כי גבוה על גבוה, והוא השביעי שהוא נבדל מן הששה בכל מקום ואין על השביעי דבר, ולכך מדריגות התרוממות שבעה והש"י מתרומם על הכל. וכבר אמרנו כי התרוממות מיוחד לגומלי חסדים, כי יש להם התעלות עד כי הם יושבים תחת כנפי השכינה לגמרי וכל כך הם מתרוממים עד כי יש להם הגנה תחת הש"י והש"י בשביל זה הוא שומרם וצלם, ודברים אלו יש לך להבין:

מדת גמילות חסד על ידו זוכה האדם לזקנה ולאריכת ימים, וזה אמרם במדרש (ב"ר פנ"ט) ואברהם זקן בא בימים רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד רודף צדקה זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים ושני חיי אברהם מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים צדקה וכבוד א"ר שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנתי גומל חסדים תפסת אומנתי בוא ולבוש לבושי ואברהם זקן בא בימים. ופירוש דבר זה כי גומלי חסדים יש בהם הטוב כאשר הם עושים טוב לאחרים, ומפני כך ראוי להם החיים והזקנה, כי הטוב מסולק מן ההעדר שהוא רע וכאשר הוא מסולק מן ההעדר זוכה לזקנה שהוא הקיום בעולם הזה. וכל זה בשביל כי גמילות חסדים הוא טוב וכל דבר שהוא טוב יש לו קיום, כאשר הוא מסולק מן ההעדר שהוא רע והוא הפך הטוב:

ובמדרש (שמו"ר פ"ח) ותקרא שמו משה ראה כמה גדול כח גומלי חסדים לפני הקדוש ברוך הוא שבעה שמות היה למשה וכולם לא נתקיימו חוץ משם משה שנא' ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו. וביאור זה כמו שאמרנו, כי כאשר האדם הוא טוב ועושה טוב לאחר הוא מתדבק במדריגה שיש לה קיום, ובת פרעה בשביל שגמלה חסד עם משה שלקחה אותו מן היאור, ואם לא היתה עושה זאת היה מגיע לו המיתה, ובשביל שגמלה חסד וקראה שמו על שם החסד, שעשתה שקראה שמו משה על שם כי מן המים משיתהו היה השם הזה נשאר למשה, כמו שראוי אל מדריגת החסד שהוא קיים לעולם וכבר בארנו מזה בברכת המזון אצל כי לעולם חסדו ע"ש שיש לו קיום כמו החסד:

וזה אמרם ג"כ במס' סוטה (דף יד.) דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח תחלתה גמ"ח דכתי' ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמ"ח דכתיב ויקבר אותו בגיא. ופירוש זה שיש לתורה התחלה ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, א"כ ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית מאחר שנמצאת אחר ההעדר אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה ג"ח וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר שהרי ג"ח הוא טוב ואין דבק בטוב ההעדר שהוא רע, ואדרבה הטוב הוא מורה שיש לתורה מצד ההתחלה דביקות אל הש"י שהוא טוב ומצד הזה התורה נצחית כמו שבארנו למעלה אצל כי לעולם חסדו. וכן סוף שלה ג"ח, שלא תאמר שדבק ההעדר בסוף שלה ולכך סוף שלה ג"ח, דע שהוא טוב ואין דבק ההעדר בטוב, רק זה מורה כי גם מצד הסוף יש לה דביקות אל הש"י שהוא טוב ומצד הזה היא נצחית כמו שבארנו למעלה. ועוד ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד, מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט לא היה כאן דין כלל, כי אם לא היה האדם חוטא לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של התורה, מפני שזהו עיקר כוונת התורה שיהי' הכל בטוב שיעשו הכל התורה ולא יהי' שום רע בעולם, ואם יש שום רע כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב אף אם נמצא בעולם הרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים, ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב ולהסיר הרע ויהיה חוזר הכל אל הטוב וכמו שבארנו אצל (אבות פ"ג) בטוב העולם נדון ע"ש. נמצא כי התחלה של תורה שיהיה הטוב בעולם ולא יהיה שום רע בעולם זהו עיקר כונת התורה, ולכך התחלת התורה גמילות חסדים כי גמילות חסדים בפרט הוא הטוב. וכן הסוף הוא גמילות חסדים מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב. ומפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם בזכות אברהם נברא העולם ע"כ, ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל הש"י יותר מהכל, וזה מפני כי הוא ית' הטוב בעצמו ולכך מדת החסד שהוא הטוב קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו ושאר דברים נבראים בשבילו, ולכך הכל נברא בשביל אברהם שהיה מדתו החסד והוא ראשון אל הכל:

ובמדרש (שם פ"א) בראשית ברא אלקים אין ראשית אלא תורה כמה דאת אמר ה' קנני ראשית דרכו רבי ברכיה אומר בזכות משה נברא העולם שנאמר בראשית וכתיב וירא ראשית לו רב הונא בשם רבי מתנה אומר בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשר ובזכות בכורים שנא' בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא חלה כד"א ראשית עריסותיכם חלה ואין ראשית אלא מעשר כד"א ראשית דגנך ואין ראשית אלא בכורים כד"א ראשית בכורי אדמתך. (ובמדרש זה יש לשאול למה לא אמר גם כן בשביל תרומה שהרי תרומה גם כן נקראת ראשית). ופירוש זה כי מי שאמר בשביל התורה נברא העולם דעתו כי התורה היא יותר עליון על כל הנמצאים ובודאי בשביל הדבר שהוא יותר גדול ויותר עליון במעלה נבראו שאר הדברים, ולכך אמר בשביל התורה נברא העולם לפי שהוא יותר עליון על הכל. אבל מי שאמר בשביל משה נברא העולם, דעתו כי אין לומר שבשביל התורה נברא העולם כי התורה היא עצמה נבראת בשביל שתנתן לאדם, ואם אין האדם מה היה התורה משמשת, ואם כן צריך לומר כי העולם נברא בשביל משה שהיה מקבל התורה שהוא יותר עליון על הכל ובשבילו ראוי לומר שנברא העולם. ועוד יש לך לדעת כי מי שאמר בשביל התורה סובר כי התורה נקראת טוב כדכתיב (משלי, ד) כי לקח טוב נתתי לכם, ובכל מקום אמרינן כי התורה נקראת טוב כמו שאמרו במס' מנחות (דף נג:) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכו', ולכך אמר כי בשביל התורה שהיא טוב גמור ואין למעלה מזה נברא העולם. ולכך בכל מעשה בראשית בכל יום ויום כתיב וירא כי טוב, וזה כי אם לא היה טוב אין ראוי לו הבריאה, וזה כי הש"י בשביל שהוא טוב השפיע העולם, שהטוב הוא משפיע ואם המושפע בעצמו אינו טוב א"כ מה היא טובתו שהשפיע כאשר המושפע בעצמו אינו טוב, ולכך צריך שיהי' המושפע טוב ובזה המשפיע הוא טוב לפי שהשפיע הדבר שהוא טוב ואין דבר יותר טוב מן התורה, ולכך סבר בשביל התורה נברא העולם שהתורה הוא הטוב הגמור על הכל. ומ"ד בשביל משה נברא העולם, נראה לו כי אין לומר שהעולם נברא בשביל התורה שהיא טוב שהרי התורה עצמה נבראת בשביל האדם ולתכלית האדם נתנה התורה כמו שאמרנו, ולכך אמר בשביל משה נברא העולם ומשה נקרא טוב וכמו שאמרו יבא טוב וכו' ומשה קבל את התורה שהיא הטוב על הכל. לכך בשביל משה נברא העולם, כי בריאת העולם מצד שהשם ית' הוא טוב לכך השפיע העולם כי הטוב משפיע ולכך צריך לומר כי העולם נברא בשביל משה שנקרא טוב וקבל את התורה שהיא טוב על הכל, ואם לא כן אין ראוי הבריאה כי אם לא נמצא כאן טוב גמור מה היה הטוב בהשפעה זאת. אבל ר' ברכיה סובר שהעולם נברא בשביל בכורים מעשר חלה, כי אלו דברים משפיעים בני אדם לאחרים ובזכות זה שמשפיעים ברא הקב"ה עולמו והשפיע אותו, כי בזה דומה המושפע אל הש"י המשפיע העולם כי הדומה משפיע הדומה:

ואמר בשביל ג' דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשר בזכות בכורים, כי השם הא' הוא ההכרחי לעולם שאם לא היה מה ית' ברא והשפיע העולם מטובו והשפיע ג' דברי', שהשפיע לא היה אפשר שיכול האדם לעמוד ולהיות לו חיים, ועוד ברא הש"י דבר שאם לא היה הדבר ההוא היה העולם חסר, אף שאפשר שהיה יכול להיות חי רק שהיה חסר אם לא היה מה שהשפיע לעולם, ועוד השם ית' ברא בעולם דברים שהם על היותר טוב אף שלא היה חסר בלא זה מכל מקום ברא אותם על צד היותר טוב. ויש לפרש כך מה שמברכין ברכה אחרונה בורא נפשות וכו' על ענין זה, כי דברים שתולה בהם נפש האדם נקראו נפש כדכתיב (דברים, כד) כי נפש הוא חובל מפני שתולה בו חיותו נקרא נפש, ולכך אמר בורא נפשות רבות כנגד הדברים שברא הש"י בעולם שתלוי בהם נפש האדם לגמרי, ואחר כך אמר וחסרונן היינו דבר שאם לא היה אותן דברים היה האדם חסר, ואמר על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי היינו שאר דבר שאף אם לא היו לא היה כאן חסרון רק שהם על צד היותר טוב. וכן פירשנו מצות ג' סעודות אשר האדם חייב בהם בשבת, כי השבת מורה כי השלים השם יתב' את עולמו ולא החסיר ממנו דבר, ולכך אם לא היה אף סעודה אחת בשבת לא היה אפשר לאדם לעמוד כלל, ולכך הסעודה ראשונה כנגד הכרחי שאי אפשר בלא זה, ואם לא היה רק סעודה אחת הי' האדם חסר כי האדם לפי הראוי צריך שיהיה לו ב' סעודות בכל יום אחת בוקר ואחת בערב כדכתיב (שמות, טז) בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם ודבר זה ידוע, לכך סעודה שניה כנגד השלמה שהשלים את האדם שאינו חסר, סעודה ג' אין זה רק על צד היותר טוב שיהיה נהנה בה האדם ולפיכך יכול להשלים סעודה ג' במיני תרגימא שהם דברים שהם להנאת אדם בלבד. וכמו שברא הש"י אלו ג' דברים צוה השם יתב' גם כן שישפיע האדם לזולתו כך ובשביל כך ראוי לו הבריאה, כי כבר אמרנו כי ראוי שיהיה המושפע דומה במה אל המשפיע, וציוה לתת חלה מן הלחם כי הלחם הוא חיותו של אדם שאם לא היה הלחם לא היה יכול לעמוד כל ימיו, כי הלחם הוא סעדא דליבא דכתיב (דברים, ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' כמו שפירשנו למעלה, א"כ הלחם הוא חיותו של אדם ודבר זה כנגד מה שברא הש"י בעולם ההכרחי. אמנם היין והשמן בודאי אינם הכרחים לאדם מ"מ היה האדם חסר בלא אלו דברים, וכמו שהש"י השפיע היין והשמן כך ציוה הש"י לתת מעשר ממינים אלו כי אף שאינם הכרחיים אלו מינים מ"מ הם להשלים את החסרון. וגם הדגן שממנו המעשר ראוי הוא לתבשיל והתבשיל זה משלים את האדם עד שאינו חסר, והשם יתב' ברא הדגן בענין שהוא ראוי לאדם לעשות ממנו כמה מיני תבשילים לצרכו ואם לא הי' זה היה האדם חסר ולכך ציוה לתת מן היין והשמן מעשר ואף מן הדגן שראוי הוא לתבשיל האדם, וכל דברים אלו משלימים חסרונו של אדם. אמנם הבכורים הם כאשר הפרי הוא בביכור והאדם נהנה ממנו והוא על צד היותר טוב בלבד, ואין זה שהוא משלים חסרון האדם רק שהוא על הצד היותר טוב, והוא כנגד מה שברא השם ית' בעולם דברים שהם על צד היותר טוב בלבד, וכאשר העולם נוהג באלו דברים אם כן משפיעים הטוב בכל החלקים אשר השפיע השם ית' לעולם, ובשביל זה נברא העולם כאשר המושפע דומה לו והוא ג"כ משפיע ודי בזה, והתבאר לך מעלת גמילות חסדים: