קידושין ה א

ומנין אף בשטר ודין הוא וכו'. הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אמר ק"ו מאמה עברי' מה אמה עברי' שאין נקנית בביאה נקנית בשטר וכו' והוה אתי לי' מניה פירכא דרב אשי בעיקרא דדינא מה לאמה שכן יוצאה בכסף לאו דפירכא היא לגבי דין שטר אלא מכסף לכסף דכיון שמוציא מכניס ותירץ להכי לא אמר הכי משו' דאמה העבריה גופה לא ידעינן דנקנית בשטר אלא מבת ישראל כדאמרינן לקמן הקישה הכתוב לאחרת והאי תי' אתי אליבא דרב הונא דלרב חסדא לית ליה הכי ומיהו ל"ק דלרב חסדא גופיה אית ליה הכי אליבא דחד לישנא דקאמר ואי בעית אימא להכי אהני (ואם תאמר) שנקנית בשטר ומלא תצא כצאת העבדים דרשינן שיהא האב כותבו כעבדים שהמוכר כותב. ואיכא למימר דפירכא דרב אשי שכן יוצאה בכסף פירכא היא לגבי דין שטר נמי דקולא וחומרא פריך וה"ק מה לאמה העבריה שמצינו קולא ביציאתה שיוצאה בכסף לפיכך נקל בכניסתה לקנות בכסף או בשטר תאמר בזו וכו' וכיון דכבר א"ל להאי ק"ו דאמה העבריה גופיה גבי כסף ואיפריך ליה והכי נמי מפריך בשטר בההיא פירכא גופא למה לי לאהדורא אטו כי רוכלא לימא וליזול:

כסף נמי איתיה באמה העברי' בעל כרחה. פרש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה ותימה הוא באישות נמי משכחת לה שהרי האב מקבל קדושיה וא"ת לא אשכחן ליה בעלמא קאמר וקדושין לא קים לן אם כן אף מדעתה באישות נמי לא אשכחן כסף בר מקדושי אשה ועוד דהא (ניחא) ודאי לא (מעיקרא) בע"כ הואיל ודעתו של אב הוא שידו כידה ועדיפא מידה אלא ה"פ כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה (שהי') מיעד' בכסף שפחות בעל כרחה ובע"כ של אב ואעפ"י שמדעתו מכרה בשעת קדושין מיהא בע"כ קונה אותה התורה זכתו לבעל ביעוד אבל האב לשפחות מכרה ובשעת קדושין ודאי באישות מיהא לא אשכחן שעיק' מכירה זו לשפחות היא.

וכן פרש"י ז"ל הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחן ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה שלא מדעתה וזו קשה מן הראשונה דהאיך יקשה לך תאמ' בחופה הרי חופה גומרת בע"כ שהרי זכתה תורה לאב להכניס לחופה כדאיתא בפ' נערה דף מ"ז ע"א ואם תאמר חוץ מזו קאמר אף מדעת' לא אשכחן לה ועוד שאין זו פירכא הואיל וע"כ אשכחן חופה גומרת בעל כרחה ועוד דקאמר כסף באישות בעל כרחה לא אשכחן והא משכחת לה בקדושי דאב שלא מדעתה באישות אלא כמו שפרשתי עיקר דמכסף יעוד קאמר וכן פר"ת ז"ל.

ובתוס' מתרצים פרש"י ז"ל דכסף קדושין וחופה לא חשיבי בע"כ דמסתמא מינח ניחא לה אבל הנך לאונסא ממש נינהו ורצון האב אונס הוא חשוב לגבי דידה כדאמרינן בפרק המביא גט דף כ"א ע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה וקשה לי שהרי מוסרה נערה למנוול.

[לא] כתב רבינו הגדול הרי"ף ז"ל מילתיה דרב הונא בהלכות ולא כתב מניינא דרישא למעוטי חופה אלא חליפין נראה שהוא מסכים לדברי ר"ח ז"ל שאמר ספיקא היא דהא פריק כל מאי דאקשי ליה וכן דרכו של רבינו ז"ל בכל מקום לסתום הספיקות.

אבל בהלכות פסוקות למר יהודאי גאון ז"ל ליתא לדרב הונא וממניינא דרישא ממעט ליה ולא חזינא ליה להאי טעמא מקום (איסורא) דאי משום דקאמר סתם תלמוד' למעוטי מאי למעוטי חופה והדר בעי ולרב הונא הא דכוות' איתמר לקמן ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין והדר אקשינן ולרב נחמן וכו' והדבר ידוע שהלכה כרב נחמן ועוד לרבי יוחנן דאמר מעות קונות לקמן בפרקין וכן כיוצא בהן:

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות:    אבל שטר אין בו הקדשות, פירש"י ז"ל אם כתב שטר על מעות - אין הקדש פדוי, דבעינן 'ונתן הכסף וקם לו’ -- ואינו מחוור. דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת דאילו האומר לאשה "הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה" - אינה מקודשת דמנה אין כאן, ושטר אין כאן; שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה ומנה איננו כאן.   צ"ע ההיא דכתב לכהן ואפילו לכשיתן בקדושין אם מקודשת כיון שנתן לה ללוי פרעון השטר ולא לשם קדושין של עכשיו. וכדתנן בבכורות פרק יש בכור גבי פדיון הבן ומייתינן לה בריש פרק הנושא את האשה כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי. ואיתמר עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו אינו פדוי? כדי שלא יאמרו פודין בשטרות -- דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן. והכא נמי אינה מקודשת עד שיתן, וההיא שעתא בכסף מתקדשת ולא בשטר.

ומשום הכי נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות -- אם כתב בשטר "הקדש זה פדוי" - אינו פדוי, דומיא דשטר קידושין שכותב לה "הרי את מקודשת לי".

יאמרו כסף מכניס כסף מוציא. יאמרו סניגור יעשה קטיגור:    וכסף שמוציא באמה העבריה אינו קטיגור דלא נכנסה אלא לשפחות.

הא דתניא "הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם":    כתבתיה בגיטין בפרק המביא תניין ובפרק המגרש בסייעתא דשמיא.

ירושלמי:    אמר רבי יודן קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה. ודין הוא. ומה אם שפחה כנענית - שאינה נקנית בביאה - נקנית בחזקה, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה?! תלמוד לומר "ובעלה"-- בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה

פירוש: משום דביאה מפורש בקרא בהדיא טפי מכסף ושטר נסיב ליה "ובעלה" והכי קאמר תלמוד לומר "כי יקח..ובעלה..ויצאה והיתה" דכתיבי בקרא, אבל חזקה דלא כתיבה - מקל וחומר לא מרבינן לה.

ומיהו לדידן דמהדרינן לרבויי קניות מ"מ(?) בגמרא -- מקל וחומר דשפחה לא אתיא, דאיכא למיפרך מה לשפחה כנענית שאין קנינה לשם אישות כדפרכינן באמה העבריה כנ"ל.

כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה:    פירש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה. ותימה, דכיון שהאב זכאי במכירתה ומדעתו מכרה -- דעת האב כדעתה וידו עדיפא מידה. שאם אין אתה אומר כן אף כסף באישות אשכחן בעל כרחה שכן אב מקבל קדושיה בעל כרחה! ואם תאמר כסף בעל כרחה בעלמא לא אשכחן וקדושי כסף אכתי לא קים לן -- אם כן אף מדעתה באישות לא אשכחן.

וקשה מזו פירש"י לקמן גבי הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה בעל כרחה. וזה קשה דאם כן אף חופה אשכחן בעל כרחה שכן האב מוסרה לחופה שלא מדעתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה. ועוד, היכי קאמר באישות בעל כרחה לא אשכחן דהא אשכחן בקדושין בין בקטנה בין בנערה.

ותירצו בתוספות כיון דקדושין וחופה לא חשיבי בעל כרחה דאנן סהדי דמינח ניחא לה והיינו דאמרינן הכא ולקמן דכסף באישות בעל כרחה לא אשכחן; ואמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן.

ואם תאמר והא איכא שמסרה למנוול ומוכה שחין, ואף על פי שעומדת וצווחת.    --מסתברא דאף זו מינח ניחא לה כדריש לקיש דאמר טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלי וכדאמרינן ביבמות (שלהי האשה רבה) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו?, ואסיקנא טב למיתב טן דו. ואמרינן דשושמ?א גברא כורסיא ביחרתה(?) רמו לה. ותאנא כולן מזנות ותולות בבעליהן.

אבל רבינו תם פירש כסף באמה העבריה בעל כרחה - שהאדון מיעדה בכסף שפחות בעל כרחה ובעל כרחו של אב. ואף על פי שמדעתו מכרה האב, הא לא מכרה הוא אלא לשפחות ובשעת ייעוד מיהא אפילו בעל כרחו הוא קונה אותה, והתורה זכתה לו ביעוד.   ודחי: באישות מיהא בעל כרחה לא אשכחן -- דמכירה זו לשפחות היתה, מה שאין כן בכסף קדושי קטנה או נערה על ידי האב דכיון שהאב מקבלן מדעתו ומרצונו -- לא קרינן ביה בעל כרחה, דדעת האב כדעתה.

וא"ת כיון דיעוד בעל כרחה אשכחן היכי אמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן - הא ודאי אשכחן! דיעוד לאו נשואין עושה ונמצא שלאחר יעוד כונסה אדון לחופה בעל כרחה!  ותירצו בתוספות דחופה שלאחר יעוד אינה בעל כרחה כלל אלא צריך מדעת האב.

וא"ת הא אמרינן בהמביא מנין שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה -- אלמא שהוא מדעת האב חשבינן ליה בעל כרחה.   יש לומר דהתם בעל כרחו ובעל כרחה קאמר, דכשם שהיא מתגרשת על ידה בעל כרחה כך היא מתגרשת על יד אביה בעל כרחו. אי נמי, יש לומר דלגבי קדושין דאין לה יד כלל לקבל קדושיה אלא מדעת האב חשבינן דעת האב כדעתה, דידו עדיפא מידה; אבל לגבי גיטין שהיא מתגרשת בין על ידה בין על יד אביה [דשתי ידים זוכות כאחת כדתנן בפרק התקבל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. ונערה לאו דוקא כדמוכח לקמן במכלתין בהא דבעיא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. וכמו שכתבתי בפרק התקבל בס"ד] -- הלכך דעתה חשיב דעת וכל שאינה רוצה להתגרש אף על פי שרצה האב וקבל לה גיטה -- חשבינן ליה בעל כרחה.

וכסף אינו מאכיל בתרומה והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכולי:    קשיא לי, אמאי שביק מתניתין דקתני בפרק "אף על פי" הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ונסיב ליה מימרא דעולא?  ויש לומר דהא דעולא עדיפא לה דקאמר בהדיא דמדאורייתא בשעת אירוסין קא אכלה ואינה צריכה להמתין כלל, דאלמא כספא מאכילתה בתרומה ואף על פי שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה. דאילו למתניתין (שאינה אוכלת עד שיגיע זמנה) איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה [כענין שאמרו בנדרים פרק נערה המאורסה דתנן התם בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה תפר. ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד] -- הלכך הא דעולא עדיפא ליה. כן נראה לי.

ומנין שאף בשטר והא דפריש ביאה מקמי שטר ולא נקיט שטר אחר כסף כסדורא דמתני' משום דהכא מקראי דריש להו ונקט סדרא דקראי כי יקח והדר ובעלה והדר ויצאה והיתה:

ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא כלומר ויש בו כח דהיתרא להתיר האסור אינו דין שמכניס ויאסור המותר דהא ודאי כח דהיתרא עדיפא והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אייתי לה בק"ו מאמה העבריה ולימא הכי ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בשטר מי שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בשטר וכי מפריך ק"ו משום דאמה אינה נקנית לשם אישות אתי במה מצינו כדפרישנא לעיל. ומסתברא דלאו קושיא היא דאכתי איכא למיפרך מעיקרא דדינא כדפריך רב אשי לעיל מה לאמה העבריה שכן יוצאת בכסף ואע"ג דלעיל אתינן למילף כסף והשתא ילפינן שטר כיון דמה מצינו הוא שפיר איכא למימר שאין זו דומה לאמה ללמוד ממנה כיון שאמה יוצאה בכסף ואין זו יוצאה בכסף:

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני. פי' והוא ג"כ כחא דהיתרא משא"כ בשטר. וכי תימא ואי משום דכסף פודין בו הקדשות הוא שקונה כאן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה התם אין פודין מדין כסף בשטרות ועבדים וקרקעות אף הכא נמי אין אשה נקנית בהם ואלו אנן קי"ל דנקנית בכל שוה כסף. ואיכא למימר דהא ליתא דאנן עיקר קדושין לאו מפדיון הקדשות נפקא לן אלא מכי יקח ולא אתינן למיגמר הכא מפדיון הקדשות מידי אלא דקאמרינן דמהת' שמעינן דכסף חמור משטר הא לענין שוה כסף האי כדיניה והאי כדיניה כנ"ל:

ומה ראית כלומר למדרש ויצאה והיתה להקיש הוי' ליציאה אימ' איפכא להקיש יציאה להוי' ונדרוש וכתב לה לומר שאינה מתקדשת בכתובה עיין בדף ה':

הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין. פי' כל ימי חייכי אבל כל ימי חיי כל ימי חיי פלוני כריתות הוה דאי מיית בעל או ההוא פלוני לא אגידא ביה והכי איתא התם וכן הדין באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דהוי כריתות מה"ט כיון דאפשר דמיית ההוא פלוני ותהא מותרת לכל העולם ולא דמי לחוץ מפלוני דהתם איכא שיורא בגירושין ואפילו שייר לשעה אינו כריתות אבל הכא גופא דגיטא לגמרי שרי לה לכ"ע ואין אסורה אלא משום תנאי וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד:

שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. פי' לאו דוקא בהאי לישנא דהא אם מת אביה או שמכר הבית או שנתנה לאחר יכולה ליכנס שם כדאית' במסכת נדרים בהדיא וכיון דכן הא אפשר דלא אגידא ביה כל ימיה והוה ליה כאומר שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואפילו כי אמרינן לבית זה שהו' של אביך נהי דאם מת אביה או מכר הבית אסורה בו אפשר דנפיל בית ותשתרי ביה שהאומר קונם שלא אכנוס לבית של פלוני אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו וליכא לאפרושי בין נדרים לתנאים כמו שכתבו רבו' אלא הכא באומר לקרקע זה של אביך דהשתא מתסרי ביה אפילו לאחר מיתה או מכירה אפילו לאחר נפילה דקרקע גופיה איתא הכא וכן לענין קונם ואפשר דלגבי הא אם הבית חזק ואינו רעות לא חיישינן לנפילה שיפול בחייה לפיכך כי אמר לבית זה של אביך אינו כריתות שמא לא יפול בחייה והדבר קרוב כיון שהוא חזק אבל בתוספתא מוכיח כלשון הראשון כדפירשתי בדוכתי' ויש בדברי רבינו משה במז"ל בעניינים אלו דברים שאינם מחוורים כל הצורך:

כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ. פי' רש"י שכן האב מוכר את בתו קטנה בכסף בע"כ. ולא נהירא דכיון דקטנה היא ואינה ברשות עצמה ואביה הוא המקנה והוא בעל דבר והמכר נעשה מדעתו הא לא חשוב בע"כ דאנן בע"כ של מקנה קאמרינן והכא הא איכא דעת מקנה ומדעת' לא איכפת לן. ותו דאי משום הא חשיב בע"כ היכי מהדרינן דבאישות בע"כ לא אשכחן שהרי האב יכיל לקדש בהו קטנה או נערה בע"כ ואע"פ שרש"י ז"ל נשמר בכאן דה"ק דלא אשכחן בעלמא כסף באישות בע"כ דאלו בקידושין דהכא אכתי לא קים לן ולא נהירא דהא אפילו לא משכחינן ליה בעלמא מאי איכפת לן כיון דאנן צד השוה פרכינן ועוד דאי בעלמא קאמרינן מאי איריא בע"כ אף מדעתה לא משכחינן לה. ובתוספ' היו מתרצי' דסתמא דמילתא בקידושין ניחא לה ומדעתה הוא אבל מכר לא ניחא לה והוי בע"כ. ולא נהיר' שהרי אף כשהיא נערה ובת דעת מוסרה למנוול ומוכה שחין ואפילו היא צווחת. אבל הלשון כמו שפי' ר"ת ז"ל כסף נמי איתא באמה העברי' שהאדון מייעד אותה בכסף דשפחות אפי' בע"כ של אב ומהדרינן דבכסף הנותן לאישות לא אשכחן שיהא בע"כ שעיקר מכירה זו לשפחות היתה וע"ד שכחה קבל אביה קדושיה כסף זה אבל שטר וביאה איתנהי בעיקר בעל כרחה שטר בגירושין וביאה ביבמה:

אמר רב הונא חופה קונה מק"ו כו'. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא כו' אמר אביי כו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דהא אייתי לה שפיר במה הצד ומאי דפריך רבא הא פריק ליה אביי ובהא דלאו עיקר מימרא דידהו ליכא למימר דהלכתא כרבא ואע"ג דאמרינן לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו אפ"ה הלכתא כוותיה דהא אשכחן כוותיה לקמן בפרקין דאמרינן ולרב נחמן פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והלכתא כרב נחמן אבל הגאונים ז"ל לא הביאו בהלכותיהם הא דר"ה משמע דדחי לה משום פירכא דרבא וכפשטא דמתני' דשלש תנן ארבע לא תנן וכדדייקינן לעיל מניינא דרישא למעוטי חופ' ולמעשה ראוי להחמיר ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן ע"כ לא קאמר' ר"מ אלא קידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה ומשמע כסבר' דרבוותי ז"ל ומיהו מכולהו שמעתין שמעינן דקדושי כסף ושט' מדאורייתא הם והא כתיבי בהדיא כדרשינן לעיל וכדאמרינן הכא תנא מילתא דכתיבי בהדיא ולפי' סוקלין ודנין על ידיהן והא דאמרינן בכמה דוכתין אפקעינהו רבנן לקדושין מינייהו ופרכינן תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר לאו משום דקדושי כסף מדרבנן כדפי' רש"י ז"ל דהא לית' אלא טעם נכון בדבר כדפרשית בדוכתא וזה ברור ואין בו בית מיחוש:

מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:

ורבי יוסי הגלילי נפקא מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי ראיתי מקשי' מה צורך ללמוד רבי יוסי מכרת כריתות ולא אמר תרי כריתות כתי' כדאמרינן לקמן בהלכות היבמה נקנית תרי לה כתיבי ורבנן נמי אפילו דדלא דרשי כרת כריתות מכריתות בתרא מאי עבדא ליה עוד מקשינן דהכא אמרינן דר' יוסי דריש כרת כריתות ובריש פרק המגרש אמרי' בשעת מיתתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו ר' טרפון ור"י הגלילי ור' אלעזר בן עזרי' ור' עקיבא כו' נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר כריתות דבר הכורת בינו ליבנה הא למדת שאין זה כריתות כו' עד ואידך כרת כריתות לא דרש'. והן רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. וזה יש לתרץ דהאי דאמר ואידך על רבי טרפון ורבי עקיבא אבל רבי יוסי. הלילי אית ליה כרת כריתות ומפיק ליה לדרשא אחרינא כדאמרינן הכא. בישות מיהא לא אשכחן. ואי אמרת והרי האב מקדש את בתו בכסף בעל כרחה. אין זה כלום דאנן אמרי' דלא לכתוב כסף ותיתי מהנך ואי לא כתב כסף מנין שהאב מקדש את בתו בכסף. אמר רב הונא חופה קונה מק"ו אי קשיא והא אמרינן בפ' הבא על יבמתו (דף נ"ז ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה רב אמר') אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולת באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי חופה נמי פסלה כו עד וממאי ודילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בקידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא אלמא פשיטא לן דחופה לא קניא. תשובה איתא לדרב הונא אלא התם דחוי הוא דקא מדחי ליה דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בקידושין דקני' אבל חופה אימא לך לא קניא וליתא לדרב הונא ולא גרסינן דלא קניא אלא לא קני' (ונ"ל דגם תיבת לא ל"ג והכי גרסי' אבל חופה לא קני' לה.) והם דברי הדוחה שלא נדמה החופה לקידושין אלא פריך הכי פי' אם אתה רוצה לסבר כחו של כסף ולעשותו קל כדי שתלמוד החמור ממנו פירך הכי:

חופה קונה. קנין כארוסין אם מסרה לחופה לשם קדושין. חופה שמיחדי' שניהם בלא ביאה:

שאינו גומר. ליורשה וליטמא לה: