The Esoteric in the Guide of the Perplexed: A New Approach סוד סודותיו הרבים של מורה נבוכים

฀฀฀฀฀฀฀ ฀฀฀฀฀ ฀฀฀฀฀฀: ฀฀฀฀ ฀฀฀฀ ฀฀฀฀ ฀฀฀฀ AJS Review: The Journal of the Association for Jewish Studies, Volume 46, Number 1, April 2022, pp. 223-248 (Article) Published by University of Pennsylvania Press For additional information about this article https://muse.jhu.edu/article/851734/summary [ Access provided at 2 Aug 2022 16:30 GMT from University of Pennsylvania Press ] ‫שלום םדיק‬ ‫במורה הן ייחודיות‪ .‬טקסט פילוסופי אמור בדרך כלל להביע רעיון‪ .‬הרמב"ם במורה פועל באופן‬ ‫חריג כי מטרתו היא בעיקרה אינה פילוסופית אלא דתית‪ :‬לפתור את מבוכתו של הנבוך באמצעות‬ ‫קריאת העמדות הפילוסופיות שלו במורה ודרכו בתנ"ך‪ .‬מכאן אפשר ללמוד שטקסטים אחרים שכתב‬ ‫הרמב"ם שונים בעניין זה מהמורה‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬לרמב"ם היתה גם כוונה נוספת במורה ובשאר ספריו‪:‬‬ ‫לקדם את המתחיל בפילוסופיה לעבר האמת‪ .‬לכן‪ ,‬כפי שטענתי במהלך המאמר‪ ,‬החוקר העכשווי‬ ‫יכול לחזור לדרך המודרנית לחקור טקסטים (מחקר היסטורי מדוקדק‪ ,‬ניתוח של מינוח‪ ,‬של ספרות‬ ‫המשמשת מקור למחבר‪ ,‬ועוד) ובכך לעלות על התדר הנוסף של המורה—התדר המכוון אל התלמיד‪.‬‬ ‫על ידי ניתוח שכזה אפילו ספר רב‪-‬משמעות כמו מורה נבוכים יכול לחשוף את כוונת מחברו‪ .‬כמובן‬ ‫שדבר זה נכון לא רק לגבי מורה נבוכים אלא לגבי כל טקסט פילוסופי (גם אזוטרי)‪ .‬באמצעות ניתוח‬ ‫מדוקדק של הנחיות המחבר ותיאורו את כתיבתו האזוטרית‪ ,‬יכול הקורא לפענח את כוונתו ולהבין‬ ‫מה הם הסודות הצפונים בכתביו‪.‬‬ ‫שלום צדיק‬ ‫אוניברסיטת בן‪-‬גוריון בנגב‬ ‫כו‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫בפילוסופיה ומנסים ללמוד מן הרמב"ם מה היא האמת הפילוסופית והדתית‪ .‬אל סוגים אלו של קוראים‬ ‫כיוון הרמב"ם את המורה והספר ממשיך היום כמו אז לשמש לשתי המטרות האלו בהצלחה רבה‪.‬‬ ‫בניגוד לשני הקוראים האלו‪ ,‬שאותם הרמב"ם הכיר וכיוון אליהם‪ ,‬החוקר המודרני רוצה לדעת מה‬ ‫‪110‬‬ ‫הרמב"ם חשב‪ .‬הוא אינו מתעניין באמת דתית או פילוסופית אלא באמת היסטורית‪.‬‬ ‫ראשית על קורא כזה להבין שהוא איננו מטרת חיבורו של מורה נבוכים‪ .‬הרמב"ם לא הכיר‬ ‫את מדעי הרוח ואת מדעי היהדות‪ ,‬שהחלו מאות שנים לאחר מותו בהקשר תרבותי אחר לגמרי‪.‬‬ ‫החוקר המודרני צריך להיות מודע לכך כדי שיוכל להימלט מן הקריאה של הנבוך‪ ,‬קרי מן הקריאה‬ ‫של עמדותיו בספרו של הרמב"ם‪ .‬משימה זו מורכבת במיוחד‪ ,‬מכוון שרבים מחוקרי הרמב"ם הם גם‬ ‫בעצמם פילוסופים (דתיים או לא דתיים) נבוכים במידה כזו או אחרת‪ 111.‬בניגוד לעמדה פוסט‪-‬מודרנית‬ ‫נפוצה‪ ,‬לטעמי מודעות מספקת הופכת את האתגר הזה לאפשרי בהחלט‪ .‬החוקר המודרני יכול באמצעות‬ ‫ניתוח מדוקדק של מקורותיו של הרמב"ם להבין את העמדות שהרמב"ם התכוון שהקורא המתחיל בעיון‬ ‫יבין בסופו של התקדמותו הפילוסופית‪ .‬הרמב"ם לא הכיר את דרכי הניתוח של המחקר המודרני ולכן‬ ‫הוא לא נקט שום תחבולה שמטרתה לבלבל את החוקר שמשתמש בהן‪ .‬הנבוך‪ ,‬בניגוד לחוקר‪ ,‬חיפש‬ ‫בנרות כל אפשרות לפתור את מבוכתו באמצעות מורה נבוכים‪ ,‬ולכן הרמב"ם רק היה צריך לתת לו‬ ‫את האפשרות להבין שעמדותיו הפילוסופיות קיימות במורה ודרכו בספרי הנביאים כדי שקורא כזה‬ ‫ימלא את תכליתו העיקרית של הספר ויצליח להשקיט את מבוכתו באמצעות קריאה במורה‪ .‬בניגוד‬ ‫לכך‪ ,‬החוקר שהצליח להתנתק מעמדותיו האישיות בעת קריאתו את המורה‪ ,‬יוכל להבינו באמצעות‬ ‫מחקר היסטורי קר‪ ,‬הזר לגמרי לרוחו ולמטרתו של הרמב"ם‪ .‬כוונת הסוד‪ ,‬קרי‪ ,‬כוונתו של הרמב"ם‬ ‫לפתור את מבוכתו של כל קורא נבוך‪ ,‬עומדת בדרכו של החוקר המנסה להבין את סודו של המורה‪,‬‬ ‫קרי‪ ,‬את עמדותיו האמתיות של הרמב"ם‪.‬‬ ‫צריך לציין שלחוקר המנסה להבין את עמדותיו האמתיות של הרמב"ם‪ ,‬ספריו ההלכתיים משנה‬ ‫תורה והפירוש למשנה יהיו לעזר רב‪ .‬כפי שראינו בספרים אלו‪ ,‬הרמב"ם אינו משתמש בסתירות‬ ‫כדי להסתיר את עמדותיו‪ ,‬אלא רק בדיבור בראשי פרקים ובמשלים; בספרים אלו גם אין משלים‬ ‫שתכליתם חברתית בלבד‪ .‬הדיבור במשלים בספריו ההלכתיים נועד בעיקרו לחנך את ההמון לעמדות‬ ‫נכונות מבחינה פילוסופית‪ .‬לפיכך הפיענוח של עמדות הרמב"ם בספריו ההלכתיים קל הרבה יותר‬ ‫‪112‬‬ ‫מאשר במורה ויוכל לשמש לעזר לחוקר המנסה לנתח את עמדתו של רבי משה בן מיימון ההיסטורי‪.‬‬ ‫חלק מן החוקרים המודרניים‪ ,‬כגון למלר‪ 113‬ופאור‪ ,‬השתמשו בכלים של קריאה פוסט‪-‬מודרנית‬ ‫של הטקסט כדי לקרוא ולנתח את מורה נבוכים‪ .‬קריאות אלו מעניינות מאוד ויש להן לכאורה‬ ‫נקודת אחיזה ברורה‪ :‬הרמב"ם אפשר‪ ,‬ככל הנראה במכוון‪ ,‬מגוון רחב מאוד של קריאות שונות‬ ‫ואף סותרות‪ ,‬כך שכל קורא בספרו מצא בו את האמת שאותה חיפש‪ .‬עמדות אלו מתאימות מאוד‬ ‫לקריאות פוסט‪-‬מודרניות של טקסטים‪ 114.‬אפשר היה לחשוב שהמסקנות של מאמר זה יובילו לאותו‬ ‫כיוון‪ :‬הרי הרמב"ם בכוונה אפשר לכל נבוך לראות איך בספרו האמת משתלבת עם הדת היהודית‬ ‫והתנ"ך‪ .‬אך צריך לסייג מסקנה זו בשני כיוונים שונים‪ .‬ראשית‪ ,‬הרמב"ם בהחלט הכניס גבולות גזרה‬ ‫ברורים לפרשנות לגיטימית ואלו הם הגבולות של הדת המקראית‪ .‬הנבוך אמור לראות איך האמת‬ ‫הפילוסופית נקראת במורה ובתנ"ך‪ ,‬ולא ללכת נגד התנ"ך‪ .‬שנית‪ ,‬ראינו שדרכי הכתיבה של הרמב"ם‬ ‫‪ .110‬אמת זו כמובן יכולה לשמש לו ולאחרים למטרות פילוסופיות או דתיות‪ .‬אך אין זה אמור להשפיע על שלב‬ ‫המחקר ההיסטורי עצמו‪.‬‬ ‫‪ .111‬לדעתי דוגמאות בולטות לקריאות כאלו של חוקרים מודרניים הן הקריאה של שטראוס בנוגע למתח בין דת‬ ‫לפילוסופיה וקריאתו של פינס (ורבים אחריו) את הרמב"ם כספקן‪.‬‬ ‫‪ .112‬כמובן‪ ,‬יתכן שבין כתיבתם של הספרים ההלכתיים לבין כתיבת המורה‪ ,‬שינה הרמב"ם את עמדתו‪ .‬אפשרות‬ ‫כזו צריכה כמובן להילקח בחשבון‪ .‬למרות זאת‪ ,‬מכוון שהרמב"ם אינו מצהיר על חזרתו מאף אחת מעמדותיו‪ ,‬נטל ההוכחה‬ ‫צריך להיות על הטוען שהרמב"ם שינה את עמדתו‪.‬‬ ‫‪ .113‬למלר השתמש בכלים של קריאה פוסט‪-‬מודרנית של טקסטים יותר מן החוקרים האחרים‪ .‬גישה כזו קיימת גם‬ ‫אצל הלרבטל‪.‬‬ ‫‪ .114‬כגון מות המחבר‪ .‬על הנושא הזה ר' ‪Roland Barthes, “La mort de l'auteur,” Manteia (1968):‬‬ ‫‪61-66; Barthes, Œuvres Complètes )Paris: Sueil, 2002(, t. III, pp. 40-45.‬‬ ‫כה‬ ‫שלום םדיק‬ ‫לקהל היעד השונה של כל ספר וספר‪ .‬בספריו ההלכתיים הדגש של הרמב"ם הוא כפול‪ )1( :‬כתיבה‬ ‫בראשי פרקים כדי שרק המבינים יבינו את הסוד‪ )2( .‬שימוש במשלים כדי לחנך את ההמון לעמדות‬ ‫פילוסופיות נכונות‪ .‬במורה נבוכים הדגש של הרמב"ם הוא בעיקר על השימוש במשלים כדי לגרום‬ ‫לפילוסוף המתלמד (קרי כל פילוסוף מן המתחיל בעיון ועד לאדם שיודע את כל האמת) להעמיק‬ ‫בידיעותיו והבנתו הפילוסופית‪ .‬פילוסוף מתחיל שכזה היה יכול להבין חלק מן הרמזים הפילוסופיים‬ ‫בספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪ ,‬אך הוא לא היה מקבל מהם תועלת פילוסופית רבה‪ .‬בניגוד לכך‪,‬‬ ‫המורה מנסה לקדם אדם כזה לעבר הבנה פילוסופית‪-‬דתית נכונה יותר‪.‬‬ ‫לצד דרכים אלו יש שלוש דרכי הסתרה העולות מהנחיותיו של הרמב"ם לקוראי מורה נבוכים‬ ‫דווקא‪ :‬השוואת הפרקים זה על זה‪ ,‬פירוש לכף זכות‪ ,‬וקיומן המוצהר של סתירות (בעיקר מן הסוג השביעי)‬ ‫במורה נבוכים‪ .‬הנחיות אלו למעשה אומרות שהרמב"ם סתר את עצמו בכוונה בספר והנהיג חוסר סדר‬ ‫וחוסר בהירות כדי להסתיר את כוונתו האמתית‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬המפתח להבנת סודו של המורה אינו נמצא‬ ‫במורה נבוכים עצמו‪ ,‬אלא בידיעתו של הקורא הנדרש לפרש את דברי הרמב"ם לכף זכות—בהתאם‬ ‫לאמת‪ .‬ראינו שהמטרה העיקרית של הרמב"ם בהנחיות אלו היא לאפשר לכל קורא נבוך להבין את‬ ‫ספרו באופן הפותר את מבוכתו‪ .‬חשוב לציין שגם הקורא המשני של הספר‪ ,‬המתחיל בעיון (או כל קורא‬ ‫שאיננו ניגש למורה נבוכים עם עמדה פילוסופית מגובשת לגמרי) יקבל אף הוא תועלת מן ההנחיות‬ ‫האלו‪ .‬הדיבור בסתירות‪ ,‬הצורך בהשוואת הפרקים אלו על אלו‪ ,‬והקריאה האקטיבית של דברי הרמב"ם‬ ‫ימנעו ממנו לקבל את דבריו של הרמב"ם כאמת סמכותית‪ ,‬ידרבנו את מחשבתו‪ ,‬ויגרמו לו להעמיק את‬ ‫ידיעותיו הפילוסופיות (זאת בדומה למשלים)‪ .‬באמצעות חשיבה מאומצת‪ ,‬בעזרתו של המורה‪ ,‬אותו‬ ‫תלמיד יוכל לעבור תהליך פילוסופי עמוק שיאפשר לו להבין את עמדתו של הרמב"ם ולהסכים עמה‪.‬‬ ‫מי שעלולים להינזק מן העיון הפילוסופי הישיר והמורחב במורה נבוכים הם אנשי ההמון‬ ‫שאינם מוכנים ללמוד פילוסופיה (בניגוד לקורא המתחיל בעיונו הפילוסופי)‪ .‬כדי לפתור את הבעיה‬ ‫הזו הרמב"ם דוגל בין השאר בסתירה מן הסוג השביעי‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא מזכיר עמדות המתאימות לאלו‬ ‫של ההמון כדי שקוראים אלו יוכלו להמשיך להחזיק בהם ולחשוב שהרמב"ם החזיק בהם אף הוא‪.‬‬ ‫ההדגשה הקיימת במורה נבוכים‪ ,‬בניגוד לספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪ ,‬שהפילוסוף (כמו התורה‬ ‫וחז"ל) צריך לשמור על דעותיהם ההכרחיות (והלא נכונות) של ההמון‪ ,‬נועדה לגלות לקוראיו‬ ‫הפילוסופים את התכלית החברתית של דעות שמרניות המוזכרות במורה נבוכים‪ .‬זו הסיבה לכך שדווקא‬ ‫במורה נבוכים הרמב"ם מביא הרבה פעמים אמירות שמרניות יותר מאשר בספריו ההלכתיים‪ :‬העיון‬ ‫הפילוסופי העמוק והמורחב‪ ,‬בניגוד לראשי פרקים קצרים‪ ,‬דורש הסתרת יתר כדי להגן על ההמון‪.‬‬ ‫בין הבנת הסוד לכוונת הסוד‬ ‫על פי מה שראינו במאמר‪ ,‬לרמב"ם היו שתי כוונות ייחודיות בכתיבת המורה‪ :‬לפתור את‬ ‫מבוכתו של הקורא הנבוך‪ ,‬ולהועיל לקורא המתחיל בעיון‪ .‬ההנחיות שבתחילת הספר‪ ,‬המאפשרות כל‬ ‫קריאה פילוסופית אפשרית‪ ,‬נועדו בעיקר לנבוך שיכול להיות צודק או לא צודק מבחינה פילוסופית‪ .‬הן‬ ‫גם תוכלנה לעזור לדרבן את עיונו הפילוסופי של הקורא המתחיל‪ .‬כעת עלינו לשאול שאלה מודרנית‬ ‫יותר‪ :‬מה בנוגע לחוקר המנסה להבין את כוונתו האמתית של הרמב"ם‪ ,‬קרי‪ ,‬את עמדותיו הדתיות‬ ‫והפילוסופיות של הרמב"ם‪ ,‬ללא תלות בעמדותיו הפילוסופיות שלו עצמו?‬ ‫כאן אנחנו צריכים להבחין בין סוגים שונים של קוראים מודרניים‪ .‬מרבית הקוראים המודרניים‬ ‫דומים לנבוך או לקורא המתחיל בעיונו הפילוסופי (או נמצאים איפשהו באמצע)‪ .‬חלקם פונים אל‬ ‫מורה הנבוכים כדי לפתור את המתח הקיים בעיניהם בין הדת לבין הפילוסופיה שלהם (בדומה‬ ‫לנבוך)‪ ,‬פילוסופיה שיכולה להיות שונה מאוד מזו של הרמב"ם‪ .‬עם זאת‪ ,‬בזכות כתיבתו האזוטרית‬ ‫הרמב"ם מאפשר‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬גם לקוראים אלו לקרוא דרכו איך עמדותיהם המודרניות משתלבות‬ ‫במורה נבוכים ודרכו בתנ"ך‪ 109.‬חלקם קוראים את המורה כספר ראשון (או בין הראשונים) שלהם‬ ‫‪ .109‬דוגמא יפה של קריאה כזו אפשר לראות אצל גודמן‪ ,‬סודותיו של מורה הנבוכים‪ ,‬בעיקר בפרק האחרון של ספרו‪.‬‬ ‫כד‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫צריך לציין שקורא זה שונה מן הקורא המסוגל להבין את המשלים ואת ראשי הפרקים‬ ‫הפילוסופיים של ספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬רמזים ומשלים אלו פונים אל האדם‬ ‫שכבר בקי במידה מסוימת בפילוסופיה‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬הקורא המתחיל של מורה נבוכים אינו בקי כלל‬ ‫בפילוסופיה‪ .‬לפיכך הצגותיו של הרמב"ם לקורא מן הסוג של המתחיל צריכות להיות יותר מפורטות‬ ‫‪107‬‬ ‫ופחות נסתרות‪.‬‬ ‫לכן אפשר לסכם שיש למורה נבוכים שתי מטרות שונות לשני קהלי יעד שונים‪ .‬הקורא המעולה‪,‬‬ ‫הבקי והמעמיק בפילוסופיה‪ ,‬ניגש לספר לאחר לימוד פילוסופי ארוך ומעמיק‪ .‬לקורא כזה יש עמדה‬ ‫ברורה מה המסקנות הנכונות מבחינה פילוסופית‪ .‬בעייתו המרכזית היא שהוא חושב שיש סתירה בין‬ ‫העמדות הפילוסופיות לבין אמונתו ואורח חייו הדתיים‪ .‬לקורא כזה הרמב"ם כותב את מורה נבוכים‬ ‫לא כדי שישנה את עמדותיו הפילוסופיות‪ ,‬אלא כדי שיקרא לתוך דבריו של הרמב"ם—ודרכו לתוך‬ ‫דברי הנביאים—את מסקנות מחקרו הפילוסופי‪ .‬לצד קורא מן הסוג הזה הרמב"ם גם כתב את ספרו‬ ‫לקורא שנמצא בתחילת עיונו הפילוסופי—קורא כזה יפיק תועלת מסוימת (פחותה בהרבה מכוון‬ ‫שאיננו בקי בפילוסופיה ולכן לא יוכל להבין חלק ניכר מדבריו של הרמב"ם) מן הספר בכך שהוא‬ ‫ישפר את עמדותיו הפילוסופיות והדתיות ויהפוך אותן לפילוסופיות יותר‪ .‬כמובן שיתכן בהחלט מצב‬ ‫ביניים של אדם בעל ידע פילוסופי כלשהו‪ ,‬בנושאים מסוימים‪ ,‬וללא עמקות יתרה בהם‪ .‬אדם כזה‬ ‫יפיק תועלת ראשונה מן הספר בכך שיעזור לו לקרוא בדברי התורה את העמדות שהעמיק בהן ולצד‬ ‫זה הוא יוכל לשפר את עמדותיו האחרות באמצעות קריאה והבנה של דבריו האחרים של הרמב"ם‪.‬‬ ‫כדי לעזור לקורא מן הסוג המתחיל הרמב"ם צריך להציג במורה נבוכים עמדות פילוסופיות‬ ‫נכונות שישפרו את ידיעותיו של קורא זה‪ .‬אך לצד כוונה זו הרמב"ם צריך גם לאפשר לפילוסוף‬ ‫המעמיק‪ ,‬אך השוגה‪ ,‬שהוא חלק מקהל היעד העיקרי של הספר‪ ,‬דרך לקרוא את המורה בהתאם לעיונו‬ ‫הפילוסופי השגוי‪ .‬את המטרה הזו הוא מאפשר באמצעות הדרישה לפרשנות של המורה לכף זכות‬ ‫‪108‬‬ ‫והצהרתו על הכנסת סתירות לתוך הספר (ובעיקר סתירות מן הסוג השביעי)‪.‬‬ ‫סיכום‪ :‬דרכי הסתרה שונות בכתביו של הרמב"ם—תכליתן וייעודן‬ ‫בסיכום של המאמר תחילה נסכם את דרכי ההסתרה השונות של הרמב"ם ואת תכליתן‪ ,‬לאחר‬ ‫מכן נראה איך מה שראינו במאמר יכול לתרום לחוקר המודרני המחפש את עמדותיו של הרמב"ם‬ ‫מבעד לסודו של מורה נבוכים‪.‬‬ ‫דרכי הסתרה בספריו השונים של הרמב"ם‬ ‫במאמר זה ראינו שהרמב"ם משתמש בכתביו ההלכתיים ובמורה נבוכים בסוגים שונים של‬ ‫דרכי הסתרה‪ .‬ישנן דרכי הסתרה ששימושן הכרחי‪ ,‬לדעתו של הרמב"ם‪ ,‬בכל עיסוק במטפיזיקה‬ ‫ואף בחלק מן העיסוק בסודות הפיזיקה (מעשה מרכבה ומעשה בראשית)‪ .‬לדידו של הרמב"ם דרכי‬ ‫הסתרה אלו קיימות גם בתנ"ך ובחז"ל‪ .‬מכוון שהרמב"ם כותב על אותם נושאים במורה נבוכים הוא‬ ‫חייב להשתמש גם שם באותן דרכי הסתרה‪ .‬אלו הן בעיקר כתיבה בראשי פרקים וכתיבה במשלים‪.‬‬ ‫בספריו ההלכתיים ובמורה‪ ,‬הרמב"ם מציין את הדרכים האלו אך הוא מתאים את הדגשים השונים‬ ‫‪ .107‬אינני חושב שאפשר להגיד שהספר לא נועד כלל לקהל יעד של תלמידים שאינם בקיאים בפילוסופיה‪ .‬אנשים‬ ‫כאלו למעשה מהווים את רוב האוכלוסייה ובוודאי את רוב קוראי מורה נבוכים‪ .‬כפי שהרמב"ם קובע‪ ,‬המורה אמור להביא‬ ‫תועלת גם לאנשים כאלו ולכן לא סביר שהקריאה שלהם בספר היא רק תוצר לוואי מכך שהספר עלול ליפול לידיהם‪ .‬בניגוד‬ ‫לכך‪ ,‬הרבה יותר סביר לציין שהספר נכתב לכתחילה כדי לפתור את בעיותיו הדתיות של הנבוך וגם כדי לעזור לתלמיד שאינו‬ ‫פילוסוף להתקדם‪.‬‬ ‫‪ .108‬כאמור‪ ,‬אין זה אומר שאין הסתרה בספריו האחרים של הרמב"ם‪ ,‬או שהרמב"ם אינו מדבר בספריו ההלכתיים‬ ‫עם קהלים שונים‪ .‬אך הצהרתו על כך שישנן סתירות בספר ייחודית למורה נבוכים ולכן קשורה לכוונותיו הייחודיות של ספר‬ ‫זה‪.‬‬ ‫כג‬ ‫שלום םדיק‬ ‫הפילוסופית בלבד היה גורם לצמצום מאוד גדול של התועלת הזו‪ .‬זאת משום שכך הספר היה מתאים‬ ‫לקורא המכיר את האמת הפילוסופית במלואה בלבד‪ ,‬דבר שהרמב"ם לא היה מעוניין בו‪.‬‬ ‫חשוב להדגיש שדברנו כאן אינם אומרים שהרמב"ם תמך בריבוי אמיתות‪ ,‬או באי חשיבות‬ ‫של ההגעה לאמת פילוסופית‪ .‬כפי שנראה בסעיף הבא‪ ,‬קידום הקורא מבחינה פילוסופית היא בהחלט‬ ‫מטרה שניה וחשובה של המורה—אך היא איננה מטרתו העיקרית ולא הסיבה לכלל דרכי ההסתרה‬ ‫שהשתמש בהן במורה‪ .‬הרמב"ם חשב שהיו בזמנו מספיק ספרים העוסקים בפילוסופיה כדי שאדם‬ ‫יכול למצוא בהם את האמת הפילוסופית‪ .‬מה שחסר לדעתו היה ספר המסביר איך הפילוסופיה (באשר‬ ‫היא ולא בהכרח הפילוסופיה הנכונה) מתאימה לדבריהם של הנביאים ולאורח חיים דתי‪ .‬הרמב"ם לא‬ ‫היה יכול להגיד את הסוד הזה‪ ,‬מטרת ריבוי הפרשנויות הקיימת במורה‪ ,‬בצורה גלויה‪ ,‬מכוון שכדי‬ ‫שמטרתו של הספר תתמלא וכל קורא נבוך יוכל למצוא בו מסור למבוכתו—הקורא צריך להיות‬ ‫משוכנע שהוא מצא את הסוד האחד והיחיד הקיים בספר‪ :‬את העמדה הפילוסופית שהקורא הנבוך‬ ‫החזיק בה בטרם קרא את המורה‪.‬‬ ‫קהל יעד משני של המורה—האדם המתחיל בעיונו הפילוסופי‬ ‫בצוואת הספר הרמב"ם מציג קורא אחר‪ ,‬ככל הנראה נפוץ הרבה יותר‪ ,‬של ספרו‪" :‬יודע‬ ‫אני שּכל איש מתחיל‪ ,‬אשר לא למד דבר מן העיון‪ ,‬יפיק תועלת מכמה מפרקי ספר זה‪ ,‬ואִילו האיש‬ ‫השלם‪ ,‬בן‪-‬תורה—וכפי שאמרתי‪ ,‬נבוך—יפיק תועלת מכל פרקיו‪ ,‬ומה רבה תהיה שמחתו בו וכמה‬ ‫יערב לאוזנו!"‪ 105‬כאן הרמב"ם קובע שלא רק הקורא המעולה—הבקי והמעמיק בפילוסופיה—יקבל‬ ‫תועלת מן העיון במורה נבוכים‪ .‬הקורא המעולה יקבל את מלוא התועלת מקריאת הספר‪ ,‬אך לצדו‬ ‫גם הקורא שאיננו בקי בפילוסופיה כלל יקבל תועלת מקריאה בספרו‪ 106.‬הרמב"ם איננו מפרט מה‬ ‫התועלת שקורא מן הסוג הזה יקבל מעיון במורה נבוכים‪ .‬ברור שהתועלת שהקורא המתחיל בעיון‬ ‫אמורה לקבל שונה מן התועלת שמקבל הקורא הנבוך‪ .‬לקורא המתחיל בעיון אין ידיעות פילוסופיות‬ ‫מוצקות שאותן הוא צריך להתאמץ ולקרוא לתוך ספרי הנביאים‪ .‬הדבר העיקרי שהרמב"ם יכול איפה‬ ‫להועיל לקורא כזה הוא לעזור לו לבנות תפיסה פילוסופית (שתהיה גם תפיסה דתית) נכונה יותר‬ ‫ולכן קרובה יותר לעמדה הפילוסופית הנכונה‪ .‬אפשר אפילו להוסיף שבמקרה שהתלמיד יתחיל את‬ ‫לימודיו הפילוסופיים דרך מורה נבוכים‪ ,‬למרות שהספר לא נועד לכך מלכתחילה‪ ,‬יהיה לכך יתרון‬ ‫מה‪ :‬מכוון שייחשף לפילוסופיה יחד עם הפרשנות הדתית של הרמב"ם לכתובים הוא יוכל להימנע‪,‬‬ ‫לכל הפחות חלקית‪ ,‬מן ההרגשה הנבוכה של הקורא המעולה הראשון ואף להיות קשוב יותר לעמדותיו‬ ‫הפילוסופיות של הרמב"ם‪.‬‬ ‫‪ .105‬מורה נבוכים‪ ,‬צוואת הספר‪ .‬מקור בערבית יהודית‪ :‬ואנא אעלם אן כל מבתד מן אלנאס ליס ענדה שי מן אלנט'ר‬ ‫פאנה סיסתנפע בבעץ' פצול הד'ה אלמקאלה‪ .‬פאמא אלכאמל מן אלנאס אלמתשרע אלמתחיר כמא ד'כרת פיסתנפע בג'מיע‬ ‫פצולהא‪ ,‬ומא אשד אגתבאטה בהא ומא אלד'הא עלי סמעה‪.‬‬ ‫בהמשך הקטע הרמב"ם מציין שישנו סוג שלישי של קוראים‪ ,‬שלא יאהבו את הספר כלל‪" :‬ואִילו המבולבלים אשר‬ ‫מוחותיהם לוכלכו בדעות שאינן נכונות ובדרכים מסלפות‪ ,‬וחושבים את אלה לחוכמות אמיתיות‪ ,‬וטוענים שהם אנשי עיון‪,‬‬ ‫שעה שאין להם ידיעה כלל בדבר הנקרא חוכמה באמת‪ ".‬אנשים אלו חושבים שהם מחזיקים בעמדות נכונות‪ ,‬שעה שאין להם‬ ‫כל ידיעה עיונית כלל‪ .‬קרי‪ ,‬יש להם עמדות ותורות דתיות העונות על שאלותיהם הקיומיות של בני אדם‪ ,‬אך עמדות ותורות‬ ‫אלו זרות לגמרי לפילוסופיה (ולא נבעו מטעות פילוסופית)‪ ,‬מכוון שאנשים אלו ריקים לגמרי מכל עיון‪ .‬אנשים אלו‪ ,‬הדומים‬ ‫לאנשים הנמצאים בתוך העיר אך מכוונים נגד כיוונו של ארמון המלך‪ ,‬בפרק ג‪:‬נא במורה‪ ,‬יבינו שדבריו של הרמב"ם סותרים‬ ‫את אמונותיהם התפלות ולכן יכעסו על הספר‪ .‬נקודה זו מראה שהרמב"ם תמך במגוון פרשנויות שכולן פילוסופיות‪ ,‬ולא במרחב‬ ‫פרשני אין סופי הכולל פרשנות לפי כל אמונה תפלה אפשרית‪.‬‬ ‫‪ .106‬הרמב"ם משתמש כאן במילה הערבית כל מבתד‪ ,‬מילה שכבר השתמש בה בתחילת הפתיחה כדי לציין אחת‬ ‫הקבוצות שהספר לא נכתב בעבורן (ולא ללמבתדיין באלנט'ר)‪ .‬בכך הרמב"ם ככל הנראה רוצה להצביע על כך שקבוצה זו של‬ ‫המתחילים בעיון אינה המטרה העיקרית של הספר‪ ,‬אך בניגוד לקבוצות האחרות שמנה קודם לכן (ההמון והמלומדים בהלכה)‬ ‫היא אכן מהווה קבוצה משנית של קהל יעד הספר‪.‬‬ ‫כב‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫לאחר מכן הרמב"ם מתאר את מצבו הנפשי של הקורא‪ :‬השכל האנושי משך אותו להביא לו את‬ ‫מקומו הראוי—קרי אותו אדם נמשך אחר הפילוסופיה ורוצה להגדיר את עמדותיו בשאלות קיומיות‬ ‫על פי עיונו הפילוסופי‪ .‬אך הבנתו את פשטי הכתובים (בין אם הבנה זו נובעת מעיונו הפילוסופי האישי‬ ‫ובין אם מדברים שהוא קיבל מידי בעלי סמכות על משמעות התנ"ך) אינה מאפשרת לו לקבוע את‬ ‫עמדותיו על פי מסקנות עיונו הפילוסופי‪ .‬לכן אותו קורא מעולה של המורה נבוך‪ :‬הוא מרגיש שעליו‬ ‫להכריע בין אמונתו (תהיה משמעות המילה הזו אשר תהיה) ואורח חייו הדתיים לבין השכלתו וידיעותיו‬ ‫הפילוסופיות‪ .‬הרמב"ם מתאר שאותו אדם נמצא במצב של חוסר יכולת לבחור ביניהם בגלל חשיבותם‬ ‫האמתית של כל אחד מן המרכיבים האלו‪ .‬הוא בצדק איננו רוצה לבחור בין התורה לבין הפילוסופיה‬ ‫מכוון ששתיהן חשובות וטובות ולכן הניגוד הקיים לכאורה ביניהן מביא את הקורא למצב של חולי‪,‬‬ ‫פחד‪ ,‬וכאב לב‪ .‬פתרונו של הרמב"ם במורה הוא לפתור את המתח הזה באמצעות פרשנות פילוסופית‬ ‫של התנ"ך‪ .‬מילותיו של התנ"ך הן רב‪-‬משמעויות והדרך לבירור הפרשנות הנכונה היא באמצעות‬ ‫העיון הפילוסופי‪ .‬כמו כן לא מעט מסיפורי התנ"ך הם משלים—גם כאשר הם אינם נראים כך בפשט‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬כל פעם שהקורא של המורה יראה משהו שמתנגד לגישתו הפילוסופית הוא יפרש אותו שלא‬ ‫כפשוטו ובכך יפתור את מצוקתו‪ .‬הפרשנות הפילוסופית של הטקסטים הדתיים וראיית הפילוסופיה‬ ‫כסודה האזוטרי של הדת היא הדרך לפתור את מצוקתו של הקורא הנבוך‪.‬‬ ‫עתה ננסה לראות איך דרכיו הייחודיות של הרמב"ם במורה נבוכים עוזרים למלא את תכליתו‬ ‫של הספר‪ :‬השקטת מצוקותיו הנפשיות של הקורא הנבוך‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬מטרתו של הרמב"ם בספר‬ ‫מורה נבוכים איננו לכתוב ספר פילוסופי‪ ,‬קרי‪ ,‬ספר הטוען בעד עמדה פילוסופית ברורה ומנסה לנמק‬ ‫אותה ולהציע אותה לקוראיו‪ .‬לדעת הרמב"ם את הפילוסופיה ניתן ללמוד בספרים שהיו מוקדשים‬ ‫לנושא זה בזמנו של הרמב"ם‪ .‬הוא בכל זאת עוסק במעשה בראשית ובמעשה מרכבה (מדעי הטבע‬ ‫ומטפיזיקה) אך לא כמטרה עיקרית של הספר—אלא כמטרה משנית‪ :‬מכוון שהספר צריך להראות‬ ‫לנבוך איך לפרש את הכתובים על פי התוצאות של המחקר הפילוסופי הוא צריך לעסוק בנושאים‬ ‫הפילוסופיים ולכן עליו להשתמש בדרכי הסתרה הדרושים כאשר עוסקים במדעים האלו‪ 103.‬אך‬ ‫עיונו בנושאים פילוסופיים יצא מנקודת הנחה שהקורא כבר מכיר את הנושאים האלו מעיונו האישי‬ ‫בפילוסופיה‪ ,‬לכן הרמב"ם יוכל לסכם את הדברים העיקריים‪ ,‬החשובים למטרת הפרשנית של הספר‪,‬‬ ‫‪104‬‬ ‫מבלי להרחיב עליהם‪.‬‬ ‫כפי שראינו לעיל‪ ,‬הרמב"ם מצווה את קוראיו לפרש את ספרו על פי מה שהם רואים כאמת‪.‬‬ ‫אם מטרת הספר הייתה בעיקרה פילוסופית—קרי‪ ,‬לקדם את הקורא לעבר האמת המטפיזית—אזי‬ ‫היה אפשר לתהות מה מקומו של ציווי זה‪ .‬קשה לקדם אדם לעבר עמדה מטפיזית נכונה מזו שהוא‬ ‫מחזיק בה כאשר מצווים עליו לפרש את הספר על פי עמדתו שלו אפילו בפירוש דחוק‪ .‬אך אם‬ ‫המטרה העיקרית של הרמב"ם היא דתית‪-‬פרשנית‪ ,‬ההנחיות הייחודיות של המורה (בעיקר פרשנות‬ ‫לכף זכות באמצעות מציאת סתירות והשוואת הפרקים אלו לאלו) הופכות להיות מובנות הרבה יותר‪.‬‬ ‫מטרתו העיקרית המוצהרת של הרמב"ם במורה נבוכים הייתה לפתור את מצוקתו של האדם הנקרע‬ ‫בין פילוסופיה לאמונה ואורח חיים דתיים‪ .‬וזאת עבור כל אדם שלבו נקרע בין שני יסודות אלו ולא‬ ‫בהכרח של האדם שהגיע למסקנות פילוסופיות מעולות (לכן ראינו שהקורא צריך להיות בעל ידיעות‬ ‫פילוסופיות עמוקות—אך לא בהכרח בעל עמדה פילוסופית אמתית)‪ .‬הרמב"ם רצה שכל פילוסוף‬ ‫דתי יוכל דרך המורה לראות איך עמדותיו הפילוסופיות נקראות כסודם של ספרי הנביאים‪ .‬לפיכך‬ ‫הוא ציווה לחפש רמזים ותתי רמזים לעמדות שונות (ובעצמו פיזר רמזים כאלו לעמדות שאותן הכיר‬ ‫ואליהן רצה לכוון) וקבע כללים פרשנים של ספרו המאפשרים לכל קורא—ואף לקורא המחזיק בעמדות‬ ‫שהרמב"ם כלל לא הכיר—לראות את עמדותיו כסודו של המורה ודרכם כסודם של הנביאים‪ .‬ריבוי‬ ‫המשמעות הקיצוני שאליהן הובילו הנחיות הרמב"ם היה הכרחי כדי למלאות את מטרתו העיקרית‬ ‫של המורה‪ :‬השקטת מבוכתו של הקורא הנקרע בין הפילוסופיה לדת‪ .‬צמצום המרחב הפרשני לאמת‬ ‫‪ .103‬כפי שנראה בהמשך‪ ,‬מטרה שנייה של המורה היא גם לשפר את מצבו הפילוסופי של האדם המתחיל בעיונו‬ ‫הפילוסופי‪.‬‬ ‫‪ .104‬כפי שהרמב"ם מציין במפורש במבוא לחלק השני של המורה‪.‬‬ ‫כא‬ ‫שלום םדיק‬ ‫מצוות‪ .‬הגדרתו של הקורא ככזה ש"נקבעה בנפשו והוׂשגה באמונתו אמיתת תורתנו" (אתם'ע פי נפסה‬ ‫וחםל פי אעתקאדה םחה' שריעתנא) מורכבת יותר‪ ,‬מכוון שמשמעות המילה "אמונה" (אעתקאדה(‬ ‫במורה נבוכים סבוכה‪ .‬על משמעותה נכתבו מאמרים אקדמיים אחדים‪ 97.‬מחד הרמב"ם מגדיר את‬ ‫‪98‬‬ ‫האמונה בתחילת פרק א‪:‬נ "כעניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים‪-‬כאמת שהוא כך כפי שהצטייר‪".‬‬ ‫לפי הגדרה זו מהות האמונה היא ידיעה נכונה המתאימה עם המציאות‪ .‬אך מאידך הרמב"ם בעצמו‬ ‫משתמש במילה (אעתקאדה) כדי לתאר אמונה מבוססת על דמיון‪ ,‬ואף אמונות שאינן נכונות‪ .‬על פי‬ ‫ההגדרה שבפרק א‪:‬נ אמונתו של קורא המורה באמיתת התורה תהיה מבוססת ונכונה‪ .‬אמונה כזו לא‬ ‫תהיה אמונה באמת המטפיזית שבתורה‪ ,‬זאת מכוון שאנו רואים בהמשך הפסקה שהקורא הנבוך אינו‬ ‫מבין את התוכן המטפיזי של התורה‪ .‬לכן אמונה מבוססת זו תהיה ככל הנראה הבנה עמוקה של הקורא‬ ‫בתועלת שבפן החברתי של התורה (תיקון הגוף)‪ 99.‬אפשרות אחרת היא שאמונתו של הקורא אינה‬ ‫בנויה על השכלה וידיעות פילוסופיות כל שהן‪ ,‬אלא על חינוכו של הקורא‪ 100.‬ההבדל בין המשמעויות‬ ‫האלו איננו משנה הרבה להמשך עיוננו‪ .‬לבסוף הרמב"ם מוסיף שהקורא גם צריך להיות שלם במידותיו‬ ‫‪101‬‬ ‫ובדתו‪ .‬קרי (על פי שמונה פרקים) הוא צריך לא רק לקיים את מצוות הדת אלא גם לאהוב לקיימן‪.‬‬ ‫מבחינת ידיעותיו הפילוסופיות של הקורא הרמב"ם מציין שהוא "עיין במדעי הפילוסופים וידע‬ ‫את משמעויותיהם" (ונט'ר פי עלום אלפלאספה ועלם מעאניהא)‪ .‬כוונתו של הרמב"ם כאן היא שהקורא‬ ‫בעל ידיעות רחבות בפילוסופיה (כפי שראינו לעיל)‪ .‬ידיעות אלו צריכות להיות עמוקות ולא להצטמצם‬ ‫בבקיאות שטחית‪ .‬חשוב לשים לב שהרמב"ם אינו דורש שהקורא יבין את דברי הפילוסופים בצורה נכונה‪,‬‬ ‫‪102‬‬ ‫או שתהיה לו עמדה פילוסופית נכונה‪ .‬הדרישה היא רק לידע רחב‪ ,‬עמוק‪ ,‬ומשמעותי בפילוסופיה‪.‬‬ ‫‪ .97‬למשל ‪Charles Manekin, “Belief, Certainty, and Divine Attributes in the Guide of the Per-‬‬ ‫‪ ; plexed,” Maimonidean Studies 1 )1990(: 117-141‬אברהם נוריאל‪" ,‬מושג האמונה אצל הרמב"ם‪ ",‬דעת ‪3-2‬‬ ‫(תשל"ח)‪ ;47-43 :‬שלום רוזנברג‪" ,‬מושג האמונה בהגותו של הרמב"ם וממשיכיו‪ ",‬ספר בר‪-‬אילן כב‪-‬כג (תשמ"ח)‪.389-351 :‬‬ ‫ר' גם בהערה של מיכאל שוורץ על הקטע הזה בתרגומו למורה‪.‬‬ ‫‪ .98‬מורה נבוכים‪ ,‬פרק א‪:‬נ‪ .‬מקור בערבית יהודית‪ :‬אלמעני אלמתצור פי אלנפס אד'א צדק בה אנה כד'לך עלי מא תצור‪.‬‬ ‫אינני חושב שאפשר לקרוא כאן שהמאמין מקבל‪ ,‬באופן סובייקטיבי‪ ,‬כי אמונתו תואמת את המציאות‪ .‬לדעתי המילים "מקבלים‪-‬‬ ‫כאמת שהוא כך כפי שהצטייר" מצביעות על כך שהאדם מקבל בנפשו את האמת כפי שהיא קיימת במציאות החיצונית מנפשו‪.‬‬ ‫‪ .99‬זו יכולה להיות הסיבה לכך שהרמב"ם משתמש כאן במילה םחה' כדי לתאר את אמיתת התורה ולא במילה חק‪,‬‬ ‫שאותה הוא מייחד בפרק א‪:‬ב לאמת המטפיזית (מושכלות)‪ ,‬השונה מן הטוב המעשי והחברתי (מפורסמות)‪.‬‬ ‫‪ .100‬קרי‪ ,‬אמונה זו מבוססת על תחושה ועל דמיון שאינם נובעים מעיון מדעי אמתי‪.‬‬ ‫‪ .101‬על שלמות המידות אצל הרמב"ם ישנם מחקרים רבים מאוד‪ ,‬בין השאר‪Herbert Davidson, “Maimonides’ :‬‬ ‫‪Shemonah Peraqim and Alfarabi's Fusūl Al-Madanī,” in Essays in Medieval Jewish and Islamic Philosophy,‬‬ ‫‪ed. Arthur Hyman )New York: Ktav, 1977(, 116-133; Raymond L. Weiss, Maimonides’ Ethics: The‬‬ ‫‪Encounter of Philosophic and Religious Morality )Chicago: Chicago University Press, 1991(, 9-32; Marvin‬‬ ‫‪Fox, “The Doctrine of the Mean in Aristotle and Maimonides: A Comparative Study,” in Studies in Jewish‬‬ ‫‪Religious and Intellectual History, ed. Siegfried Stein and Raphael Loewe (Tuscaloosa: University of‬‬ ‫‪Alabama Press, 1979(, 93-120; Daniel H. Frank, “Humility as a Virtue: A Maimonidean Critique of‬‬ ‫‪Aristotle's Ethics,” in Moses Maimonides and His Time, ed. Eric L. Ormsby (Washington, DC: The Catholic‬‬ ‫‪University of America Press, 1989(, 89-99; Frank, “‘With All Your Heart and with All Your Soul . . .’:‬‬ ‫‪The Moral Psychology of the Shemonah Peraqim,” in Maimonides and the Sciences, ed. Hillel Levine‬‬ ‫‪and R. S. Cohen )Dordrecht: Springer, 2000(, 25-33; J. Jacobs, “Aristotle and Maimonides: The Ethics‬‬ ‫‪of Perfection and the Perfection of Ethics,” American Catholic Philosophical Quarterly 76 (2002):‬‬ ‫‪145-1631.‬‬ ‫על המתח בין דרך האמצע לבין הפרישות עיינו בעמדות השונות המובאות אצל דב שוורץ‪" ,‬המתח בין המוסר המתון‬ ‫למוסר הסגפני בפילוסופיה היהודית בימי הביניים‪ ",‬בתוך בין דת למוסר‪ ,‬עורכים דוד סטטמן ואבי שגיא (רמת גן‪ :‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬תשנ"ד)‪ ;208-185 ,‬אבירם רביצקי‪" ,‬דרך האמצע ודרך הפרישות‪ :‬על אחידותה של האתיקה המיימונית‪ ",‬תרביץ‬ ‫עט (תש"ע‪-‬א)‪ ;469-439 :‬רביצקי‪" ,‬הרמב"ם ואלפארבי על התפתחות ההלכה‪ ",‬בתוך עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה‪,‬‬ ‫עורכים אביעזר רביצקי ואבינועם רוזנק (ירושלים‪ :‬מגנס‪ ,‬תשס"ח)‪.230-211 ,‬‬ ‫‪ .102‬חשוב להדגיש שמשמעות המילה "פילוסופיה" בערבית מתייחדת בעיקר לזרם האריסטוטלי‪ .‬בזרם הזה היו גם‬ ‫עמדות ניאו‪-‬אפלטוניות רבות‪ .‬כמו כן‪ ,‬פילוסופים אריסטוטליים שונים חלקו איש על רעהו בנושאים רבים ביותר‪.‬‬ ‫כ‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫בספריו ההלכתיים כאשר הוא עוסק בחומר כזה‪ ,‬בעוד דרכי הסתרה אחרות נובעות מייעודו הייחודי‬ ‫של מורה נבוכים—ולכן קיימות רק בו‪.‬‬ ‫קהל היעד העיקרי של המורה—הנבוך‬ ‫בתחילת הפתיחה למורה הרמב"ם מציין שמטרתו הראשונית של ספרו הייתה להסביר את‬ ‫משמעויותיהם של שמות בעלי משמעויות שונות בספרי הנבואה‪ .‬לאחר מכן הוא מציג את הקורא‬ ‫העיקרי שאליו הוא מכוון את ספרו‪ .‬קטעים אלו אמנם ידועים מאוד‪ ,‬אך ההתייחסות אליהם בדיון‬ ‫‪94‬‬ ‫המחקרי המודרני על סודו של המורה נבוכים לא הייתה מרכזית דיה‪.‬‬ ‫אין מטרתו של ספר זה להסביר את כולם לציבור הרחב‪ ,‬ולא למתחילים בעיון‪ ,‬ולא ללמד‬ ‫את מי שעיין במדע התורה בלבד‪ ,‬דהיינו‪ ,‬בהלכה; שכן מטרת הספר הזה כולו‪ ,‬וכל מה שמסוגו היא‬ ‫חוכמת התורה לאמיתה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי‪ ,‬אשר נקבעה בנפשו והוׂשגה‬ ‫באמונתו אמיתת תורתנו‪ ,‬ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו‪ ,‬והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את‬ ‫משמעויותיהם‪ ,‬והׂשכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו (הראוי לו)‪ ,‬אך מנעוהו מכך פשטי‬ ‫התורה‪ ,‬ומה שהבין—או הוסבר לו—ממשמעויות אותם שמות משותפים או מושאלים או מסופקים‪,‬‬ ‫וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם‪ .‬או שילך בעקבות ׂשכלו וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות‪,‬‬ ‫בחושבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה‪ ,‬או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר‬ ‫ׂשכלו‪ ,‬ונמצא שהוא פנה עורף לׂשכלו וסר ממנו ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו‪ .‬הוא‬ ‫‪95‬‬ ‫יישאר עם אותן אמונות מדומות‪ ,‬פוחד וחולה‪ ,‬ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה‪.‬‬ ‫לאחר מכן הרמב"ם מציין שמטרתו השנייה של הספר‪ ,‬עבור אותו קורא נבוך‪ ,‬הוא להסביר‬ ‫לו שבנוסף לשמות רבי משמעויות ישנם גם קטעים בתנ"ך שהם משלים‪ .‬זאת על אף שלא כתוב‬ ‫בבירור שהם משלים‪.‬‬ ‫בתחילת פסקה זו הרמב"ם מציין למי הספר איננו מיועד‪ .‬הספר איננו מיועד לאנשים שלא למדו‬ ‫פילוסופיה כלל (הציבור הרחב)‪ ,‬לא למתחילים בעיון‪ ,‬ולא למי שלא למדו פילוסופיה באופן עמוק‬ ‫אלא רק חכמת ההלכה‪ .‬הסיבה לכך היא שהמורה עוסק בחכמת התורה לאמיתה (עלם אלשריעה עלי‬ ‫אלחקיק)‪ .‬לדידו של הרמב"ם‪ ,‬כדי לגשת לחכמה זו הקורא צריך להיות בקי מאוד בפילוסופיה—לא‬ ‫‪96‬‬ ‫בור גמור בתחום הזה‪ ,‬לא מתחיל בעיונו הפילוסופי‪ ,‬או בקי בהלכה בלבד‪.‬‬ ‫לאחר מכן הרמב"ם מביא תיאור של מצבו של הקורא של המורה בשלוש נושאים‪ :‬דתיותו‪,‬‬ ‫ידיעותיו הפילוסופיות‪ ,‬ומבוכתו העולה מן ההתנגדות בין שני התחומים הראשונים‪ .‬התיאור הראשון‬ ‫של הקורא הוא כאדם דתי (רג'ל דין); ככל הנראה כוונתו של הרמב"ם הוא בכך שאדם זה מקיים‬ ‫‪ .94‬הרמב"ם חוזר על ציון הקורא שהספר ייועד אליו מספר פעמים בחיבור‪ .‬באיגרת לתלמידו ר' יוסף‪ ,‬בהמשך‬ ‫הפתיחה עמ' ‪ ,15‬בצוואת הספר עמ' ‪ ,21-20‬במבוא לחלק השלישי‪ ,‬עמ' ‪ ,428-427‬שם צוין שהקורא הוא נבוך‪ ,‬ובמידה‬ ‫מסוימת בפרקים א‪:‬סח (עמ' ‪ ,)173‬במבוא לחלק השני של המורה (עמ' ‪ ,)255‬פרק ב‪:‬יד (עמ' ‪ ,)302-301‬שם הרמב"ם מציין‬ ‫שהקורא צריך להיות בעל ידיעות פילוסופיות קודמות‪.‬‬ ‫‪ .95‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪ .11-10‬מקור בערבית יהודית‪ :‬וליס אלגרץ' בהד'ה אלמקאלה תפהים ג'מלתהא‬ ‫ללג'מהור ולא ללמבתדיין באלנט'ר‪ ,‬ולא תעלים מן לם ינט'ר גיר פי עלם אלשריעה אעני פקההא‪ ,‬אד' גרץ' הד'ה אלמקאלה‬ ‫כלהא וכל מא הו מן נמטהא הו עלם אלשריעה עלי אלחקיקה‪ ,‬בל גרץ' הד'ה אלמקאלה תנביה רג'ל דין קד אתצ'ע פי נפסה‬ ‫וחצל פי אעתקאדה צחה' שריעתנא והו כאמל פי דינה וכ'לקה‪ ,‬ונט'ר פי עלום אלפלאספה ועלם מעאניהא‪ ,‬וג'ד'בה אלעקל‬ ‫אלאנסאני וקאדה ליחלה פי מחלה‪ ,‬ועאקתה ט'ואהר אלשריעה ומא לם יזל יפהמה או יפהם איאה מן מעאני תלך אלאסמא‬ ‫אלמשתרכה או אלמסתעארה או אלמשככה‪ ,‬פיבקי פי חירה ודהשה‪ ,‬אמא אן ינקאד מע עקלה ויטרח מא עלמה מן תלך אלאסמא‬ ‫פיט'ן אנה אטרח קואעד אלשרע‪ ,‬או יבקי מע מא פהמה מנהא ולא ינג'ד'ב מע עקלה פיכון קד אסתדבר עקלה ויערץ' ענה‪ ,‬וירי‬ ‫מע ד'לך אנה ג'לב עליה אד'יה ופסאד פי דינה‪ ,‬ויבקי מע תלך אלאעתקאדאת אלכ'יאליה והו מנהא עלי וג'ל ווכ'אמה‪ ,‬פלא יזאל‬ ‫פי אלם קלב וחירה שדידה‪.‬‬ ‫‪ .96‬הוא כאמור חוזר על הדרישה הזו כמה פעמים במורה נבוכים‪ .‬התפיסה הזו מתאימה לדבריו של הרמב"ם שהתורה‬ ‫ניתנה על ידי נביאים שהיו פילוסופים (בין השאר הלכות יסודי התורה פרק ז‪ ,‬מורה נבוכים‪ ,‬פרק ב‪:‬לב)‪ .‬כדי להבין את דבריו‬ ‫של הנביאים לעומק אמתם‪ ,‬על הלומד להיות גם הוא בעל השכלה פילוסופית‪ ,‬כמו הנביאים עצמם‪.‬‬ ‫יט‬ ‫שלום םדיק‬ ‫בהסתרתה מן ההמון‪ .‬כפי שרמב"ם אומר בסיום הקטע‪ ,‬הכותב צריך להשתמש בכל תחבולה אפשרית‬ ‫כדי להסתיר את עמדתו‪.‬‬ ‫לכאורה חזרנו כאן לעמדה של שטראוס ושל חלק מפרשני המורה בימי הביניים‪ :‬יש במורה‬ ‫נבוכים שימוש מרכזי בסתירה מן הסוג השביעי כדי להסתיר מן ההמון אמונות שעלולות לפגוע בתפקודו‬ ‫החברתי‪ .‬כפי שאומר הרמב"ם בפתיחה של המורה‪ 91,‬התורה מנסה לתקן את תפקודו החברתי של‬ ‫האדם באמצעות מצוות‪ ,‬וקיום המצוות דורש אמונות מסוימות‪ ,‬חלקן הכרחיות מבחינה חברתית וחלקן‬ ‫נכונות‪ .‬אך גם האמונות הנכונות צריכות להיות מובנות אצל אנשים שונים על פי מצב ידיעותיהם‬ ‫המשתנה‪ .‬לכן המורה רוצה מחד ללמד את החכמים ומאידך להגיד דברים המתאימים לידיעותיו של‬ ‫ההמון‪ .‬צריך לציין שיש כאן ניגוד מסוים בין המורה לבין ספריו ההלכתיים שבהם ההסתרה החברתית‬ ‫איננה בולטת‪ .‬בספרים אלו הדיבור ברבדים שונים נועד בעיקרו לאפשר לקדם את ההמון מבחינה‬ ‫פילוסופית (דומה יותר לסיבה מן הסוג החמישי)—כדי לקדם אדם לפעמים עלינו לספר לו משהו‬ ‫שמשפר את מצב ידיעותיו מבלי שזה בהכרח יהיה אמתי‪ .‬במורה הדגש הוא על הסתרה מסוג אחר—על‬ ‫הפילוסוף ללמד לעם אמונות שאינן נכונות כלל כדי לשפר את תפקודם החברתי‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬גם כאשר‬ ‫המורה מנסה ללמד לפילוסוף הנבוך את האמת‪ ,‬הוא צריך לדאוג לכך שעצם ההוראה הזו לא תגרום‬ ‫‪92‬‬ ‫לכפירה באמונות הכרחיות (ולא נכונות) אצל הקורא ההמוני המזדמן של הספר‪.‬‬ ‫אך המסקנה הזו נכונה רק אם מתייחסים לסיבה השביעית בלבד‪ .‬כפי שראינו הרמב"ם מציין‬ ‫עוד שתי הנחיות‪ ,‬ובראשן הדרישה שיפרשו את המורה לכף זכות‪ .‬אם מחברים את שלושת הנקודות‬ ‫שראינו‪ ,‬הקורא האקטיבי של המורה צריך לפרש את הספר תמיד לפי האמת הפילוסופית (לכף זכות);‬ ‫כדי לעשות זאת הוא צריך להחליט מתי הרמב"ם סותר את עצמו‪ .‬על פי ההנחיה "השב פרקיו זה על‬ ‫זה" ועל פי ההסבר של הסתירה השביעית—בהחלט יתכן מצב שבו קטעים שלמים של מורה נבוכים‬ ‫דנים בנושא מנקודת מבט אחת שאיננה נכונה בעוד רמז דק במקום דחוק מראה את כוונתו האמתית של‬ ‫הרמב"ם‪ .‬כדבריו של שוורץ‪ ,‬אנו אכן מגיעים למסקנה שאפשר לפרש את המורה‪ ,‬על פי הנחיותיו של‬ ‫‪93‬‬ ‫הרמב"ם עצמו‪ ,‬כמעט בכל דרך אפשרית‪ ,‬בתנאי שהקורא משוכנע שהדרך הזו אכן נכונה פילוסופית‪.‬‬ ‫האם זה לא הופך את הספר לבלתי שימושי בעליל מבחינה פילוסופית? הרי הרמב"ם ידע שחלק מן‬ ‫הקוראים יחזיקו בעמדות פילוסופיות שגויות‪ .‬למה הוא ציווה גם על הקוראים האלו לפרש את ספרו‬ ‫על פי טעותם הפילוסופית? ואם כן למה הרמב"ם כתב ספר כזה שמבחינה מסוימת איננו אומר דבר‬ ‫לקוראיו מכוון שהמרחב הפרשני שלו הופך להיות גמיש מדי?‬ ‫כדי לענות על שאלות אלו עלינו לראות למי הרמב"ם ייעד את הספר ומה ההבדל בין תכליתו‬ ‫לבין תכליתם של ספריו ההלכתיים‪.‬‬ ‫תכליתו של מורה נבוכים‬ ‫הרמב"ם מציין בפתיחה למורה שני קהלי יעד של הספר‪ .‬תחילה נעיין בהגדרת האנשים שלדידו‬ ‫מהווים את קהל היעד העיקרי והראשוני של הספר‪ .‬לאחר מכן גם נראה את האנשים המהווים את‬ ‫קהל היעד המשני‪ .‬לבסוף נבדוק איך דרכי ההסתרה השונות של הרמב"ם נובעות מסיבות שונות‪,‬‬ ‫כאשר חלק מדרכי ההסתרה הן מהותיות לחומר המטפיזי שהרמב"ם רצה להעביר‪ ,‬ולכן קיימות גם‬ ‫‪" .91‬הלא תבין שהאל יתעלה שמו רצה להגיענו לשלמות ולתקן את מצב חֶברותינו על‪-‬ידי מצוותיו המעׂשיות‪ .‬דבר‬ ‫זה אינו אפשרי אלא לאחר (שנאמין) אמונות ׂשכליות אשר ראשיתן הׂשגתו יתעלה לפי יכלתנו‪ ".‬בהמשך הספר הוא חוזר על‬ ‫כך שהתורה מנסה לקדם את התפקוד החברתי של האדם לעבר השלמות‪ .‬למשל‪ ,‬ג‪:‬כז‪-‬כח‪.‬‬ ‫‪ .92‬כמובן שהנבוך והקורא ההמוני הם שני קצוות‪ ,‬וחלק ניכר מן הקוראים נמצאים באמצע ביניהם‪ .‬לכן המורה‬ ‫צריך לכתוב כך שכל קורא יבין מן הספר מה שמתאים לו להבין‪.‬‬ ‫‪ .93‬צריך להדגיש שדרך זו של קריאה שהרמב"ם דורש מקוראיו הפוכה מן הדרך הרגילה שבה אנו פותרים קשיים‬ ‫בהבנת חיבורים (ובתוכם גם חיבורים פילוסופיים)‪ .‬בדרך כלל אנו מנסים להבין קטעים לא ברורים‪ ,‬קצרים‪ ,‬וסתומים על פי‬ ‫הנאמר בקטעים ברורים ובהירים יותר‪ .‬כאן הרמב"ם דורש מאתנו לעשות עבודה שונה מהותית‪ :‬להיות גם מוכנים לפרש‬ ‫קטעים ברורים ובהירים על פי קטעים קצרים‪ ,‬סתומים‪ ,‬ומורכבים‪ .‬כאמור‪ ,‬דרישה זו הופכת את הקורא האקטיבי למסוגל‬ ‫לפרש את המורה כמעט בכל דרך אפשרית‪.‬‬ ‫יח‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק‪ .‬לפעמים יש הכרח‪ ,‬על סמך אמירה מסוימת‪,‬‬ ‫לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי‪ ,‬ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך‬ ‫של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו‪ .‬ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם‪.‬‬ ‫‪85‬‬ ‫יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת‪.‬‬ ‫הסתירות מן הסוג הזה עוסקות בדברים "עמוקים מאוד" שיש להסתיר חלק מהם ולגלות חלק‪.‬‬ ‫כוונתו של הרמב"ם במילים אלו היא ככל הנראה שצריך לגלות חלק מן האמת בנוגע לנושאים האלו‬ ‫ולהסתיר את חלקה‪ 86.‬בהמשך הרמב"ם מפרט את סיבות הסתירה‪ .‬יש מצבים שבהם הכותב צריך‬ ‫לדון בנושא הסבוך על בסיס הקדמה מסוימת ובמקום אחר יש הכרח שידון בו על בסיס הקדמה אחרת‪.‬‬ ‫השאלה המרכזית להבנת דבריו של הרמב"ם כאן היא מה הוא אותו הכרח (ם'רורה)‪ .‬לורברבוים דגל‬ ‫בעמדה שמדובר בהכרח הנובע מעצם הנושא הדידקטי‪ ,‬בעוד ר' שמואל אבן תיבון‪ ,‬ואחריו חלק ניכר‬ ‫ממפרשי הרמב"ם בימי הביניים וחלק לא מבוטל מן החוקרים‪ ,‬בעיקר לאחר מחקריו של שטראוס‪,‬‬ ‫טענו שמדובר בהכרח חברתי‪ .‬לורברבוים הביא ראיה לשונית לעמדתו‪ 87:‬לפי דעתו המילה ם'רורה‬ ‫מצביעה על הכרח טבעי אצל הרמב"ם‪ .‬כך הוא אכן המצב בפתיחה למורה‪ ,‬כאשר הרמב"ם תיאר את‬ ‫ההכרח להשתמש במשלים‪ .‬לדידו של לורברבוים המילה הזו "משתמש[ה] לתיאור של מצבי עניינים‬ ‫(ולעתים גם פעולות) הנעוצים בטבע הדברים" ולא בהכרח חברתי‪.‬‬ ‫אינני אומר שהמילה ם'רורה כוונותיה היא תמיד חברתית; אכן הרמב"ם השתמש במילה זו כאשר‬ ‫הוא תיאר את ההכרח הטבעי של נושאים מסוימים להיות נלמדים בעזרת משלים בפתיחה למורה‪ .‬אך‬ ‫הרמב"ם משתמש גם במילה זו בהמשך המורה כדי לתאר הכרח מדיני מובהק‪ .‬בפרק ג‪:‬כח הרמב"ם‬ ‫אומר שהתורה מלמדת "אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים"‬ ‫)לאעתקאדאת מא אעתקאדהא ם'רורי פי םלאח אלאחואל אלמדניה(‪ 88.‬כאן ברור לחלוטין שמדובר בהכרח‬ ‫מדיני ולא טבעי‪ 89,‬לפיכך לא ניתן ללמוד דבר מן השימוש במילה ם'רורה מכוון שהיא דו‪-‬משמעית‪.‬‬ ‫מכוון שהרמב"ם מציין מיד לאחר מכן שראוי למנוע את עצם הסתירה מן ההמון‪ ,‬קרי‪ ,‬טעם חברתי‪,‬‬ ‫‪90‬‬ ‫ההבנה של אבן תיבון ושל שטראוס את מהות הסתירה השביעית כהכרח חברתי נראית חזקה יותר‪.‬‬ ‫כוונתו של הרמב"ם כאן היא איפה שישנם נושאים עמוקים מאוד שבהם ישנו הכרח חברתי‬ ‫להסתיר את האמת כולה מן ההמון‪ .‬קרי‪ ,‬הגילוי של האמת כולה להמון עלול להביא לתוצאות שליליות‬ ‫מבחינה חברתית‪ .‬למשל הבנה שההשגחה היא השגחה טבעית במהותה ולא נסית עלולה לגרום‬ ‫לאנשים מן ההמון לקיים פחות מצוות ובכך לפגוע בחברה‪ .‬זו כוונתו של הרמב"ם בנוגע לצורך‬ ‫באמונות הכרחיות בפרקים ג‪:‬כז–כח‪ .‬אין זה אומר שאי אפשר לגלות את האמת למי שמתאים לראות‬ ‫ולהבין אותה—יתרה מכך‪ ,‬כפי שנראה זו אחת המטרות המרכזיות של מורה נבוכים—אך יש צורך‬ ‫‪ .85‬מורה נבוכים‪ ,‬הקדמה עמ' ‪ .22‬מקור בערבית יהודית‪ :‬ואלסבב אלסאבע‪ .‬צ'רורה' אלכלאם פי אמור גאמצ'ה ג'דא‬ ‫ינבגי אכ'פא בעץ' מעאניהא ואט'האר בעץ'‪ ,‬פקד תדעו אלצ'רורה בחסב קולה' מא ליג'רי אלכלאם פיהא עלי תקריר מקדמה'‬ ‫מא‪ ,‬ותדעו אלצ'רורה פי מוצ'ע אכ'ר ליג'רי אלכלאם פיהא עלי תקריר מקדמה מנאקצ'ה לתלך‪ ,‬וינבגי אן לא ישער אלג'מהור‬ ‫בוג'ה במוצ'ע אלתנאקץ' בינהמא‪ ,‬וקד יתחיל אלמולף פי אכ'פא ד'לך בכל וג'ה‪.‬‬ ‫‪ .86‬הסבר שסותר את דבריו של לורברבוים‪.‬‬ ‫‪ .87‬לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪.224-223 ",‬‬ ‫‪ .88‬הוא גם חוזר על המילה הזו בסיום הפרק‪" :‬ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העושק ההדדי או להקניית‬ ‫מידות טובות" (וקד יכון ד'לך אלאעתקאד צ'רוריא פי רפע אלתט'אלם או אכסאב כ'לק כרים)‪.‬‬ ‫‪ .89‬אלא אם כן הופכים כל הכרח מדיני לטבעי מכוון שהוא מתאים לטבעו של ההמון‪ .‬מה שמבטל לגמרי את ההבחנה‬ ‫בין שני המונחים ואת טענתו של לורברבוים‪.‬‬ ‫‪ .90‬אינני טוען על בסיס הדיון כאן שהקריאה של לורברבוים בלתי אפשרית‪ .‬היא בהחלט אפשרית אם יוצאים‬ ‫מנקודת הנחה שסוד המורה הוא ספקנותו של הרמב"ם‪ ,‬עמדה שאינני מקבל ושאין כאמור מקום לדון בה במאמר הזה‪ .‬כל מה‬ ‫שרציתי להראות הוא‪ ,‬שבניגוד לדבריו של לורברבוים‪ ,‬הקריאה החברתית מסתדרת יותר עם ההבנה המילולית של הקטע‬ ‫מאשר העמדה הדידקטית שהוא דגל בה‪ .‬כפי שנראה בהמשך המאמר‪ ,‬הרמב"ם בהחלט התכוון לאפשר קריאות שהוא לא דגל‬ ‫בהן‪ ,‬וגם ככל הנראה כאלה שהוא לא חשב עליהן בעצמו‪ ,‬וקריאותיהם הספקניות של פינס‪ ,‬שטרן‪ ,‬ולורברבוים הן ככל הנראה‬ ‫דוגמה טובה לקריאות מן הסוג הזה של נבוך מודרני‪.‬‬ ‫יז‬ ‫שלום םדיק‬ ‫טועה‪ ,‬עליו להתאמץ בכל זאת ולפרש את דבריו בהתאם לאמת‪ .‬לכאורה הבקשה תמוהה‪ :‬איך אפשר‬ ‫לבקש מן הקורא להבין את הרמב"ם בדרך אחרת ממה שהבין אותו על פי האמת הפילוסופית? האם‬ ‫זה פסול לגמרי שהקורא יחשוב שהרמב"ם טעה? התשובה לכך נעוצה בהנחיה הבאה של הרמב"ם‪:‬‬ ‫‪81‬‬ ‫השימוש בסתירות במורה נבוכים‪.‬‬ ‫השימוש בסתירות במורה נבוכים‬ ‫בהקדמה של הספר הרמב"ם מפרט את שבעת סוגי הסתירות הקיימות בחיבורים שונים‪ .‬כפי‬ ‫שהוא מציין בסוף ההקדמה בספרו מורה נבוכים נמצאות סתירות מן הסוג החמישי והשביעי‪ 82.‬הכרזתו‬ ‫של הרמב"ם על כך שחיבורו כולל סתירות מעניינת וחריגה גם בקרב הפילוסופים הכותבים בצורה‬ ‫אזוטרית‪ .‬כפי שציינו בתחילת המאמר‪ ,‬הוגים אלו נוהגים בדרך כלל לכתוב בצורה אזוטרית שהם‬ ‫כותבים כך ואינם מציינים בריש גלי שחיבוריהם כוללים סתירות‪.‬‬ ‫הסיבה לסתירות מן הסוג החמישי פחות חשובה לעניינינו ולכן נסכם אותה בקצרה‪ :‬סיבה זו‬ ‫נובעת מן ההכרח של המורה להניח לאמונות מסוימות של התלמיד לגבי עניין עמוק (מעני מא גאמץ'(‬ ‫כאשר הוא מלמד אותו משהו קל יותר‪ .‬לו המורה היה מסביר את הדבר העמוק הקשור בדבר הקל‬ ‫בתחילת הלימוד‪ ,‬אזי התלמיד היה מסתבך בדבר העמוק ולעולם לא היה מבין את הדבר הקל (וכמובן‬ ‫גם לא את הדבר העמוק שמורכב יותר ושאולי אף דורש את הבנת הדבר הקל כדי להיות מובן לפי‬ ‫האמת)‪ .‬לכן על המורה ללמד תחילה את הדבר הקל‪ ,‬גם אם הוא מניח את אמונותיו התפלות של‬ ‫התלמיד בנוגע לדבר העמוק כפי שהם היו קודם‪ .‬לאחר לימוד מספר דברים קלים‪ ,‬התלמיד יהיה מוכן‬ ‫להבנת הדבר העמוק ולכן המורה יוכל להעביר אותו לתלמיד כפי האמת‪.‬‬ ‫מה שחשוב לעניינו בסיבה הזו הוא הצירוף שלה עם דבריו של הרמב"ם על כך שהמורה נכתב‬ ‫כך שהקורא צריך "לפרש את פרקיו זה על זה‪ ".‬יתכן בהחלט שעניין עמוק יימצא בצורה מושלמת‬ ‫דווקא בתחילת הספר בעוד כאשר הרמב"ם דן בדבר קל בסוף או באמצע הספר הוא יניח את הדבר‬ ‫העמוק כפי אמונותיו של הקורא הלא בקי‪ 83.‬לכן העובדה שהרמב"ם מציין במפורש את הסיבה הזו‬ ‫מזמינה את הקורא לשפוט את דבריו של הרמב"ם ולראות אם הם אמתיים או לא‪ .‬אם יגיע למסקנה‬ ‫שהם אינם אמתיים הוא אמור לחשוב שאולי הרמב"ם כתב משהו לא אמתי מסיבות חינוכיות ולחפש‬ ‫במקום אחר במורה את עמדתו האמתית והנכונה של הרמב"ם (זאת על פי דרישתו של הרמב"ם‬ ‫שיפרשו את ספרו לכף זכות)‪.‬‬ ‫הזמנה זו לשיפוט אקטיבי של הקורא את דבריו של הרמב"ם מתחזקת עוד יותר כאשר אנו‬ ‫ניגשים לסיבה השביעית לקיומם של סתירות‪ 84.‬הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים‬ ‫‪ .81‬אינני חושב שיש אפשרות כלשהי להבין את הפסקה הזו כממשיכה של הפסקה הקודמת‪ ,‬באופן שבו הן אומרות‬ ‫אותו דבר‪ :‬שיבינו אותו על פי חז"ל‪ .‬יש כאן שתי אמירות שונות מאוד של הרמב"ם‪ )1( :‬שהקורא לא יפרסם ברבים פירוש‬ ‫של דבריו בניגוד למה מבואר וברור אצל חז"ל‪ )2( .‬שהקורא יפרש לעצמו את הרמב"ם בהתאם לאמת‪ .‬אי אפשר לחבר את‬ ‫שני הפירושים אלא אם טוענים שהאמת אצל הרמב"ם היא תמיד מה שברור ומבואר אצל חז"ל (קרי פשט דבריהם)‪ ,‬וזה סותר‬ ‫את דבריו של הרמב"ם על כך שאת חז"ל עצמם יש להבין לפי האמת הפילוסופית‪ .‬במשפט הזה המילה "פירוש" (תאויל(‬ ‫מתכוונת לפירוש פילוסופי של דבריו של הרמב"ם‪ ,‬כפי שהמילה משמשת רבות בכתבים פילוסופיים לפירוש שלא על פי הפשט‬ ‫אך על פי האמת‪.‬‬ ‫‪ .82‬מרבית המחקרים העוסקים ברובד האזוטרי של מורה נבוכים עוסקים בפרשנות הסתירות השונות‪ .‬על הנושא‬ ‫הזה ר' לעיל בתחילת המאמר‪ .‬לורברבוים הקדיש מאמר נרחב לטענה שהסתירה מן הסוג השביעי עוסקת למעשה בתיאור דידקטי‬ ‫של אמיתות שלא ניתן להגיע אליהן‪ .‬עמדתו נשענת על עמדותיהם של חוקרים הרואים כסוד המורה בתפיסה ספקנית של‬ ‫הרמב"ם (ובראשם פינס ושטרן)‪ .‬ביקורת מקיפה על העמדה הזו הייתה חורגת מגבולות מאמר זה והעבירו אותה כבר רבים‬ ‫וביניהם רביצקי‪" ,‬סתרי תורתו של מורה הנבוכים‪ ",‬דוידסון (‪ ,)The Man and His Works‬ושוורץ‪ ,‬סתירה והסתרה‪.‬‬ ‫‪ .83‬לדוגמא‪ ,‬אפשר להבין את האמירה של הרמב"ם על כך ששמונת הדברות האחרונות הן מפורסמות ומקובלות‬ ‫ושתי הראשונות הן מושכלות (מורה נבוכים ב‪:‬לג) רק לאור הנאמר על מפורסמות ומושכלות בתחילת המורה (פרק א‪:‬ב)‪.‬‬ ‫‪ .84‬סיבה זו קיימת "בספרי הפילוסופים אנשי האמת שביניהם" וגם באגדות חז"ל (לצד סיבות מן הסוג השישי)‪.‬‬ ‫ייחוסן של סתירות מן הסוג השביעי והשישי לאגדות חז"ל מראה לדעתי טוב את יחסו של הרמב"ם לחז"ל במורה נבוכים‪ .‬הוא‬ ‫לא שלל את קיומן של אגדות בעיתיות‪ ,‬אך לצד המודעות הזו הוא המשיך לדגול בפרשנות אזוטרית של דברי חז"ל‪.‬‬ ‫טז‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫משמעות‪ ,‬או חסרי קשר לנושא הפרק‪ ,‬מטרתם להוביל להבנה טובה יותר של נושא אחר בספר‪ .‬כאן‬ ‫הרמב"ם חוזר במידה מסוימת על מה שראינו בדבורים שלעיל בנוגע לדיבור בראשי פרקים ולפיזור‬ ‫הרמזים בספר כולו‪ .‬חשוב לציין שגם הנחיה זו מרחיבה למעשה את המרחב הפרשני של הקורא‪.‬‬ ‫קורא יוכל לטעון על בסיס אמירה צדדית וסתומה בפרק כזה או אחר שחטיבה שלמה צריכה להיות‬ ‫מובנת שלא כפי פשוטה‪.‬‬ ‫ההנחיה האחרונה של הרמב"ם בקטע הזה‪ 75‬היא שלא להימשך אחר דמיון השווא‪ 76‬של האדם‪.‬‬ ‫כוונתו של הרמב"ם כאן היא שהאדם צריך להשתלט על יצרו ועל נטיותיו להשלים את טיעוניו של‬ ‫הרמב"ם על בסיס אינטואיציות שאינן מבוססת‪ .‬הקורא חייב להמשיך את טיעוניו של הרמב"ם על‬ ‫בסיס ידיעותיו המדעיות (כפי שהוא אומר במשפט שלאחר הקטע המצוטט) ועל בסיס דבריו של‬ ‫הרמב"ם עצמו בספר‪ ,‬ולא על בסיס התוכן התחושתי העולה בדמיונו של הקורא כאשר הוא רואה את‬ ‫דברי הרמב"ם‪ .‬למשל‪ ,‬כאשר הרמב"ם מדבר על נס או על השגחה הקורא צריך לתת לרמב"ם עצמו‪,‬‬ ‫בחלקים אחרים של ספריו‪ ,‬להסביר לו מה כוונתו במילים אלו ולא להסיק בעצמו (קרי‪ ,‬באמצעות‬ ‫התוכן שהקורא רגיל מכוח אינטואיציה לייחס למילים אלו) מה כוונתו של הרמב"ם‪.‬‬ ‫פרשנות לכף זכות‬ ‫בהמשך הצוואה‪ ,‬הרמב"ם משביע (ואנא אחלף באללה תעאלי) את הקורא פן יסביר את דבריו‬ ‫לאחר אלא בהתאם ל"מה שהוא ברור ומבואר בדברי חכמי תורתנו המפורסמים שקדמו לי‪ 77".‬על‬ ‫פי דבריו של הרמב"ם יתכן שהקורא הבין אותו לא נכון כאשר הבינו בניגוד לפשט דברי חז"ל‪ .‬כפי‬ ‫שקבע לורברבוים‪ 78‬הרמב"ם כאן איננו פוסל את האפשרות שהקורא אכן הבין את כוונתו כאשר דרש‬ ‫‪79‬‬ ‫ממנו שלא לפרש את דבריו כנגד חז"ל‪ .‬הרמב"ם רק ביקש שהקורא ישמור את ההבנה הזו לעצמו‪.‬‬ ‫לאחר מכן הרמב"ם דורש מן הקורא לשמוח במה שהועיל לו ולא להתחשב במה שהזיק לו‪ .‬את‬ ‫ההפניה הזו לנבוך‪ ,‬קוראו המרכזי של הספר‪ ,‬ננתח בהמשך המאמר‪ .‬בהמשך לדברים אלו הרמב"ם‬ ‫מבקש מן הקורא שיפרש את הספר לכף זכות‪" :‬אם ייראה לו בו פגם לפי סברתו‪ ,‬יפרשנו וידין לכף‬ ‫זכות אפילו בפירוש דחוק ביותר כפי שנצטווינו לגבי המונינו‪ ,‬כל שכן לגבי חכמינו ונוׂשאי תורתנו‬ ‫המתאמצים ללמדנו את האמת לפי הׂשגתם‪ 80".‬כאן הרמב"ם מביא בקשה תמוהה למדי‪ .‬הוא מבקש‬ ‫מן הקורא שיתאמץ כמה שיותר לפרש את דבריו במורה נבוכים לפי האמת‪ .‬קרי‪ ,‬אם הקורא חושב‬ ‫לפי ההנחיות הקודמות (שימוש במשלים‪ ,‬בראשי פרקים‪ ,‬השוואת פרקים זה על זה) שהרמב"ם‬ ‫‪ .75‬מלבד הציווי ללמד כל מה שראוי‪ ,‬שבו נעסוק בהמשך המאמר‪.‬‬ ‫‪ .76‬על המונח "והם" בערבית יהודית ועל תרגומיו לעברית בימי הביניים ר' שלום צדיק‪" ,‬מובנן של המילים 'פכר'‬ ‫ו'והם' בערבית יהודית ובעיית תרגומיו לעברית בימי הביניים‪ ",‬לשוננו עה (תשע"ג)‪ .286-267 :‬ר' שמואל אבן תיבון תרגם‬ ‫את המילים ולא תתבעהא באוהאמך כ "ולא תרדפהו בזממיך‪ ".‬בכך הוא שינה לא מעט מן המקור‪ .‬במקור הערבית יהודית‬ ‫הרמב"ם התכוון להגיד לאדם להשתלט על הנטייה להמשיך את דבריו על ידי אינטואיציה (חייתית‪ ,‬מכוון שגם לחיות יש והם)‪,‬‬ ‫אלא להיצמד אליהם בלבד (או יותר נכון לפרשם על פי האמת ולא על פי האינטואיציה החייתית‪ ,‬כפי שנראה בהמשך המאמר)‪.‬‬ ‫בניגוד לכך אצל ר' שמואל אבן תיבון זה הקטע נשמע יותר כהזהרה מפני מזימות מכוונות של הקורא‪.‬‬ ‫‪ .77‬מקור בערבית יהודית‪ :‬אלא מא הו בין משרוח פי כלאם מן תקדמני מן עלמא שריעתנא אלמשאהר‪.‬‬ ‫‪ .78‬לורברבוים‪''' ,‬הט אזנך ושמע דברי חכמים‪.221-218 "',‬‬ ‫‪ .79‬בניגוד לעמדתו של לורברבוים‪ ,‬שם‪ ,‬לדעתי הקטע הזה איננו מצביע על ביקורת כנגד אגדות חז"ל‪ .‬הרמב"ם‬ ‫מבקש שיפרשו אותו בהתאם ל"מה שהוא ברור ומבואר בדברי חכמי תורתנו‪ ",‬קרי‪ ,‬לפשט של דברי חז"ל‪ .‬בהסברו בעמ' ‪219‬‬ ‫לורברבוים לא ציטט את המילים "מה שהוא ברור ומבואר" הנמצאים בקטע שציטט בעמוד הקודם‪ .‬מילים אלו הן אכן רבות‬ ‫משמעות ומצביעות על כך שהרמב"ם ביקש שלא להיות מצוטט בניגוד לפשט דברי חז"ל‪ ,‬אותו הפשט שהוא אכן חולק עליו‪.‬‬ ‫כמובן שאין זה אומר שהרמב"ם פסל את המשמעות העמוקה והאזוטרית של דברי חז"ל‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ ,‬הדגשת העובדה‬ ‫שהביקורת המרומזת היא כנגד "מה שהוא ברור ומבואר בדברי חכמי תורתנו" רומזת לכך שהרמב"ם הסכים עם הרובד האזוטרי‬ ‫של אגדות חז"ל‪.‬‬ ‫‪ .80‬מורה נבוכים‪ ,‬צוואת הספר עמ' ‪ .20‬מקור בערבית יהודית‪ :‬ואן ט'הר לה פיהא פסאר מא בחסב ט'נונה פיתאולה‬ ‫וידין לכף זכות‪ ,‬ולו באבעד תאויל‪ ,‬כמא פרץ' עלינא פי חק ג'מהורנא פכיף פי חק עלמאינא וחמלה' שריעתנא אלמג'תהדין פי‬ ‫אפאדתנא אלחק חסב אדראכהם‪.‬‬ ‫טו‬ ‫שלום םדיק‬ ‫הנבוך שיודע פילוסופיה במידה מסוימת‪ 72‬אך איננו מבין את הרובד הפילוסופי שבתנ"ך‪ .‬כפי שנראה‪,‬‬ ‫במורה הרמב"ם גם פונה אל הקורא שלא למד פילוסופיה (או לחילופין למד מדעים מקדמים בלבד‪,‬‬ ‫כמו מתמטיקה‪ ,‬ולא עסק עדיין ברצינות במטפיזיקה) ומתחיל את עיונו בתחום זה בקריאה במורה‪,‬‬ ‫שגם לו תועיל הקריאה בספר‪ ,‬אך הספר איננו פונה לכלל הציבור הרחב כמו הספרים ההלכתיים‪.‬‬ ‫הוראות ייחודיות למורה נבוכים‬ ‫לאחר שבפתיחה למורה הרמב"ם ציין את דרכי ההסתרה של הדיבור בראשי פרקים ושל‬ ‫השימוש במשלים‪ ,‬בצוואת הספר ובהקדמה הוא מביא שורה של הנחיות לקורא של המורה‪ .‬כפי שנראה‪,‬‬ ‫חלק מהנחיות אלו שונות ממה שראינו בספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪ .‬ניתן לחלק את ההנחיות האלו‬ ‫לשלוש קטגוריות שונות‪ )1( :‬דרישה "פרש את פרקיו זה לפי זה‪ )2( ".‬פרשנות של הרמב"ם לכף זכות‬ ‫‪73‬‬ ‫אפילו בפירוש דחוק‪ )3( .‬תשומת לב לקיום של סתירות מן הסוג החמישי ומן הסוג השביעי בספר‪.‬‬ ‫נעיין בכל אחת מן ההנחיות האלו לחוד ולאחר מכן נסכם את המסקנות העולות מקיום שלושתן יחד‪.‬‬ ‫פרש את פרקיו זה לפי זה‬ ‫בתחילת צוואת הספר הרמב"ם נותן הנחיה חשובה ביותר להבנת המורה‪:‬‬ ‫אם ברצונך להׂשיג את כל אשר בו באופן שלא יישמט ממך דבר ממנו‪ ,‬פרש את פרקיו זה לפי‬ ‫זה‪ .‬ותהי מטרתך לא רק להבין כל פרק בכללות משמעותו‪ ,‬אלא גם לתפוׂש כל ביטוי המופיע בו‬ ‫תוך כדי הדברים‪ ,‬גם אם אין ביטוי זה שייך למטרת אותו פרק‪ .‬שכן בספר זה אין הדברים אמורים‬ ‫בצורה מקרית אלא בדיוק רב‪ ,‬בקפדנות מופלגת וזהירות מפני פגימה בהבהרת בעיות סבוכות‪.‬‬ ‫דברי‬ ‫לא נאמר בו שום דבר שלא במקומו אלא להבהרת משהו במקומו‪ .‬לכן אל תמשיך את ַ‬ ‫‪74‬‬ ‫בדמיונות‪-‬השווא שלך פן תפגע בי ולא תועיל לעצמך‪.‬‬ ‫בתחילת הנחיה זו‪ ,‬הרמב"ם דורש מן הקורא לפרש את הפרקים זה לפי זה‪ .‬כלומר‪ ,‬אי אפשר להבין‬ ‫פרק או אף חטיבה במורה ללא הבנה והפנמה של החיבור כולו‪ .‬פרקים מסוימים‪ ,‬אמירות בודדות‪ ,‬ואף‬ ‫חטיבות שלמות עלולות להיות מובנות לא נכון אם אין הקורא זוכר ומתייחס לכל מה שנאמר בספר‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬אי אפשר להבין את עמדתו של הרמב"ם בנוגע להשגחה או לבריאת העולם (נושאים שהרמב"ם‬ ‫דן בהם בחטיבות ברורות יחסית)‪ ,‬ללא הפנמה של כלל הנאמר בספר‪ .‬הנחיה זו מצמצמת את המרחב‬ ‫הפרשני מחד‪ ,‬מכוון שהרמב"ם דורש להיות מפורש לפי דבריו שלו עצמו בחלקים השונים של הספר‪.‬‬ ‫אך מאידך הנחיה זו מרחיבה את המרחב הפרשני של הקורא הבקי בספר‪ .‬קורא כזה יוכל בקלות‬ ‫לטעון שחטיבה או פרק מסוים צריכים להיות מובנים בניגוד לפשטם על פי ראיה מקטע אחר במורה‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬הרמב"ם מוסיף שלא רק צריך להבין את עיקר כוונתו בכל פרק ופרק‪ ,‬אלא צריך‬ ‫להבין את המשמעות של כל ביטוי וביטוי‪ .‬הרמב"ם מצהיר שביטויים אלו‪ ,‬גם אם הם נראים חסרי‬ ‫‪ .72‬על פי האיגרת לתלמיד של הרמב"ם (ר' יוסף) שהמורה נכתב עבורו‪.‬‬ ‫‪ .73‬אחת הבעיות המרכזיות של פרשנותו של דויס (‪ Method and Metaphysics‬בעיקר עמ' ‪ )21-16‬לסתירה‬ ‫השביעית היא שהוא מסביר אותה כחיקוי של המתודות של חז"ל‪ .‬בניגוד לכך הרמב"ם לא מציין את קיומם של סתירות בדברי‬ ‫חז"ל וגם לא אומר שהוא כותב דרך סתירות בספריו ההלכתיים‪.‬‬ ‫‪ .74‬מורה נבוכים‪ ,‬צוואת הספר עמ' ‪ .19‬מקור בערבית יהודית‪ :‬אד'א ארדת אן תחצל עלי ג'מלה' מא תצ'מנתה חתי‬ ‫לא יגאדרך מנהא שי פרדד פצולהא בעצ'הא עלי בעץ'‪ ,‬ולא יכון גרצ'ך מן אלפצל פהם ג'מלה' מענאה פקט‪ ,‬אלא ותחציל כל‬ ‫לפט'ה ג'את פיה פי מערץ' אלקול ואן לם תכן מן גרץ' אלפצל‪ ,‬לאן הד'ה אלמקאלה מא וקע אלכלאם פיהא כיף אתפק‪ ,‬אלא‬ ‫בתחריר כת'יר וצ'בט זאיד ותחפט' מן אלאכ'לאל בתביין משכל‪ ,‬ומא מן שי קיל פיהא פי גיר מוצ'עה אלא לתביין אמר מא פי‬ ‫מוצ'עה‪ ,‬ולא תתבעהא באוהאמך פתאד'יני ולא תנפע נפסך‪.‬‬ ‫בהמשך הרמב"ם קובע שצריך ללמוד את "כל הראוי ללמוד" ולהשתמש בספרו כדי להבין את המקומות הקשים‬ ‫בתורה‪ .‬לנקודה הזו נחזור בחלק של המאמר העוסק במטרת החיבור‪.‬‬ ‫יד‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫דע שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר‪ ,‬בפיו או בעטו‪ ,‬דבר שהבין מן הסודות‬ ‫האלה‪ ,‬אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהׂשיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה‬ ‫בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת‪ .‬אלא יקרה לו כשהוא מלמד את זולתו מה שקרה לו כאשר‬ ‫הוא עצמו למד‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהדבר יצוץ ויבהיק ושוב ייסתר‪ ,‬כאילו כך הוא טבעו של דבר זה‪ ,‬אם‬ ‫ירבה ואם ימעט‪ .‬לכן‪ ,‬בהיות כוונתו של כל חכם המכיר את האל ויודע את האמת ללמד דבר‪-‬מה‬ ‫‪66‬‬ ‫מעניין זה‪ ,‬לא ידבר בו אלא במשלים וחידות‪.‬‬ ‫בהמשך‪ 67‬הרמב"ם עוסק באריכות בדרכים שבהן התנ"ך וחז"ל השתמשו במשלים כדי לקדם את‬ ‫התלמידים לעבר האמת הפילוסופית‪.‬‬ ‫בקטע הזה הרמב"ם קובע שהשימוש במשלים נעשה מסיבות חינוכיות‪ .‬בנושאים פילוסופיים‬ ‫(מטפיזיים ובמקצת מן הנושאים הפיזיקליים) לא ניתן לסכם לתלמיד את פרי המחקר של החכם‪ .‬כאשר‬ ‫החכם‪ ,‬היודע את האמת באופן שלם יותר‪ ,‬רוצה להעביר אותה לתלמידו הוא איננו יכול לסכמה‪ .‬על‬ ‫התלמיד לעבור את אותה הדרך שעבר מורו אם ברצונו להשיג את הדברים שהשיג‪ .‬השימוש במשלים‬ ‫הוא איפה הכרח כדי לדרבן את חשיבת התלמיד ולגרום לו לעבור את הדרך שעבר המורה בעצמו‪.‬‬ ‫השימוש במשלים בקטע הזה הוא בעיקר חינוכי‪ ,‬זאת בדומה לפירוש למשנה ולמשנה תורה‪,‬‬ ‫אך הדגש החינוכי של הרמב"ם השתנה‪ .‬בספריו ההלכתיים הרמב"ם בעיקר ציין את תפקיד המשל‬ ‫כמחנך להמון העם—המשל מחנך את ההמון לפי דרגתו‪ ,‬ורומז משהו לחכמים‪ .‬למשל המשל מדבר‬ ‫על האל בצורה גשמית כדי שההמון יבינו שקיימת ישות אלוהית עליונה‪ ,‬והחכם מבין שתוארי‬ ‫הגשמיות אינם כפשוטם‪ .‬בפירוש למשנה הרמב"ם רק הזכיר בקיצור נמרץ‪ ,‬בפירושו לחגיגה ב‪:‬א‪ ,‬את‬ ‫התפקיד של המשל כמועיל לאדם שבשלב המעבר מן הדרגה של ההמון לדרגה של החכמים‪ .‬בניגוד‬ ‫לכך במבוא למורה התהפכו היוצרות‪ 68.‬כאן הרמב"ם בעיקר מזכיר את התפקיד החינוכי של המשל‬ ‫למי שבדרכו ללמוד נושאים פילוסופיים עדינים ומורכבים‪ ,‬בעוד הוא מזכיר בקיצור נמרץ בהמשך‬ ‫דבריו את התפקיד החינוכי של המשל גם להמון (תפוחי זהב במשכיות כסף)‪ 69.‬הרמב"ם אף מציין‬ ‫בהמשך שישנם משלים שחיצוניותם איננה מועילה כמעט כלום (לדוגמא‪ ,‬הנר שנשרף כדי שהאדם‬ ‫‪70‬‬ ‫יוכל לראות את המרגלית)‪.‬‬ ‫לכן אפשר לסכם שבנוגע למשלים קיימים במורה נבוכים אותם סוגי הסתרה שקיימים‬ ‫במשנה תורה ובפירוש למשנה‪ ,‬אך הרמב"ם הדגיש פנים שונות של תפקיד המשל בספריו השונים‪.‬‬ ‫במורה הרמב"ם מדגיש את חשיבות המשל כאמצעי חינוכי לתלמיד המנסה להתקדם בידע פילוסופי‬ ‫(או לתלמיד הפילוסוף המנסה להבין כיאות את התנ"ך) והרבה פחות כאמצעי לחינוך ההמון‪ .‬כפי‬ ‫שנראה בהמשך המאמר‪ ,‬ההבדל הזה נובע מן הכוונות השונות של הרמב"ם בחיבורים האלו‪ .‬בספריו‬ ‫ההלכתיים הרמב"ם פונה בעיקר לכלל העם ומנסה לקדם אותו מבחינה פילוסופית‪ 71,‬בעוד דבריו‬ ‫לחכמים נשארים סתומים‪ ,‬ומיועדים לאלו המסוגלים להבין אותם‪ .‬במורה הרמב"ם מנסה לדבר עם‬ ‫‪ .66‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪ .13‬מקור בערבית יהודית‪ :‬ואעלם אן מתי אראד אחד אלכאמלין בחסב דרג'ה' כמאלה‬ ‫אן יד'כר שיא ממא פהם מן הד'ה אלסודות אמא בפמה או בקלמה‪ ,‬פלא יסתטיע אן יוצ'ח אלקדר אלד'י אדרכה איצ'אחא כאמלא‬ ‫בתרתיב כמא יפעל פי סאיר אלעלום אלמשהור תעלימהא‪ ,‬בל ידרכה פי תעלים גירה מא אצאבה פי תעלמה נפסה‪ ,‬אעני מן כון‬ ‫אלאמר יבדו וילוח ת'ם יכ'פי‪ ,‬כאן טביעה' הד'א אלאמר עט'ימה ונזרה הכד'א הי‪ .‬ולד'לך למא קצד כל חכים אלאהי רבאני ד'ו‬ ‫חקיקה לתעלים שי מן הד'א אלפן‪ ,‬לם יתכלם פיה אלא באלאמת'אל ואלאלגאז‪.‬‬ ‫‪ .67‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪.19-13‬‬ ‫‪ .68‬בספרים ההלכתיים הדגש גם היה על התועלת של המשל להמון ולא על תועלתו של הנמשל לחכמים‪ .‬במורה‬ ‫נבוכים המצב הפוך‪.‬‬ ‫‪ .69‬אמירות על תפקיד כזה של המשלים בתנ"ך נמצאים גם במורה עצמו; למשל‪ ,‬מורה נבוכים א‪:‬כו‪ ,‬מו‪-‬מז‪ ,‬שם‬ ‫הרמב"ם קובע שהתורה משתמשת בתוארי גוף שההמון רואה בהם יתרון ושלמות‪.‬‬ ‫‪ .70‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪.16‬‬ ‫‪ .71‬כפי שהוא קובע גם במורה נבוכים שצריך לעשות‪ .‬על כך ר' בין השאר פרקים א‪:‬לה‪ ,‬ב‪:‬מ‪.‬‬ ‫יג‬ ‫שלום םדיק‬ ‫איננו קובע במפורש שישתמש במשלים‪ 63,‬אלא קובע שכך נהגו התנ"ך וחז"ל‪ 64,‬ושכך צריך לנהוג‪.‬‬ ‫בפתיחה למורה מביא הרמב"ם בעצמו את משל הברקים‪ ,‬וממנו אפשר ללמוד על שימושו במשלים‬ ‫במורה‪ .‬הרמב"ם תחילה קובע במשל הברק‪ 65‬שישנם סודות גדולים שאינם ידועים עד תכליתם לאף‬ ‫אחד‪ ,‬הידיעה על סודות אלו מבהיקות כמו ברק או כמו אור של ברק המבהיקה בעצמה על עצם המחזיר‬ ‫את האור‪ .‬לאחר מכן הרמב"ם קובע שהחכמים צריכים ללמד את האמיתות שהשיגו באותה הדרך‪,‬‬ ‫קרי‪ ,‬בעזרת שימוש במשלים‪.‬‬ ‫‪ .63‬יתרה מזו בהצגת הסתירות השונות הקיימות במורה‪ ,‬הרמב"ם איננו מציין שהסיבה השלישית ("אין דברים אלה‬ ‫כולם כפשוטם‪ ,‬אלא קצתם כפשוטם וקצתם משל שיש לו משמעות נסתרת") קיימת במורה‪ .‬לדעתי זו אינה ראיה לכך שהרמב"ם‬ ‫אינו משתמש במשלים אלא רק לכך ששימושו במשלים אינו גורם לסתירות במורה נבוכים‪ .‬כפי שהוא מציין במפורש‪ ,‬כאשר‬ ‫מנסים ללמד חלק מן הנושאים ההגותיים של מעשה בראשית ומעשה מרכבה אין ברירה אלא להשתמש במשלים‪ .‬לפיכך לא‬ ‫היתה לרמב"ם (כמו לחז"ל או לתנ"ך) ברירה אלא להשתמש במשלים כדי לנסות להעביר דברים העוסקים במעשה בראשית‬ ‫ובמעשה מרכבה‪ .‬על הנושא הזה ר' לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬ובמיוחד הערה ‪. 54‬‬ ‫‪ .64‬י' לורברבוים טען בשני מאמרים‪" :‬תמורות ביחסו של הרמב"ם למדרשות חז"ל‪ ",‬תרביץ עח (תשס"ט)‪;122-81 :‬‬ ‫לורברבוים‪''' ,‬הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי'‪ :‬ביקורת האגדה ב'מורה נבוכים‪ ''',‬תרביץ עח (תשס"ט)‪,230-20 :‬‬ ‫שהיחס של הרמב"ם לתנ"ך ולחז"ל השתנה מאוד בין כתיבת פירוש המשנה למורה נבוכים‪ .‬לדידו בפירוש למשנה היה יחסו‬ ‫של הרמב"ם לחז"ל ולתנ"ך זהה ושם הוא חשב ששניהם כותבים משלים חינוכיים‪ ,‬בניגוד לכך‪ ,‬במורה נבוכים הרמב"ם התייאש‬ ‫מלהציע פרשנות פילוסופית לאגדות של חז"ל ואף הפך להיות ביקורתי מאוד כלפי אגדות ומדרשי חז"ל (בכך חזר הרמב"ם‬ ‫לעמדה נפוצה אצל הגאונים)‪ .‬על פי עמדתו של לורברבוים‪ ,‬יחסו הביקורתי של הרמב"ם לחז"ל מהווה את אחד הסודות‬ ‫המרכזיים של מורה נבוכים‪ .‬צריך לציין שלדעתי לורברבוים פירש את אמירותיו של הרמב"ם במורה באופן קיצוני מדי‪ .‬זה‬ ‫אמנם נכון שהיחס של הרמב"ם לחז"ל לפעמים ביקורתי במורה נבוכים‪ ,‬וזה גם נכון שיחסו לחז"ל שונה מיחסו לתנ"ך‪ .‬אך‬ ‫ישנן גם אמירות לא מעטות החוזרות על דבריו של הרמב"ם בפירוש למשנה (בין השאר באיגרת לתלמיד הנמצאת בראש מורה‬ ‫נבוכים)‪ ,‬חלק ניכר מדבריו הביקורתיים של הרמב"ם כנגד התלמוד פונים בעיקר לפשט דבריהם של חז"ל ואינם סותרים את‬ ‫עמדתו בפירוש למשנה (כך גם אפשר להבין את דבריו באיגרת לר' פנחס‪ ,‬מאמר ראשון‪ ,‬עמ' ‪ .)103-97‬לורברבוים מסביר‬ ‫את האמירות האלו כחלק מן הרובד האקזוטרי של המורה‪ .‬על שימושים לא נכונים בהסבר האזוטרי אקזוטרי נדון בסוף המאמר‪,‬‬ ‫בדרך שתקשה על פרשנות שכזו‪.‬‬ ‫ראייתו המרכזית של לורברבוים במאמרו הראשון הוא הסברו של הרמב"ם לאי כתיבת ספר ההתאמה העוסק בדרשות‬ ‫חז"ל‪ .‬שם הרמב"ם קבע שלא כתב את הספר הזה בין השאר מכוון שאם החכמים יבינו את דבריהם של חז"ל כפשוטם "אין‬ ‫בכך למוטט את יסודות האמונה‪ ".‬לדידו של לורברבוים זה מראה על כך שהרמב"ם לא חשב את העמדה הזו לבעייתית‪ ,‬כפי‬ ‫שקבע בהקדמה לפרק חלק‪ ,‬כאשר כתב את מורה נבוכים‪ .‬לדעתי כאן לורברבוים הפריז‪ :‬טעמו המרכזי של הרמב"ם על כך‬ ‫שלא כתב את הספר הזה הוא חינוכי‪ ,‬לא היה אפשר לכתוב ספר כזה מבלי למלא אותו במשלים‪ .‬דבריו של הרמב"ם על כך‬ ‫שהזלזול בחז"ל אינו ממוטט את יסודות האמונה אין בהם כדי לטעון שהעמדה הזו הייתה רצויה או נכונה בעיני הרמב"ם אלא‬ ‫רק שהוא לא חשב שמטרת מורה נבוכים היא להגן על חז"ל ושלדעתו פגיעה בכבוד שהאדם רוכש לחז"ל איננה מהווה פגם‬ ‫ביסודות האמונה כמו אמונה בפשטי דבריהם על האל‪.‬‬ ‫על עמדה אחרת לגמרי ביחס של הרמב"ם למדרש ר' גם דיאמונד (‪Maimonides and the Hermeneutics of‬‬ ‫‪ .)Concealment‬דיאמונד מראה איך הרמב"ם ממשיך להשתמש בקריאה מדרשית של התנ"ך‪ .‬המתודה הזו נראית לי קרובה‬ ‫הרבה יותר לעמדת הרמב"ם‪ ,‬אם כי אני בהחלט חולק על דיאמונד בעניינם של לא מעט מן השימושים שלו במתודה זו‪.‬‬ ‫‪ .65‬לדידה של קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪ ,‬מדובר בדרך הסתרה הדומה לזו שבאיגרת השביעית של אפלטון‪ ,‬קרי‬ ‫מסירת חומרים שלא ניתן להעבירם בדרך אחרת זולת משלים‪ ,‬בגלל מוגבלות של השפה האנושית‪ .‬לפי לורברבוים‪" ,‬הסיבה‬ ‫השביעית‪ ",‬הסיבה לכך היא שאין אמת ברורה בנושאים אלו והדרך להתקרב לאמת כמה שניתן היא על ידי משלים והצגה‬ ‫דידקטית של הצדדים השונים של הבעיה‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬דרך הסתרה זו גם מוזכרת בפירוש המשנה לחגיגה ב‪:‬א‪.‬‬ ‫בנוגע למשל הברק צריך לציין שלדעתי עמדותיהם של לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬וקליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪,‬‬ ‫אינן מדויקות‪ .‬לדידי אין מדובר באמיתות שלא ניתן לתפוס כלל או שלא ניתן לתארן בשפה האנושית הרגילה‪ ,‬אלא באמיתות‬ ‫שלא ניתן להגיע כלפיהן לידיעה שלמה מחד (על כך ר' גם מורה א‪:‬לא‪-‬לב)‪ ,‬ומאידך קשה מאוד להעביר את מה שכן ניתן‬ ‫לרכוש‪ .‬בפסקה שנצטט בהמשך הרמב"ם מציין במפורש שהחכמים מעבירים לידי תלמידיהם ידיעות שהם השיגו בתחומים‬ ‫אלו‪ .‬קרי‪ ,‬כן אפשר להגיע להשגה מסוימת של האמת גם בתחומים של מעשה בראשית ומעשה מרכבה‪ .‬הבעיה הבסיסית‬ ‫בהעברת הידיעות נמצאת לדעתי בגלל שהתלמיד איננו מסוגל להבין את התוכן של המילים של המורה כיאות‪ ,‬אלא אם כן הוא‬ ‫עובר תהליך פילוסופי דומה לזה של המורה‪ .‬לכן באמצעות משלים המורה מדרבן את התלמיד לעבור את התהליך שהוא בעצמו‬ ‫עבר ובכך מאפשר לו להיות במצב שהוא יכול להבין את המסר שהמורה מעביר לו‪.‬‬ ‫יב‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫בין מטרות כתיבה הייחודיות למורה נבוכים לבין דרכי ההסתרה המיוחדים שבהן הרמב"ם השתמש‬ ‫בספרו הפילוסופי המרכזי‪.‬‬ ‫הדמיון בין מורה נבוכים לבין הספרים ההלכתיים‬ ‫במורה נבוכים קיימים‪ ,‬בין השאר‪ ,‬שני סוגי ההסתרה שאותם כבר ראינו במשנה תורה ובפירוש‬ ‫למשנה‪ :‬שימוש בדרך קיצור ובראשי פרקים וכתיבת משלים‪.‬‬ ‫בנוגע לדיבור בראשי פרקים הרמב"ם מצהיר בעצמו שיכתוב כך בספרו בפתיחה למורה‪ .‬לאחר‬ ‫שציין שמטרתו השנייה של הספר היא "לבאר משלים נסתרים מאוד המופיעים בספרי הנביאים מבלי‬ ‫שנאמר במפורש שהם משלים"‪( 58‬על המטרה הראשונה נדון להלן כאשר ננתח את המטרות הייחודיות‬ ‫של הספר)‪ ,‬הרמב"ם מצטט את המשנה בחגיגה ב‪:‬א ומציין שהוא בעצמו יכתוב בראשי פרקים‪:‬‬ ‫לכן אל תדרוש ממני כאן אלא ראשי הפרקים‪ .‬ואפילו התחלות אלה אינן מסודרות בספר זה ולא‬ ‫רצופות‪ ,‬אלא מבודדות ומעורבות בעניינים אחרים שברצוני להבהירם‪ .‬שכן כוונתי שהאמיתות‬ ‫תופענה מבעד לראשי הפרקים ושוב תיסתרנה‪ ,‬כך שלא ננגד את המטרה האלוהית‪ ,‬שאי‪-‬אפשר‬ ‫לנגדה‪ ,‬אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להׂשגת האל מפני המון האנשים‪ ,‬שנאמר‪ :‬סוד ה'‬ ‫‪59‬‬ ‫לִיראיו‪.‬‬ ‫כאן הרמב"ם מציין במפורש שהוא אכן ישתמש במורה נבוכים בדיבור בראשי פרקים‪ 60‬כדי להסתיר‬ ‫מן ההמון את התוכן שהוא איננו מסוגל להבין‪ .‬לדבריו של הרמב"ם הסתרת האמת מן ההמון היא חלק‬ ‫מן המטרה האלוהית שאי אפשר להתנגד אליה‪ .‬כוונתו בדברים אלו היא שלא ניתן להסביר את התוכן‬ ‫של הרעיונות הפילוסופיים האלו דרך הרצאה רגילה כך שהשומע או הקורא יבינו אותו‪ .‬השימוש‬ ‫בראשי פרקים ובמשלים הוא הכרח‪ 61.‬הרמב"ם גם מוסיף על מה שראינו בספריו ההלכתיים‪ ,‬שראשי‬ ‫הפרקים לא יופיעו במרוכז אלא כרמזים מעורבים בנושאים שונים‪ .‬כך הפיענוח של הסוד יהפוך להיות‬ ‫מורכב עוד יותר מכוון שהקורא ההמוני לא ישים לב כלל שיש כאן עיסוק בנושא פילוסופי שאיננו מבין‬ ‫אותו‪ .‬הרמב"ם אמנם לא ציין במפורש שכך הוא כתב בספריו ההלכתיים‪ ,‬אך עצם העיסוק בשאלות‬ ‫פילוסופית אגב כתיבה הלכתית גרמה לכך שחלק מראשי הפרקים יופיעו אגב עיסוק בנושאים אחרים‪.‬‬ ‫גם כאן הפיזור של ראשי הפרקים מטרתו היא להשיג את אותה מטרה שראינו קודם לכן בספריו‬ ‫ההלכתיים‪ :‬שההמון שאיננו אמור להבין את הרובד העמוק יותר של הספר לא יבין מאותם רמזים דבר‪.‬‬ ‫‪62‬‬ ‫בהמשך הפתיחה הרמב"ם גם מציין שהוא משתמש בכתיבה דרך משלים במורה נבוכים‪.‬‬ ‫במקרה הזה דרך הצגתו של הרמב"ם דומה יותר למה שראינו בספריו ההלכתיים מכוון שגם כאן הוא‬ ‫‪ .58‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪ .11‬תרגום שוורץ (תל אביב‪ :‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .)2002 ,‬כל התרגומים של מורה‬ ‫נבוכים יילקחו ממקור זה‪ .‬מקור בערבית יהודית‪ :‬תביין אמת'אל כ'פיה ג'דא ג'את פי כתב אלאנביא ולם יצרח באנהא מת'ל‪.‬‬ ‫‪ .59‬מורה נבוכים‪ ,‬פתיחה עמ' ‪ .12‬מקור בערבית יהודית‪ :‬פלא תטלבני הנא גיר בראשי הפרקים‪ .‬ולו תלך אלבדאת‬ ‫ליסת הי פי הד'ה אלמקאלה מרתבה‪ ,‬ולא מטרדה‪ ,‬בל מבדדה מכ'תלטה פי אגראץ' אכ'רי ממא יראם תביינה‪ ,‬אד' גרצ'י אן תכון‬ ‫אלחקאיק תלוח מנהא ת'ם תכ'פי‪ ,‬חתי לא יקאום אלגרץ' אלאלאהי‪ ,‬אלד'י לא ימכן מקאומתה אלד'י ג'על אלחקאיק אלכ'ציצה‬ ‫באדראכה כ'פיה ען ג'מהור אלנאס‪ ,‬קאל סוד י"י ליראיו‪.‬‬ ‫‪ .60‬על הדיבור בראשי פרקים במורה נבוכים ר' גם‪ ,‬א‪:‬לד–לה‪ ,‬במבוא לחלק השלישי‪ ,‬פרקים ג‪:‬ה ‪ +‬ז‪.‬‬ ‫‪ .61‬בדיוק לאחר הקטע שציטטנו‪ ,‬הרמב"ם מציין שלכל הפחות אחת הסיבות לכך שאי אפשר להתנגד למטרה אלוהית‬ ‫זו היא שלא ניתן להעביר אמיתות פילוסופיות לכל העם‪ .‬קרי זה לא רק שלא ראוי או שלא כדאי למסור את האמיתות האלו‬ ‫לעם‪ ,‬בנוסף לטעמים האלו גם לא ניתן כלל לעשות זאת‪ .‬הכוונה האלוהית מייצגת כאן את טבע המציאות‪ .‬על משל הברקים‬ ‫וחלק מפירושיו השונים במחקר נדון בקצרה בהמשך‪.‬‬ ‫‪ .62‬על השימוש של הרמב"ם במשלים במורה נבוכים ר' יאיר לורברבוים‪'' ,‬כאלו החכמים והיודעים נמשכים אחר‬ ‫הענין הזה ברצון אלוהי'‪ :‬על תפיסת המשל ב'מורה נבוכים‪ ''',‬תרביץ עא (תשס"ב)‪.132-87 :‬‬ ‫יא‬ ‫שלום םדיק‬ ‫הרמב"ם אף הוא נוהג באותה הדרך שהוא מייחס אותה למשה ולחז"ל‪ .‬קרי‪ ,‬הוא בעצמו‪,‬‬ ‫בספריו ההלכתיים‪ ,‬נהג להגיד דברים מסוימים שמרבית שומעיו יבינו כפשוטם‪ ,‬בעוד הקורא המדייק‬ ‫והמשכיל יוכל להבין שהם למעשה משלים למשהו אחר עמוק ונכון יותר‪ .‬בכל המשלים האלו מטרת‬ ‫הרמב"ם היא אכן לקדם את ידיעותיו של המון שומעיו באמצעות דימויים המתאימים לתפיסת עולמם‬ ‫הנוכחית‪ ,‬תפיסת עולם שהרמב"ם גם חשב שראוי שישתחררו ממנה כאשר הם יתקדמו בידיעותיהם‬ ‫הפילוסופיות‪ ,‬כפי שבני ישראל יוכלו להבין‪ ,‬לאחר ניתנת התורה על ידי משה‪ ,‬שקיים אל שאיננו גוף‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬על אף קביעתו הנרחצת בפרק הראשון של הלכות יסודי התורה שהאל איננו משתנה‪,‬‬ ‫הרמב"ם מתאר לא מעט פעמים בספריו ההלכתיים את האל כמשגיח על מה שקורה לבני אדם‪ .‬השגחה‬ ‫שמרבית קוראיו יבינו כתשומת לב משתנה של האל לפרטי בני אדם ומעשיהם‪ .‬למשל‪ ,‬בהלכות תשובה‬ ‫ג‪:‬ב הרמב"ם קובע בפסקנות שמי שעוונותיו מרובים מזכיותיו מת מיד‪ .‬הוא גם מתאר בסוף פרק‬ ‫ראשון של הלכות עבודה זרה שהאל שלח את משה ביוזמתו להביא את התורה לבני ישראל‪ .‬ביסוד‬ ‫האחד עשר של ההקדמה לפרק חלק (היסוד העוסק בשכר ועונש על מצוות ועברות) הרמב"ם גם‬ ‫מתאר את האל כמעניש ונותן שכר לצדיקים באופן שישמע על‪-‬טבעי למרבית קוראיו‪ .‬גם כאן המטרה‬ ‫איננה חברתית בלבד—בני אדם צריכים לחשוב שיש גמול על‪-‬טבעי כדי להאמין בגמול בכלל‪ .‬אמונה‬ ‫זו יש לה משמעות חברתית ברורה—אך היא גם נכונה מבחינה עיונית‪ 54.‬הרמב"ם משתמש בכוונה‬ ‫בביטויים כמו השגחה ונבואה‪ ,‬ובתיאורי פעולות של האל‪ .‬הקוראים ההמוניים יבינו את הביטויים‬ ‫האלו כפשוטם‪ ,‬אך הקוראים המדייקים ישימו לב שהבנה כזו סותרת הן את האמת הן את דבריו של‬ ‫הרמב"ם עצמו במקומות אחרים‪ 55.‬הקוראים המשכילים והמדייקים יוכלו להבין את הביטויים האלו‬ ‫שלא כפשוטם‪ ,‬למשל השגחה כקיום של העולם מכוח האל וכהבנה שהמצוות מטיבות עם האדם בצורה‬ ‫טבעית‪ ,‬נבואה כגילוי של האדם את האל ולא כהתגלות של האל אל האדם‪.‬‬ ‫אפשר לסכם שראינו במשנה תורה ובפירוש למשנה שהרמב"ם משתמש בכתיבה אזוטרית‬ ‫כפי שהוא מייחס לחז"ל ולתנ"ך‪ .‬עיקר ענייניה של כתיבה אזוטרית זו הם‪( :‬א) דיבור בקיצור ובראשי‬ ‫פרקים שיהיו מובנים רק למשכיל המבין מדעתו‪( 56.‬ב) שימוש במשלים שאותם ההמון יבין בצורה‬ ‫גסה ולא נכונה וההבנה תהיה טובה יותר אצל המתאימים לכך‪ .‬מטרות השימוש בכתיבה אזוטרית‬ ‫מן הסוגים האלו היו להעביר מסר לחכמים המוכנים לכך מבלי שההמון יבין‪ ,‬לחנך את ההמון ואת‬ ‫החכמים כל אחד לפי הדרגה המתאימה לו‪ ,‬ואף לתאר בעזרת משלים מסרים פילוסופיים שלא ניתנים‬ ‫‪57‬‬ ‫להבנה מתוך הצגה פילוסופית ישירה‪.‬‬ ‫אזוטריות במורה נבוכים‬ ‫במורה נבוכים הרמב"ם נוקט במגוון רחב של דרכי הסתרה‪ .‬נחלק את דיוננו במורה נבוכים‬ ‫לשלוש חטיבות‪ :‬תחילה נראה ששתי דרכי ההסתרה הקיימות בספרים ההלכתיים קיימות גם במורה‬ ‫נבוכים‪ .‬הרמב"ם מרחיב את הדיבור על דרכי הסתרה אלו במורה ומדגיש צדדים ומניעים שונים של‬ ‫ההסתרה‪ ,‬אך דבריו שם ממשיכים את מה שאמר בספריו ההלכתיים‪ .‬לאחר מכן נמנה את האמירות‬ ‫של הרמב"ם על כתיבתו במורה נבוכים שחורגות מן הדברים שראינו בספריו ההלכתיים‪ .‬לבסוף‬ ‫ננתח את דבריו של הרמב"ם על מטרת מורה נבוכים‪ .‬מטרת ההשוואה הזו תהיה להבין את הקשר‬ ‫‪ .54‬המשלת האל כאל גשמי כדי לשכנע את ההמון להאמין בו היא דומה להמשלת השכר על המצוות לשכר על טבעי‬ ‫כדי לשכנע את ההמון להאמין בו‪ .‬בסוף בני אדם שמוכנים להבין זאת יחשבו שהאל איננו גשמי ושכר המצוות הוא טבעי‪.‬‬ ‫‪ .55‬על כך שהאל אינו משתנה (הלכות יסודי התורה א‪:‬יא)‪ .‬צריך לציין שלדבריו של הרמב"ם גם משה רבנו כתב‬ ‫בתורה דברים הסותרים את גשמיות האל (הלכות יסודי התורה א‪:‬ח)‪.‬‬ ‫‪ .56‬ראינו גם שבפירוש לחגיגה ב‪:‬א הרמב"ם מציין גם שהשימוש בראשי פרקים וברמזים יכול לעזור להתקרב‬ ‫לאמת פילוסופית שאיננה ניתנת לביטוי על ידי השפה האנושית‪.‬‬ ‫‪ .57‬בין אם הבעיה היא עם תוכן הסוד שלא ניתן להגדרה או אם העובדה שהתלמיד לא היה מבין את התוכן של הסוד‬ ‫אילו היה כתוב כהגדרה או טיעון רגיל ולא דרך משל‪.‬‬ ‫י‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫ההלכתיים הייתה בעיקר חינוכית‪ ,‬גם אם בהחלט סביר שהרמב"ם חשב‪ 50‬על המשמעות החברתית‬ ‫‪51‬‬ ‫של האמונות המקדמות את ידיעותיהם העיוניות של העם‪.‬‬ ‫הרמב"ם מציין מספר פעמים בכתביו ההלכתיים שגם חז"ל נהגו בדרך דומה‪ .‬בהקדמה לפירוש‬ ‫‪52‬‬ ‫המשנה‪ ,‬למשל‪ ,‬כך הוא מתאר את חשיבות הדרשות של חז"ל‪:‬‬ ‫ויתגלו מהם מן הענינים האלהיים וענינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כלו‬ ‫בו הפילוסופים דורותיהם‪ ,‬וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה‬ ‫ממנו‪ .‬ועשו כך לענינים נפלאים‪ ,‬האחד לעורר הבנת הלומדים‪ ,‬וגם לשוע עיני הכסילים אשר‬ ‫‪53‬‬ ‫לא יוארו לבותיהם לעולם‪ ,‬ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם‪.‬‬ ‫בקטע הזה אנו רואים שמטרת חז"ל בדרשותיהם הייתה לגלות את העניינים האלוהיים ואת האמת‬ ‫הפילוסופית‪ .‬הם עשו את זה דרך משלים משתי סיבות‪ :‬ראשית כדי לעורר את הבנת הלומדים‪ .‬כאן‬ ‫הרמב"ם מתכוון‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬לאלו שיש ביכולתם להבין את התוכן הפילוסופי של המשל‪ .‬העובדה‬ ‫שחז"ל אמרו דברים שלא יתכנו מבחינה פילוסופית גורמת לתלמידים אלו להבין שיש תוכן אחר לדברי‬ ‫חז"ל ובכך מדרבנת אותם להבין את התוכן הפילוסופי של הנמשל‪ .‬הסיבה השנייה עוסקת בסוג אחר‬ ‫של שומעים‪ :‬אלו שאין ביכולתם להבין את האמת‪ ,‬חלקם גם לא יבינו אותה לעולם‪ .‬לו היו מביאים‬ ‫את האמת לאנשים אלו הם היו כופרים בה‪ .‬לפיכך יש הכרח להציע להם משהו לא אמתי שהם יבינו‬ ‫אותו בצורה לא טובה‪ ,‬אך ההבנה הזו תהיה בכל זאת יותר טובה מאשר העדר הבנה מוחלט‪ .‬צריך‬ ‫לציין שגם כאן‪ ,‬בדומה למה שראינו בנוגע לפירוש הגשמת האל בידי משה‪ ,‬הרמב"ם אינו מדבר על‬ ‫הסתרה מטעמים פוליטיים‪-‬חברתיים אלא חינוכיים בלבד‪.‬‬ ‫‪ .50‬בעקבות עמדתו של אפלטון‪ ,‬המובאת בחיבורו המדינה פרק ב ‪( 389-b‬על הנושא הזה אצל אפלטון ר' גם‬ ‫קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪ ,‬עמ' ‪ 17‬הערה ‪ )31‬ואבן טופייל‪ .‬לדעתם של אבן טופייל ואחריו של אבן רושד (פצל אלמקאל)‪,‬‬ ‫מטרתה העיקרית של הדת היא השלמות החברתית של ההמון מכוון שאין באפשרותה לקדם את דעותיו של ההמון הבור‪.‬‬ ‫במונחיו של הרמב"ם במורה (ג‪:‬כז‪-‬כח) יש אפשרות רק לתיקון הגוף של ההמון ולא לתיקון נפשו (לקריאה שונה של אבן‬ ‫רושד ר' קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪ .)27-26 ,‬חשוב במיוחד לקחת בחשבון את העמדה של אבן טופייל (שקליין‪-‬ברסלבי לא‬ ‫הזכירה) מכוון שאין ספק שהרמב"ם הכיר את ספרו‪ ,‬אך כלל לא ברור שהכיר את ספריו של אבן רושד‪ ,‬בעיקר כאשר כתב‬ ‫את ספריו ההלכתיים)‪ .‬על כך שאף לדעתו של דוידסון‪ ,‬המצמצם ביותר את היקף ידיעותיו של הרמב"ם בספרות הפילוסופית‪,‬‬ ‫הרמב"ם הכיר את חיבורו של אבן טופייל; ר' דוידסון (‪ )The Man and His Works‬עמ' ‪ .116-115‬אפלטון מזכיר משלים‪,‬‬ ‫שמטרותיהם חינוכיות‪ ,‬העוסקים באלים וגם משלים אחרים שמטרותיהם פוליטיות בלבד‪.‬‬ ‫‪ .51‬בניגוד לכך‪ ,‬הרמב"ם מזכיר בפרק ג‪:‬כז‪-‬כח שמטרת האמונות ההכרחיות היא להביא לתיקון הגוף‪ .‬כלומר‪ ,‬התורה‬ ‫מלמדת דברים שאינם נכונים כדי להביא את ההמון לקיום מצוות‪ .‬בספרים ההלכתיים הדגש הוא שונה וכל מטרת האמירה של‬ ‫הדברים הבלתי נכונים היא לשפר את הידיעות של ההמון (לשכנע את העם שיש אל‪ ,‬באמצעות שימוש בתוארי הגוף)‪.‬‬ ‫‪ .52‬מקור אחר שבו הרמב"ם מתאר את הדרכים החינוכיות שבהן חז"ל מחנכים את העם בעזרת משלים הוא ההקדמה‬ ‫לפרק חלק‪ .‬כאשר הרמב"ם מתאר את העמדה של הכת השנייה בהבנת דברי חז"ל‪ ,‬הכת הגרועה ביותר שאנשיה מבינים את‬ ‫דברי חז"ל כפשט וחושבים את חז"ל לכסילים‪ ,‬הוא מציין את טעותם בהבנת דברי חז"ל‪" :‬ואילו הכשירו את עצמם במדעים‬ ‫עד שידעו איך כותבים את הדברים בעניינים האלוהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים‪ ,‬ויסגלו לעצמם את החלק‬ ‫המעשי של הפילוסופיא‪ ,‬כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו‪ ,‬והיו מובנים להם עניני דבריהם" (הקדמה לפרק חלק‬ ‫על פי תרגומו של הרב קאפח‪ ,‬עמ' קלו)‪.‬‬ ‫גם בפסקה הזו אנו רואים שלדעת הרמב"ם חז"ל רצו במשליהם להעביר לעם ולחכמים את "הדברים האלוהיים‪",‬‬ ‫קרי המטרה של חז"ל הייתה חינוכית ולא חברתית‪ .‬הם כתבו את המשלים האלו בדרשותיהם ובאגדותיהם למען תועלתם‬ ‫החינוכית‪ .‬רוב העם (הכת הראשונה) אינם מבינים זאת נכון‪ ,‬אך הבנה מוטעית זו בכל זאת משפרת את ידיעותיהם של ההמון‪.‬‬ ‫על ניתוח של הקטע הזה ר' גם שלום צדיק‪" ,‬בין פילוסופים למתפלספים‪ :‬על קיומו של זרם יהודי בעל אידאולוגיה הכופרת‬ ‫בשמירת מצוות בימי הביניים‪ ",‬מחשבת ישראל ‪( 1‬תשע"ט)‪ :‬עתיד להתפרסם‪.‬‬ ‫גם במשל הנער בפרק חלק‪ ,‬הרמב"ם תומך בהמשלת משלים לצרכים חינוכיים‪ .‬אמנם הנער עושה מעשה כתוצאה‬ ‫מן השימוש במשל (אגוזים ולאחר מכן דינרי זהב ולבסוף כינויי כבוד)‪ ,‬אך למעשה הזה—הלימוד‪ ,‬יש השפעה ישירה על‬ ‫ידיעותיו של האדם‪ .‬הוא לומד בזכות המשל ולאחר מכן מגיע לידיעה בזכות הלימוד‪ .‬לכן תפקיד המשל גם כאן הוא בעיקרו‬ ‫חינוכי ולא פוליטי‪-‬חברתי (על הנושא הזה בקיצור יותר ר' גם הלכות תשובה פרק ה)‪.‬‬ ‫‪ .53‬מבוא לפירוש המשנה‪ :‬פירוש למשנה בתרגום הרב קאפח‪ ,‬עמ' יט‪ .‬על הקטע הזה ר' גם קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה‬ ‫המלך‪.155-153 ,‬‬ ‫ט‬ ‫שלום םדיק‬ ‫לפרק חלק מתארת את הנבואה כתהליך שבו הנביא משיג את האל באמצעות כוחותיו האנושיים‪.‬‬ ‫מרבית הקוראים לא הבינו את התיאורים האלו כך ותפיסתם על פנייה של האל אל הנביא נשמרת‬ ‫‪47‬‬ ‫ודבריו הקצרים והסתומים מדי של הרמב"ם אינם מאתגרים אותה‪.‬‬ ‫אפשר לסכם שבספריו ההלכתיים‪ ,‬הרמב"ם מביא רמזים בראשי פרקים לעמדותיו הפילוסופיות‪.‬‬ ‫רמזים אלו מובנים רק לאדם חכם המבין מדעתו‪ ,‬קרי‪ ,‬לאדם שיש לו כבר ידע פילוסופי מספיק ובנוסף‬ ‫יש לו גם יכולת להבין מצירוף הידע הפילוסופי הזה ומדבריו הקצרים והסתומים של הרמב"ם את‬ ‫עמדותיו האמתיות‪ .‬בניגוד לכך הקורא ההמוני איננו מבין כלל את הרמזים האלו‪ .‬הם אינם מלמדים לו‬ ‫דבר והוא אף כלל איננו שם לב אליהם‪ ,‬או לכל היותר שם לב שיש דברים בדבריו של הרמב"ם שאיננו‬ ‫מבין אותם כיאות‪ .‬עתה נראה שיש לרמב"ם בכתבים אלו גם קטעים בעלי משמעויות חינוכיות יותר‪.‬‬ ‫הסתרה פילוסופית מסיבות חינוכיות‬ ‫בכתביו ההלכתיים הרמב"ם קובע במספר מקומות שהתנ"ך וחז"ל דיברו בצורת משלים לצרכים‬ ‫חינוכיים‪ .‬בפרק הראשון של הלכות יסודי התורה‪ ,‬לאחר שהוכיח שהאל איננו גוף‪ ,‬ואף הביא לכך‬ ‫ראיות מן הכתובים‪ ,‬הרמב"ם מסביר למה משה רבנו בכל זאת תיאר את האל בצורה גופנית בתורה‪:‬‬ ‫"אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו כתובים באצבע אלהים יד ה' עיני ה' אזני ה' וכיוצא בדברים‬ ‫האלו הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות הכול כינויים הם‪ ,‬כמו שנאמר 'אם‬ ‫שנותי ברק חרבי‪ ',‬וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג; אלא משל‪ ,‬והכול משל‪ 48".‬בפסקה זו הרמב"ם‬ ‫קובע שמשה רבנו השתמש במשלים בכתיבת התורה‪ .‬מטרת המשלים‪( 49‬או לכל הפחות אחת המטרות‬ ‫של המשלים) הייתה לדבר דווקא עם אלו שלא יבינו שהם משלים ושיבינו את דימויי הגוף כפשוטם‪.‬‬ ‫מכוון שבני אדם אלו לא חשבו שיש קיום אלא לגופות‪ ,‬משה נאלץ לתאר להם אל גופני כדי שיאמינו‬ ‫שקיימת ישות אלוהית‪ .‬כמובן שהיו גם חכמים שהבינו שתוארי הגוף האלו אינם אלא משל‪ ,‬אך משה‬ ‫הטעה בכוונה את המון העם כאשר הוא סיפר להם משל שידע שיבינו כפשוטו‪ .‬הטעיה זו לגיטימית‬ ‫ואף הכרחית לדעתו של הרמב"ם‪ .‬על המורה לדבר אל תלמידו בדרך שתגרום לו להתקדם בדרכו אל‬ ‫ידיעת האמת גם אם התלמיד איננו מסוגל להבין את האמת כעת (וחלקם הגדול של התלמידים לעולם‬ ‫לא יבינו אותה)‪ .‬לו משה היה מתאר לבני ישראל את מנהיג הגלגל (ובוודאי את מחויב המציאות)‬ ‫מרביתם כלל לא היו מבינים מה הוא אומר במקרה הטוב‪ ,‬והיו חושבים שאל כזה איננו קיים במקרה‬ ‫הרע‪ .‬לכן לא הייתה לו ברירה אלא להטעות את שומעיו‪ ,‬ואת קורא התורה לאחר מכן‪ ,‬בדימויים‬ ‫גופניים גסים במטרה לקדם אותם לעבר ידיעה על קיומו של אל כלשהו—אל שמרביתם ידמיינו כגוף‪.‬‬ ‫חשוב לדייק שבהסבר זה של הרמב"ם אין הסתרה מסיבות חברתיות או פוליטיות בלבד‪ .‬יתרה‬ ‫מזו—סיבות אלו אינן מוזכרות כלל‪ .‬הרמב"ם איננו אומר שבני ישראל לא היו מקיימים מצוות לו‬ ‫משה לא היה משתמש בכינויים גופניים לאלוהות‪ .‬מטרתו של משה‪ ,‬על פי דבריו של הרמב"ם כאן‪,‬‬ ‫לא הייתה חברתית‪-‬פוליטית אלא חינוכית‪ .‬משה השתמש במשלים כדי לקדם את ידיעותיו של ההמון‪,‬‬ ‫ולא כדי לקדם את מעשיהם ואת תפקודיהם החברתיים‪ .‬כמובן שיש לאמונה בקיום האל גם משמעות‬ ‫חברתית‪ .‬אנשים שלא יאמינו באל כלל גם לא יקיימו מצוות ולכן בהחלט יתכן שהיו למשה רבנו גם‬ ‫מטרות פוליטיות בהמשילו את האל לגוף‪ .‬אך הרמב"ם אינו מזכיר כאן‪ ,‬וגם לא בכתביו ההלכתיים‬ ‫האחרים‪ ,‬תפקיד חברתי או פוליטי של ההסתרה‪ .‬לפיכך אפשר להסיק שמטרות ההסתרה בספריו‬ ‫‪ .47‬על עמדתו של הרמב"ם בנוגע לנבואה ר' ‪Howard Kreisel, Prophecy: The History of an Idea in‬‬ ‫‪Medieval Jewish Philosophy )Amsterdam: Kluwer, 2001(, 148-315; Roselyn Weiss, “Natural Order or‬‬ ‫‪Divine Will: Maimonides on Cosmogony and Prophecy,” Journal of Jewish Thought & Philosophy 15‬‬ ‫‪)2007(: 1-26.‬‬ ‫‪ .48‬הלכות יסודי התורה א‪:‬ט‪ .‬תציין את מקור התרגום‪.‬‬ ‫‪ .49‬כוונת הרמב"ם כאן במלה "משל" היא מטאפורה (שם מושאל) ולא אלגוריה בעלת משמעות פילוסופית נסתרת‪.‬‬ ‫הרמב"ם מבחין בין שני הדברים בתחילת המבוא למורה‪ .‬הבנת המשלים (מטאפורות) היא הסיבה הראשונה לכתיבת הספר‪.‬‬ ‫הבנת הסיפורים האלגוריים מוזכרת כסיבה השנייה‪.‬‬ ‫ח‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫קליין‪-‬ברסלבי‪ 39‬כבר הגדירה את מטרת הדיבור בראשי פרקים בכינוי "אזוטריזם פילוסופי"‬ ‫(או אזוטריזם פילוסופי‪-‬דתי או חברתי)‪ .‬הפילוסוף מדבר בראשי פרקים כדי שמי שלדעתו לא צריך‬ ‫להבין לא יבין את דבריו‪ .‬סיבת ההסתרה היא בגלל שהפילוסוף רוצה לשמור על הידע לקבוצה נבחרת‬ ‫או מכוון שהבנה זו הייתה פוגעת ברמה הדתית של האדם או מביאה לזלזול בפילוסופיה‪ 40.‬היא אף‬ ‫מוסיפה‪ 41,‬על פי פירושו של הרמב"ם‪ ,‬את חגיגה ב‪:‬א‪ ,‬שישנם חומרים‪ ,‬הכלולים במעשה מרכבה‪,‬‬ ‫שלהם אי אפשר לתת ביטוי בלשון האדם אלא רק מתוך חוויה אישית‪ .‬חומרים אלו ניתנים למסירה רק‬ ‫‪42‬‬ ‫על ידי רמז שרומזים לאדם שמבין מדעתו—דרך הרמז הוא יוכל להגיע או להתקרב לאותה חוויה‪.‬‬ ‫הרמב"ם עצמו משתמש רבות בסוג זה של אזוטריות בכתביו ההלכתיים‪( 43‬וכפי שנראה גם‬ ‫במורה נבוכים)‪ .‬למשל‪ ,‬רק אדם בעל ידיעות בפילוסופיה ומבין מדעתו יבין שההוכחה של הרמב"ם‬ ‫לקיום האל ולאי גשמיותו‪ ,‬בהלכות יסודי התורה ה–ז‪ ,‬מניחה את נצחיות העולם ("שהרי הגלגל סובב‬ ‫תמיד")‪ 44.‬רק אדם מן הסוג הזה יוכל להבין שבאותו פרק הלכה א מובאת בקיצור ההוכחה המטפיזית‬ ‫של אבן סינא‪ ,‬לכך שהאל בלבד הוא מחויב המציאות‪ 45.‬מרבית הקוראים של הרמב"ם‪ ,‬בימינו וגם‬ ‫בימיו‪ ,‬לא הבינו את דבריו בהלכות יסודי התורה פרק ד או בהלכות תשובה פרק ח כמראים שרק‬ ‫האדם שיודע ידע מדעי נצחי שורד את כלות גופו‪ .‬בדומה לכך רק סוג כזה של קורא יבין מדבריו של‬ ‫הרמב"ם על כך שהאל אינו משתנה (הלכות יסודי התורה א‪:‬יא) או שכל הנסים נעשו בין השמשות‬ ‫(פירוש למשנה‪ ,‬מסכת אבות ה‪:‬ו) שלא תיתכן השגחה פרטית במובן המקובל של המילה‪ 46.‬גם בנושא‬ ‫הנבואה‪ ,‬תיאורו של הרמב"ם את הנבואה בפרק ח של הלכות יסודי התורה וביסוד השישי של ההקדמה‬ ‫‪ .39‬קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪.61-48 ,‬‬ ‫‪ .40‬על ההבחנות האלו בין הסוגים השונים של אזוטריות‪ ,‬ר' קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך; על המקורות השונים‬ ‫שמהם הם שואבים ר' שם עמ' ‪.27-15‬‬ ‫‪ .41‬שם‪.62-61 ,‬‬ ‫‪ .42‬מקור האזוטריות הזו באיגרת השביעית המיוחסת לאפלטון‪ .‬אני חולק במקצת על קליין‪-‬ברסלבי בפרטי הקבוצה‬ ‫של חומרים אלה‪ .‬לדעתי החומרים האלה ניתנים לביטוי על ידי השפה‪ ,‬אך התוכן של השפה משתנה על פי רמתו של האדם‬ ‫השומע‪ .‬לפיכך הפילוסוף צריך לגרום לתלמידיו לעבור את אותה הדרך שהוא עבר לפני שהוא יוכל לדבר איתם באותו מישור‪.‬‬ ‫על כך ארחיב בחלק העוסק במורה נבוכים‪ ,‬זאת מכוון שהקטע בפירוש לחגיגה קצר וסתום מאוד‪ ,‬בעוד רוב הוויכוח נסוב‬ ‫סביב הבנת משל הברק שבפתיחה למורה נבוכים‪.‬‬ ‫‪ .43‬על הפילוסופיה בכתביו ההלכתיים של הרמב"ם‪ ,‬ר' ‪Isadore Twersky, Introduction to the Code of‬‬ ‫‪Maimonides (New Haven, CT: Yale University Press, 1980).‬‬ ‫‪ .44‬העובדה שהרמב"ם הוסיף במהדורה מאוחרת של פירוש המשנה (בפרק חלק) הערות המסבירות שהוא מאמין‬ ‫בבריאה אין בה להראות שאנשים רבים דייקו מדבריו בפירוש למשנה שהוא מחזיק בעמדה שהעולם קדמון‪ .‬הערות אלו נוספו‬ ‫לאחר כתיבת המורה והן מהוות תגובה של הרמב"ם גם להבנת מורה נבוכים ולא רק להבנת הפירוש למשנה‪.‬‬ ‫‪ .45‬על ההוכחות האלו‪ ,‬על התפתחותן מאריסטו עד הפילוסופים של ימי הביניים ועל ההוכחות האחרות לקיום האל‬ ‫בימי הביניים ר' ‪Herbert A. Davidson, Proofs for Eternity, Creation and the Existence of God in Medieval‬‬ ‫‪Islamic and Jewish Philosophy (New York: Oxford University Press, 1987).‬‬ ‫‪ .46‬אפשר להרבות בדוגמאות קיצוניות יותר או פחות של כתיבה בראשי פרקים בספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪.‬‬ ‫אחד הביטויים הקיצוניים‪ ,‬למשל‪ ,‬היא אמירתו בהלכות יסודי התורה א‪:‬ו "וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר‪ ,‬חוץ‬ ‫מזה—עובר בלא תעשה‪ ,‬שנאמר 'לא יהיה לך אלוהים אחרים‪ ,‬על פניי‪ "'.‬הקורא ההמוני מבין שאי אפשר לעבוד אל אחר‪ ,‬כמו‬ ‫למשל זיאוס או בעל‪ .‬הקורא שמבין שמשפט זה בא באמצע הוכחותיו הפילוסופיות של הרמב"ם לקיום האל‪ ,‬מבין שהוכחות‬ ‫אלו מראות (על דרך השלילה והפעולה לכל הפחות) מי הוא האל שצריך לעבוד אותו‪ .‬על פי קריאה זו הרמב"ם קובע כאן שמי‬ ‫שעובד אל בעל הגדרה אחרת‪ ,‬גם אם הוא קורא לו בשמות "יהודיים" הוא מבחינת מה עובד עבודה זרה‪.‬‬ ‫על כך שישנן עמדות פילוסופיות אריסטוטליות קיצוניות בפירוש למשנה ובייחוד במשנה תורה‪ ,‬ר' ‪Warren Z.‬‬ ‫‪Harvey, “The Mishneh Torah as a Key to the Secrets of the Guide,” in Meʾah Sheʿarim: Studies in‬‬ ‫‪Medieval Jewish Spiritual Life in Memory of Isadore Twersky, ed. Ezra Fleischer, Gerald Blidstein,‬‬ ‫‪Carmi Horowitz, and Bernard Septimus )Jerusalem: Magnes, 2001(, 11-28; Adrian Sackson, “Josef Ibn‬‬ ‫‪Kaspi, Portrait of a Hebrew Philosopher in Medieval Provence” (PhD diss., New York University,‬‬ ‫‪ .2016(, 122-199‬שם המחבר טוען שר' יוסף אבן כספי היה הפרשן הראשון של הרמב"ם שפירש גם את מורה נבוכים באופן‬ ‫רדיקלי וגם את משנה תורה פירש באותה הדרך‪.‬‬ ‫ז‬ ‫שלום םדיק‬ ‫ומה בין עניין מעשה מרכבה‪ 30‬לעניין מעשה בראשית—שעניין מעשה מרכבה‪ ,‬אפילו לאחד אין‬ ‫דורשין בו‪ ,‬אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו‪ ,‬נותנין לו ראשי הפרקים; ועניין מעשה בראשית‪,‬‬ ‫מלמדין אותו ליחיד‪ ,‬אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו‪ ,‬ומודיעין אותו כל שיכול לידע מדברים‬ ‫אלו‪ .‬ולמה אין מלמדין אותו ברבים‪ ,‬לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור‬ ‫‪31‬‬ ‫כל הדברים על בוריין‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬הרמב"ם קובע שדרך לימוד המדעים האלו האדם מגיע לאהבת האל‪ 32.‬לאחר מכן הוא גם‬ ‫מוסיף שתחומים אלו נקראים "פרדס" ומזכיר את הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס כדי להמחיש‬ ‫‪33‬‬ ‫את הסכנות שיש בלימודים אלו אפילו לחכמים‪.‬‬ ‫בקטע חשוב זה הרמב"ם קובע שצריך ללמד את מעשה בראשית ואת מעשה מרכבה בדרך‬ ‫אזוטרית‪ .‬הוא איננו מציין שהוא בעצמו נהג באותה הדרך במשנה תורה ובפירוש למשנה‪ .‬למרות‬ ‫זאת‪ ,‬מאמירתו שכך צריך לנהוג כשמלמדים תחומים אלו‪ ,‬אפשר להסיק בקלות שהוא נהג בהתאם‪.‬‬ ‫את מעשה מרכבה אי אפשר ללמד לאיש וצריך ללמד רק לחכם המבין מדעתו‪ 34,‬ובראשי פרקים‬ ‫בלבד‪ .‬כלומר‪ ,‬אפשר ללמד את התחומים האלו רק לאדם שיש לו כבר ידע מספיק בתחום הזה‪ ,‬או‬ ‫לכל הפחות במדעים המקדימים תחום זה‪ ,‬ובנוסף צריך גם להיות לו יכולת‪ 35‬להבין ולעשות היקשים‬ ‫מעצמו‪ .‬לאדם כזה אפשר ללמד ראשי פרקים בלבד‪ ,‬קרי‪ ,‬רמזים תמציתיים של התוכן של מדעים‬ ‫אלו‪ 36.‬בפירוש לחגיגה ב‪:‬א הרמב"ם מוסיף שרק אדם המסוגל שלא לעסוק בתחומים אלו בעיון ראשון‬ ‫אלא רק לאחר לימוד המדעים המקדימים ובשיקול דעת‪ ,‬יכול להבין את מעשה מרכבה‪ .‬בניגוד לכך‬ ‫את מעשה בראשית אפשר‪ ,‬על פי הקטע הזה‪ 37,‬ללמד ליחיד שלא מבין מדעתו‪ 38.‬אבל גם את מעשה‬ ‫בראשית אין מלמדים לכולם אלא רק לאלו שיכולים לדעת ורק מה שהם מסוגלים לדעת‪ .‬הרמב"ם‬ ‫אף מדגיש את הסכנה של לימוד של מעשה בראשית למי שאין לו דעה רחבה מספיק‪.‬‬ ‫‪ .30‬בנושא מעשה מרכבה הרמב"ם גם עסק בסוף הלכות יסודי התורה פרק ב‪.‬‬ ‫‪ .31‬הלכות יסודי התורה‪ ,‬פרק ד הלכות י‪-‬יא‪ .‬בהלכות עבודה זרה א‪:‬ג הרמב"ם גם קובע שאברהם "היה מודיע לכל‬ ‫אחד ואחד כפי דעתו‪ ".‬כאן הרמב"ם אינו מציין במפורש אמירת משלים כדי לחנך את העם‪ ,‬אך הוא ככל הנראה התכוון לכך‬ ‫מכוון שגם בזמנו של אברהם היו אנשים שלא היו מסוגלים לתפוס ולהתקרב לאמת אלא באמצעות משלים שלא היו יכולים‬ ‫להבין את נמשלם כראוי‪.‬‬ ‫‪ .32‬על נושא אהבת האל אצל הרמב"ם ר' עמירה ערן‪" ,‬המונחים רגבה ורהבה כמקור לאהבה ויראה בתפיסת‬ ‫הרמב"ם‪ ",‬תרביץ ע (תשס"א)‪ ;505-465 :‬דב שוורץ‪" ,‬התשוקה למטפיזיקה בהגותו של הרמב"ם (עיון במורה נבוכים א‬ ‫לא‪-‬לה)‪ ",‬דעת ‪( 81‬תשע"ו)‪ ;206-162 :‬חיים קרייסל‪" ,‬אהבת ה' ויראתו במשנתו של הרמב"ם‪ ",‬דעת ‪( 37‬תשנ"ו)‪;151-127 :‬‬ ‫אלכסנדר אבן‪-‬חן‪" ,‬על הידיעה האלוהית ועל החוויה הרגשית והשכלית של היחיד הידועה האהוב והמושגח במורה נבוכים‪",‬‬ ‫דעת ‪( 75–74‬תשע"ג)‪Daniel Lasker, “Love of God and Knowledge of God in Maimonides' ;134-105 :‬‬ ‫‪Philosophy,” in Écriture et réecriture des textes philosophiques médiévaux: Volume d’hommage à‬‬ ‫‪Colette Sirat, ed. Jacqueline Hamesse and Olga Weijers )Turnhout: Brepols, 2006(, 329-345; Lasker,‬‬ ‫‪“Can a Jewish Philosopher Love God?,” in Love— Ideal and Real—in the Jewish Tradition, ed. Leonard‬‬ ‫‪J. Greenspoon, Ronald A. Simkins, and Jean Cahan, Studies in Jewish Civilization 18 (Omaha: Nebraska‬‬ ‫‪University Press, 2008(, 21-34.‬‬ ‫‪ .33‬תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת חגיגה יד‪:‬ב‪ .‬על הפרשנות של הרמב"ם לסיפור הזה ר' בין השאר קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪,‬‬ ‫‪Sarah Stroumsa, “Elisha ben Abuyah and Muslim Heretics in Maimonides’ Writing,” ;54-53‬‬ ‫‪Maimonidean Studies 3 )1992-1993(: 173–193.‬‬ ‫‪ .34‬לניתוח מדויק של ביטויים אלו ר' קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪.84-77 ,‬‬ ‫‪ .35‬על פי קליין‪-‬ברסלבי מדובר ביכולת מולדת‪.‬‬ ‫‪ .36‬הכוללים גם כמות מסוימת של מידע מתוך התחום עצמו (על פי הלכות יסודי התורה ב‪:‬יב)‪.‬‬ ‫‪ .37‬קליין‪-‬ברסלבי מצביעה בצדק על כך שיש מתח בין הקטע הזה למקורות אחרים שבהם הרמב"ם עוסק במעשה‬ ‫בראשית‪ .‬לנושא הזה אין חשיבות מרובה לענייננו‪.‬‬ ‫‪ .38‬הוא ככל הנראה צריך להיות חכם‪ ,‬קרי לדעת את המדעים המקדימים‪.‬‬ ‫ו‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫עוסקים בנושא מסוים צריך לכתוב בצורה אזוטרית ושכך עשו קודמיו—קל מאוד להבין שגם כאשר‬ ‫הוא עוסק באותו נושא הוא ינהג באותה הדרך ואף הוא יכתוב כתיבה אזוטרית‪ 23.‬לדרך הזו יש יתרון‬ ‫ברור‪ :‬היא מאפשרת לרמב"ם לרמוז‪ ,‬בצורה לא מורכבת לגילוי‪ ,‬שישנו רובד אזוטרי בספריו מבלי‬ ‫לציין זאת במפורש‪ .‬הרמז הברור יאפשר לקוראים מדייקים רבים יחסית להבין שקיים רובד אזוטרי‪.‬‬ ‫בעוד העובדה שהרמב"ם אינו מצהיר על קיומו של רובד אזוטרי תאפשר לו להגיע למטרות חינוכיות‬ ‫שונות (שאת חלקן נפרט בהמשך) בעזרת הרובד הגלוי של הספר מבלי לבלבל את הקוראים שאינם‬ ‫‪24‬‬ ‫מסוגלים להבין את הרובד האזוטרי‪.‬‬ ‫נחלק את דיוננו בכתבים ההלכתיים על פי שני הסוגים העיקריים של האזוטריות הנוהגים בהם‪:‬‬ ‫(א) דיבור בראשי פרקים או ברמזים לחכמים (ב) שימוש במשלים שניתן להבינם בדרכים שונות‪.‬‬ ‫ראשי פרקים ורמזים לחכמים‬ ‫מרבית עיסוקו של הרמב"ם בשאלה מה התנאים ללימוד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה‪,‬‬ ‫מה תוכנם של תחומים אלו‪ ,‬ומה הדרך הראויה ללמד אותם נמצאים בפירושיו לאזוטריות התנאית‪,‬‬ ‫קרי לאמירותיהם של התנאים עצמם‪ 25‬שישנם תחומי ידע שלא כדאי ללמד את כולם אלא רק את‬ ‫הראויים לכך ורק בדרך אזוטרית‪ 26.‬קליין‪-‬ברסלבי הקדישה לנושא הזה מחקר מקיף‪ ,‬שאני מסכים עמו‬ ‫ואין לי מה להוסיף עליו בנדון‪ 27.‬לפיכך אקצר את הדיון בנושא זה ואציין רק את הדברים העיקריים‬ ‫‪28‬‬ ‫שחשובים למחקרנו על ההבדלים בין מורה נבוכים לבין כתביו ההלכתיים של הרמב"ם‪.‬‬ ‫בסוף הפרק הרביעי של הלכות יסודי תורה שבמשנה תורה‪ ,‬עוסק הרמב"ם בדרך שבה יש ללמד‬ ‫את התחומים שבהם עסק בפרקים אלו‪ :‬האל (פרק א ותחילת ב) והשכלים הנבדלים (פרק ב)—שהם‬ ‫מעשה מרכבה‪ 29,‬הגלגלים (פרק ג)‪ ,‬והחומר התת‪-‬ירחי והדברים העשויים ממנו‪ ,‬כולל האדם ונפשו‬ ‫(פרקים ג–ד)—שהם מעשה בראשית‪:‬‬ ‫‪ .23‬זו כאמור הייתה גם הדרך של חלק מקודמיו של הרמב"ם‪ .‬על כך ר' להלן‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬ישנם לא מעט הוגים‬ ‫שאינם מייחסים כתיבה אזוטרית לחז"ל ולתנ"ך ואינם עוסקים כלל בתיאור הדרכים שבהן חז"ל והתנ"ך כתבו‪ .‬למשל רבי‬ ‫לוי בן גרשום ורבי חסדאי קרשקש אינם מדגישים כתיבה אזוטרית בחז"ל‪ ,‬וזה יכול לשמש ראיה טובה לכך שבכתיבתם אין‬ ‫ממד אזוטרי‪.‬‬ ‫‪ .24‬אינני טוען בכך שהרמב"ם אמר בהכרח דברים חדשים בנושאים מטפיזיים או פיזיקליים (קרי‪ ,‬שהוא ראה אותם‬ ‫כחדשים—שלדעתו לא נאמרו בסוד אצל חז"ל ובמקרא)‪ .‬אני טוען רק שכאשר הרמב"ם עוסק בנושאים אלו בספריו ההלכתיים‪,‬‬ ‫הוא נוקט אף שם דרך אזוטרית (בעיקר דיבור בראשי פרקים)‪ .‬דרך זו מאפשרת לקורא שמבין בפילוסופיה להבין טוב יותר‬ ‫את הסוד של דברי חז"ל ושל התורה (וגם את אותו הסוד שהרמב"ם רומז עליו כסוד של התורה או של דברי חז"ל—סוד‬ ‫המתאים כמובן לעמדתו הפילוסופית האישית של הרמב"ם)‪ .‬מרבית הקוראים ההמוניים‪ ,‬בניגוד לכך‪ ,‬לא יוכלו להבין את הסוד‬ ‫הזה‪ .‬דוגמא לסוד כזה היא העמדה בפרק ז של הלכות יסודי התורה או מן ההקדמה לפרק חלק‪ ,‬שהנבואה היא תהליך טבעי‬ ‫לחלוטין‪ .‬הרמב"ם משתמש בקטעים האלו בביטויים פילוסופיים שהקורא ההמוני כלל אינו מבין‪.‬‬ ‫‪ .25‬במסכת חגיגה משנה ב‪:‬א ובגמרא‪.‬‬ ‫‪ .26‬הרמב"ם דן בנושא הזה במקומות רבים‪ ,‬בין השאר הלכות יסודי התורה פרקים ב ו‪-‬ד‪ ,‬ופירושו למסכת חגיגה‬ ‫ב‪:‬א‪ .‬הרמב"ם מזכיר את הנושא הזה גם במבוא לפירושו למשנה ובמקומות רבים במורה נבוכים (בייחוד במבוא ובפרקים‬ ‫א‪:‬לא‪-‬לה)‪ .‬במקורות במורה נבוכים נדון בחלק הבא של המאמר—שם נציין שאין הבדל גדול ומשמעותי בין פירושיו של‬ ‫הרמב"ם את המשנה הזו בספריו ההלכתיים לבין פירושו לאותה משנה במורה נבוכים‪.‬‬ ‫‪ .27‬קליין‪-‬ברסלבי לא עסקה בהשוואה בין מורה נבוכים לבין כתביו ההלכתיים של הרמב"ם‪ .‬כמו כן היא לא עסקה‬ ‫בסוגיית האזוטריות במורה נבוכים בכללה‪.‬‬ ‫‪ .28‬נושא שקליין‪-‬ברסלבי לא התמקדה בו במחקרה‪.‬‬ ‫‪ .29‬בפירוש למשנת חגיגה א‪:‬ב הוא כולל את מה שאחרי המוות במעשה מרכבה‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬על פי משנה תורה‬ ‫פרק ד מה שקורה לאדם לאחר המוות נמצא במעשה בראשית‪ .‬קליין‪-‬ברסלבי כבר ציינה שהרמב"ם לפעמים מחדד ולפעמים‬ ‫מערפל את ההבחנה בין מעשה בראשית למעשה מרכבה‪.‬‬ ‫ה‬ ‫שלום םדיק‬ ‫הטענה שאפילו טקסט שלכאורה מתאים ביותר לקריאה פוסט‪-‬מודרנית‪ ,‬כמו מורה נבוכים‬ ‫(בגלל ריבוי הפרשנויות שנתנו לו ובגלל אמירותיו של הרמב"ם כי הוא סותר את עצמו)‪ ,‬ניתן‬ ‫לפרשנות מוצלחת יותר באמצעות כלים מודרניים‪ ,‬המנסים להבין את כוונת המחבר‪ ,‬מאשר בכלים‬ ‫פוסט‪-‬מודרניים חשובה גם לגבי השאלה הכללית איך לקרוא טקסטים בכלל וטקסטים פילוסופיים‬ ‫בפרט‪ .‬אם אפילו את מורה נבוכים נטען להבין טוב יותר באמצאות דרכי קריאה מודרניות מאשר‬ ‫באמצעות קריאה פוסט‪-‬מודרנית‪ ,‬הדבר נכון כפלים לגבי טקסטים פילוסופיים אחרים‪.‬‬ ‫אזוטריות בחיבורים ההלכתיים של הרמב"ם‬ ‫בכתביו ההלכתיים‪ 18‬הרמב"ם איננו קובע במפורש שהוא כותב כתיבה אזוטרית‪ .‬עובדה זו‬ ‫איננה אומרת שאין בכתביו ההלכתיים מישור אזוטרי‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ :‬מאוד סביר שכותב הכותב‬ ‫בצורה אזוטרית יגיד בצורה אזוטרית שזו דרך כתיבתו‪ .‬כותב (או אדם) שרוצה להסתיר משהו ירצה‬ ‫גם בדרך כלל להסתיר את העובדה שהוא מסתיר‪ 19.‬לפיכך עלינו לחפש את הדרך שבה הרמב"ם היה‬ ‫יכול לרמוז‪ ,‬לאנשים שאליהם הרובד האזוטרי של ספריו ההלכתיים דיבר‪ ,‬שיש בהם רובד כזה‪ .‬כפי‬ ‫שנראה‪ ,‬הרמב"ם השתמש בספרים אלו בדרך יחסית פשוטה לרמוז על קיומו של רובד אזוטרי‪ :‬הוא‬ ‫קבע במפורש שיש לדבר על נושאים מסוימים בצורה אזוטרית ושחז"ל‪ 20‬והתנ"ך‪ 21‬דיברו באותה‬ ‫דרך—מבלי לציין במפורש שהוא בעצמו עשה אותו דבר‪ 22.‬הרמז כאן די ברור‪ :‬אם כותב טוען שכאשר‬ ‫‪ .18‬כפי שנראה‪ ,‬אין הבדל משמעותי בין משנה תורה לבין הפירוש למשנה בנוגע לאזוטריות‪ .‬לשני סוגי ההסתרה‬ ‫שנראה יש מקורות במשנה תורה ובפירוש למשנה‪ .‬ההבדל העיקרי שאפשר להצביע עליו הוא שבפירוש למשנה הרמב"ם‬ ‫עוסק בעיקר בתיאור הרובד האזוטרי של ספרות חז"ל בעוד שבמשנה תורה ישנם יותר מקורות העוסקים בתיאור הרובד‬ ‫האזוטרי של התנ"ך‪.‬‬ ‫‪ .19‬עובדה זו פותרת לא מעט מן הקושיה של לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬על שטראוס על כך שאין הוגים‬ ‫שקבעו שהם כותבים בסתירות (מלבד הרמב"ם על פי פרשנותו של שטראוס‪ ,‬פרשנות מוטעית לדעתו של לורברבוים)‪ .‬בסוף‬ ‫המאמר נדון בייחודיותו של מורה נבוכים ובתפקיד של הצהרתו המפורשת של הרמב"ם במבוא לספרו‪ .‬על אזוטריות בספרות‬ ‫הפילוסופית היוונית והערבית לפני הרמב"ם ראה סקירתה של קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪ .27-15 ,‬על ההשוואה עם אל‬ ‫פארבי‪ ,‬סינא‪ ,‬והתיאולוגיה לאריסטו ר' ‪Angela Guidi, "L’obscurité intentionnelle du philosophe: thèmes‬‬ ‫‪néoplatoniciens et farabiens chez Maïmonide,” Revue des etudes juives 166, nos. 1-2 )2007(: 129-145‬‬ ‫על השוואה עם אבן סינא‪ ,‬אל פאראבי‪ ,‬ואל גזאלי ר' עומר מיכאליס‪" ,‬סילקתי את החציצה‪ :‬גילוי סודות בהגות האסלאמית‬ ‫ועיצובה של 'מורה נבוכים‪ ''',‬םיון פג (תשע"ח)‪ .484-448 :‬חוקר זה עוסק בשיח גילוי הסוד בהגות האסלאמית שממנה הושפע‬ ‫הרמב"ם‪ .‬על ההבדל בין הרמב"ם לבין הכתיבה האזוטרית שלפניו ר' גם הלברטל (‪.(Concealment and Revelation‬‬ ‫צריך לציין שגם אפלטון ואל‪-‬פאראבי‪ ,‬אבן סינא ואל גזאלי (בין השאר דעותיהם של אנשי העיר המעולה‪ ,‬פרק‬ ‫‪ )17‬אינם קובעים במפורש שהם כותבים כתיבה אזוטרית במשלים‪ ,‬אלא אומרים שכך צריכים לעשות מנהיגי הדת‪ ,‬המדינה‪,‬‬ ‫והפילוסופים הקדומים‪ .‬הרמב"ם בכתביו ההלכתיים ממשיך איפוא את הנהוג בכתיבה הפוליטית שהכיר‪ .‬בניגוד לכך במורה‬ ‫נבוכים הוא חורג ממנה ומהרגלו בספריו ההלכתיים‪ .‬מה שדרוש הסבר איננו המצב בכתביו ההלכתיים אלא החריגה המכוונת‬ ‫במורה נבוכים‪ .‬כפי שנראה בכל המקורות האלו לא דיברו על סתירות מכוונות או על פירוש לקו זכות‪ ,‬שהם שניים מן‬ ‫המאפיינים הייחודים של ההנחיות לפיענוח של הכתיבה האזוטרית של מורה נבוכים‪.‬‬ ‫צריך גם לציין‪ ,‬בניגוד לעמדתו של לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬שממשיכיו ופרשניו היהודים של מורה נבוכים‬ ‫המשיכו לכתוב כתיבה אזוטרית בסגנון דומה לזה של הרמב"ם בכתביו ההלכתיים‪ .‬הוגים אלו לא קבעו שהם כותבים כתיבה‬ ‫אזוטרית‪ ,‬אך יחסו כתיבה זו לחז"ל ולתנ"ך ובעצמם כתבו בדרך שיוחסו לחז"ל ולתנ"ך‪ .‬על הנושא הזה ר' בין השאר‪Shalom‬‬ ‫‪Sadik, The Affirmation of Double Truth as an Esoteric Stratagem in the Writing of the Medieval‬‬ ‫‪Averroists (forthcoming).‬‬ ‫‪ .20‬על פרשנותו של הרמב"ם לאזוטריות של חז"ל ר' קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪.105-39 ,‬‬ ‫‪ .21‬על פירוש הרמב"ם לאזוטריות של שלמה המלך ר' שם עמ' ‪.202-109‬‬ ‫‪ .22‬צריך לציין שהרמב"ם אף משתמש באותה הדרך באיגרת תימן‪ .‬הוא מיחס לרס"ג סיבות חברתיות לחישוב הקץ‬ ‫(שם עמ' מב על פי המהדורה והתרגום של הרב קאפח [ירושלים‪ :‬תשנ"ד])‪ .‬לדידו של הרמב"ם הסיבה לכך שרס"ג הסכים‬ ‫להביא תאריך לחישוב הקץ היא שהבין שאם לא יעשה זאת זה עלול לגרום להמרת דת של רבים מן היהודים לדתות אחרות‪.‬‬ ‫אפשר להתווכח אם זו אכן הייתה כוונתו של רס"ג‪ ,‬אך ברור שזו אכן כוונתו של הרמב"ם כאשר כמה עמודים לאחר מכן (עמ'‬ ‫מח) הוא מביא בעצמו תאריך לחישוב הקץ‪ ,‬זאת לאחר ביקרתו הנוקבת נגד מחשבי קיצים‪.‬‬ ‫ד‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫השביעית בפרט והסתירות במורה נבוכים בכלל‪ ,‬הייתה שגויה‪ .‬לדידם הסתירות אינן אמצעי פוליטי‬ ‫משמעותי ביותר במורה נבוכים‪ ,‬אלא אמצעי דידקטי‪ ,‬צדדי הרבה יותר‪ 12.‬צריך לציין גם את עמדתו‬ ‫של שוורץ‪ ,‬למלר‪ 13,‬ופאור הדוגלים בכך שהשימוש בכתיבה אזוטרית והריבוי בסתירות מאפשרים‬ ‫למעשה כמעט כל קריאה ברמב"ם‪ ,‬ושהרמב"ם לא נתן לנו את הכלים להכריע בין הקריאות השונות‪.‬‬ ‫לדידם אפשר באותה מידה לפרש את הרמב"ם בצורה שמרנית ובצורה פילוסופית רדיקלית יותר או‬ ‫פחות‪ 14.‬קריאה זו מזכירה (בעיקר אצל למלר) תיאוריות פוסט‪-‬מודרניות של כתיבה (מות המחבר)‪.‬‬ ‫במאמר זה אנסה לגשת לנושא הסבוך הזה מזווית קצת שונה‪ .‬ראשית אנתח את הסממנים‬ ‫של האזוטריות בספריו ההלכתיים של הרמב"ם‪ :‬הפירוש למשנה ומשנה תורה‪ ,‬ואז בספרו ההגותי‬ ‫מורה נבוכים‪ 15.‬לאחר מכן אשווה את דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים (בעיקר במבוא אך לא‬ ‫רק) לדבריו בשאר ספריו כדי להצביע על ייחודו של הספר בעיני מחברו‪ .‬כאן אשים דגש לא רק‬ ‫על נושא הסתירה השביעית‪ ,‬אלא גם על אופיו של הנבוך בעיני הרמב"ם ועל השוואתו לתלמיד‬ ‫ולקוראים אחרים של המורה‪ ,‬על הגדרתו את הפילוסופיה‪ ,‬אמתותיה וסתריה‪ ,‬ועל הדרך שבה‬ ‫הרמב"ם מגדיר את תכלית חיבורו‪ .‬אמנם נושאים אלו נידונו‪ ,‬כל אחד לחוד‪ ,‬אצל חוקרים קודמים‪,‬‬ ‫אך כפי שאטען הם לא נלקחו יחד בחשבון כדי ליצור תמונה כוללת של מטרת החיבור ושל האמצעים‬ ‫להגיע למטרה הזו בעיני הרמב"ם‪ .‬ההשוואה בין משנה תורה והפירוש למשנה מחד‪ ,‬לבין מורה‬ ‫נבוכים מאידך‪ ,‬תדגיש את נקודות הייחוד של המורה ותאפשר לנו להבין יותר טוב מה הייתה‬ ‫כוונתו של הרמב"ם בכתיבתו‪.‬‬ ‫מסקנותיי בניתוח הזה תהיינה קרובות במידה מסוימת לאלו של שטראוס בכך שאטען שישנו‬ ‫שימוש מסיבי בסתירות מסיבות פוליטיות במורה נבוכים (זאת בניגוד לספריו ההלכתיים של הרמב"ם)‪.‬‬ ‫כמו כן נראה שקיימת‪ ,‬לצד הסתירות‪ ,‬הסתרה מסוגים אחרים גם במורה נבוכים וגם בספריו ההלכתיים‬ ‫של הרמב"ם‪ .‬אסכים גם עם שוורץ בכך שהשימוש בכתיבה האזוטרית והקביעה המוצהרת שהחיבור‬ ‫כולל סתירות‪ 16‬מאפשרים למעשה כמעט כל קריאה אפשרית במורה‪ .‬אך בניגוד לעמדתו אטען‬ ‫שהרמב"ם עשה זאת בכוונה תחילה‪ .‬בנוסף‪ ,‬אדגיש כי יש לנו את הכלים המאפשרים לראות איזו‬ ‫קריאה עדיפה וקולעת לכוונותיו של המחבר‪ ,‬ואף איזו קריאה איננה לגיטימית לדעתו‪ .‬לבסוף אציין‬ ‫שייחודיותו של כתיבת המורה נובעת הן מסיבות פילוסופיות והן מסיבות דתיות‪ ,‬ההופכות יחד את‬ ‫המורה לספר פילוסופי מחד‪ ,‬ומאידך לספר שעיקר תכליתו הוא דתי‪ 17.‬מסקנות אלו יחזקו את הטענה‬ ‫בעד שימוש בכלים מודרניים (ניתוח ספרותי‪ ,‬ניתוח פילוסופי‪ ,‬ניתוח של המחבר ביחס למקורותיו‬ ‫ולזמנו‪ ,‬ועוד) כדי לעלות על כוונותיו האמיתיות של הרמב"ם‪ .‬אנסה לטעון שהשימוש בכלים אלו‬ ‫(שהרמב"ם לא הכיר)‪ ,‬דווקא הוא יכול לעזור לקורא ולחוקר המודרני לחלץ מן המורה את דעותיו‬ ‫האמתיות של הרמב"ם‪.‬‬ ‫‪ .12‬לדידו של לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬את סודו של המורה מגלה הסתירה מן הסוג השביעי‪ .‬לדידו סוד זה‬ ‫הוא ספקנותו הפילוסופית של המורה‪ .‬על פי עמדתו של דויס (‪ )Method and Metaphysic‬הסתירה השביעית מצביעה על‬ ‫סוד אחר‪ :‬סתירות בתוך הרובד הסודי של התנ"ך‪ ,‬בעיקר בנוגע לתפיסה הקוסמולוגית של יחזקאל‪.‬‬ ‫‪ .13‬הנושא המעסיק את למלר הוא פחות הסתירות ויותר קריאה פוסט‪-‬מודרנית של טקסטים—מות המחבר‪ .‬לנושא‬ ‫הזה אחזור בסוף המאמר‪.‬‬ ‫‪ .14‬צריך גם לציין את עמדתו של דוידסון (‪ )The Man and His Works‬על כך שהרמב"ם דיבר על סתירות במבוא‬ ‫למורה כדי לחפות על הימצאותן בספר של סתירות רבות שאינן מכוונות‪.‬‬ ‫‪ .15‬לא ראיתי סימנים של אזוטריות ב"מילות ההגיון‪ ".‬על שאלת יחוסו של "מילות ההגיון" לרמב"ם ר' דוידסון‬ ‫)‪ )The Man and His Works‬עמ' ‪ ,322-313‬הטוען שהספר איננו של הרמב"ם‪ .‬נגד עמדה זו ר' ‪Sarah Stroumsa, “On‬‬ ‫‪ .Maimonides and on Logic,” Aleph 14 )2014(: 245-258‬על "איגרת תימן" ר' ‪David Hartman, Epistles of‬‬ ‫‪Maimonides: Crisis and Leadership (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1994).‬‬ ‫‪ .16‬לצדן של אמירות שונות של הרמב"ם‪ ,‬בעיקר במבוא למורה נבוכים‪.‬‬ ‫‪ .17‬בכך גם אחלוק על גישתו של שטראוס בנוגע לסתירה המובנית בין הדת לפילוסופיה בכלל‪ ,‬ובכתביו של הרמב"ם‬ ‫בפרט‪ .‬על המטרה הדתית של מורה נבוכים כבר הצביע היימן (”‪ .)“Interpreting Maimonides‬ביני לבין הניתוח של היימן‬ ‫יש הבדלים ניכרים‪ .‬בין השאר הוא איננו עוסק כלל בנושא ההסתרה ואיננו מחבר בין תפקידו הייחודי של המורה בעיני‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬לבין דרכי ההסתרה הייחודיות שבהן הרמב"ם נהג בכתיבת המורה‪.‬‬ ‫ג‬ ‫שלום םדיק‬ ‫מכוון סתירות בספרו‪ ,‬כמו אמירותיו על כך שחז"ל‪ 4‬כתבו בצורה אזוטרית וכך אף התנ"ך‪ 5,‬הובילה‬ ‫למגוון רחב ביותר של פרשנויות שונות למורה נבוכים ולכוונתו של הרמב"ם בכתיבת ספר זה‪ .‬בעוד‬ ‫שפרשנים וחוקרים מסוימים התעלמו למעשה או הצניעו עד מאוד את נושא הסתירות בספר‪ 6,‬חוקרים‬ ‫ופרשנים אחרים‪ ,‬בעיקר לאחר מחקריו של ליאו שטראוס‪ 7,‬הדגישו מאוד את נושא הסתירות ואת‬ ‫כתיבתו הפוליטית של הרמב"ם‪ 8.‬לשיטתם הרמב"ם הביא עמדות שונות במורה נבוכים כדי להגן על‬ ‫אמונתם הפשוטה‪ ,‬והחשובה מבחינה חברתית‪ ,‬של ההמון‪ .‬לדידם הרמב"ם גם אמר ברמז את דעותיו‬ ‫הפילוסופיות האמתיות‪ 9,‬לאדם המסוגל להבינם‪ .‬שני המישורים האלו של המורה סותרים אחד את השני‪,‬‬ ‫כאשר‪ ,‬על פי שטראוס‪ ,‬דווקא הברור פחות והנפוץ פחות מהווה את דעתו האמתית של הרמב"ם‪ .‬נגד‬ ‫עמדה זו קמו מבקרים שונים‪ 10‬הטוענים שהבנתו של שטראוס‪ 11‬את דבריו של הרמב"ם‪ ,‬בנוגע לסתירה‬ ‫‪ .4‬על פרשנות הרמב"ם לאזוטריזם של חז"ל ר' קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך‪.105-39 ,‬‬ ‫‪ .5‬על פרשנות הרמב"ם למקרא ישנם מחקרים רבים מאוד‪ .‬ר' למשל שרה קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬פירוש הרמב"ם לסיפורים‬ ‫על אדם בפרשת בראשית (ירושלים‪ :‬ראובן מס ‪,‬תשמ"ז); קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם (ירושלים‪ :‬ראובן‬ ‫מס‪ ,‬תשמ"ז); ‪Mordechai Z. Cohen, Opening the Gate of Interpretation: Maimonides' Biblical Hermeneutics‬‬ ‫‪in Light of His Geonic-Andalusian Heritage and Muslim Milieu (Leiden: Brill, 2011); James Diamond,‬‬ ‫‪Maimonides and the Hermeneutics of Concealment: Deciphering Scripture and Midrash in the Guide‬‬ ‫‪of the Perplexed (Albany: SUNY Press, 2002).‬‬ ‫‪ .6‬לסקירה היסטורית של הבנת הרמב"ם מזמנו ועד חוקרי זמננו‪ ,‬ר' אביעזר רביצקי‪" ,‬סתרי תורתו של מורה הנבוכים‪",‬‬ ‫היימן (”‪ ,)“Interpreting Maimonides‬מוצקין‪" ,‬על האינטפרטאציה של הרמב"ם‪ ",‬דוידסון (‪(The Man and His Works‬‬ ‫עמ' ‪ ,428-402‬ודויס (‪ )Method and Metaphysics‬עמ' ‪ .21-5‬עם פרשנים מן הסוג הזה אפשר למנות את וולפסון ואת‬ ‫גוטמן‪ ,‬שלמרות מחקריהם הרבים על מורה נבוכים לא עסקו כמעט‪ ,‬או שלא עסקו כלל‪ ,‬בנושא הסתירות והאזוטריות בספר‪.‬‬ ‫‪ .7‬על חשיבות הרמב"ם בשיטתו של שטראוס (יש שם מבוא של העורך בעמ' ‪ 87–1‬המנתח את הנושא)‪ ,‬ר' ‪Kenneth‬‬ ‫‪Hart Green, ed., Leo Strauss on Maimonides – The Complete Writings (Chicago: University of Chicago‬‬ ‫‪Press, 2013); Green, Jew and Philosopher: The Return to Maimonides in the Jewish Thought of Leo‬‬ ‫‪Strauss (Albany: SUNY Press, 1993); Jeffrey A. Bernstein, Leo Strauss on the Border of Judaism,‬‬ ‫‪Philosophy, and History (Albany: SUNY Press, 2015).‬‬ ‫היחס של שטראוס לרמב"ם השתנה לאורך חייו של שטראוס‪ .‬בכל התקופות שטראוס חשב שיש סתירה בין הפילוסופיה‬ ‫לבין הדת (כולל היהדות)‪ .‬בעוד שבתחילת הכתיבה שלו הוא חשב שהרמב"ם עמד בצד הדת‪ ,‬לאחר מכן טען שהרמב"ם היה‬ ‫למעשה פילוסוף אתאיסט התומך בדת מסיבות חברתיות בלבד‪ .‬העמדה הזו של שטראוס זכתה לביקורת רבה (ולדעתי לגמרי‬ ‫מוצדקת)‪ .‬ר' למשל ‪ Menahem Kellner, “Strauss’s Maimonides,” ʿIyyun 50 (2001): 397–406‬המבקר בעיקר את‬ ‫העמדה שהרמב"ם היה מודה בפער הבלתי ניתן לאיחוי בין הפילוסופיה לבין הדת; זאב הרוי‪" ,‬כיצד שיתק ליאו שטראוס את‬ ‫חקר 'מורה נבוכים' במאה העשרים‪ ",‬עיון נ (תשס"ב)‪ ,396-387 :‬דוידסון (‪ )The Man and His Works‬עמ' ‪.402-393‬‬ ‫‪ .8‬ביניהם פינס‪ ,‬הרוי‪ ,‬רביצקי‪ ,‬כשר‪.‬‬ ‫‪ .9‬אפשרות קיימת בעיני חלק מן המבקרים היא שהאמת הפילוסופית היא שלא ניתן לגלות אמת פילוסופית‪ ,‬קרי‬ ‫ספקנות; על קריאה זו ר' ‪Shlomo Pines, “Abul Barkat Poetics and Metaphysics,” Scripta Hierosolymitana‬‬ ‫‪4 )1960(: 120–98; Pines, “The Limitation of Human Knowledge according to al-Farabi, Ibn Bajja and‬‬ ‫‪Maimonides,” in Studies in Medieval Jewish History and Literature, ed. Isador Twersky (Cambridge,‬‬ ‫‪MA: Harvard University Center for Jewish Studies, 1979–2000), 82–109; Josef Stern, The Matter and‬‬ ‫‪ ;Form of Maimonides’ Guide (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2013), 97–249‬גודמן (סודותיו‬ ‫של מורה הנבוכים)‪ ,‬בעיקר בשני הפרקים האחרונים של ספרו‪ .‬זו גם העמדה של לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬למרות‬ ‫המחלוקת בינו לבין פינס על הדרך לקרוא את המורה‪ .‬מנגד רבים ביקרו את העמדה הזו כמו למשל ‪Zeev Harvey,‬‬ ‫‪“Maimonides on Human Perfection, Awe, and Politics,” in The Thought of Maimonides: Philosophical‬‬ ‫‪and Legal Studies, ed. Julien Robinson (New York: Edwin Mellen, 1990), 1–15; Herbert A. Davidson,‬‬ ‫‪“Maimonides on Metaphysical Knowledge,” Maimonides Studies 3 (1992): 49–103; Charles Manekin,‬‬ ‫‪“Belief, Certainty and Divine Attributes in the Guide of the Perplexed,” Maimonidean Studies 1 (1990):‬‬ ‫‪ ; 117–140‬רביצקי‪" ,‬סתרי תורתו של מורה הנבוכים‪ ",‬ושוורץ‪ ,‬סתירה והסתרה‪ ,‬בעיקר עמ' ‪( 104-103‬לסקירה של‬ ‫המחלוקות המחקריות בנושא ר' גם שטרן‪ ,Matter and Form ,‬עמ' ‪ .)133-132‬עמדתה של רודבסקי (‪(Maimonides‬‬ ‫היא עמדת ביניים‪ .‬מחד אין היא מקבלת את הקריאה של הרמב"ם כספקן‪ ,‬אך מאידך היא מדגישה שבנושאים רבים מאוד‬ ‫הוא מביע עמדה אמביוולנטית‪.‬‬ ‫‪ .10‬בעיקר פוקס (‪ ,)New View‬לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ ",‬ודויס (‪.(Method and Metaphysics‬‬ ‫‪ .11‬ושל חלק ניכר מפרשניו של המורה נבוכים‪ ,‬כולל מתרגמו לעברית המרכזי‪ ,‬ר' שמואל אבן תיבון‪.‬‬ ‫ב‬ ‫א‪-‬כו ‪AJS Review 46:1 (April 2022),‬‬ ‫‪© Association for Jewish Studies 2022‬‬ ‫‪doi: 10.1017/S0364009421000076‬‬ ‫האזוטרי במורה נבוכים‪ :‬גישה חדשה‬ ‫שלום צדיק‬ ‫מאז כתיבתו ועד עצם היום הזה‪ ,‬מהווה ספר מורה נבוכים אבן שואבת לכל נבוך יהודי העוסק‬ ‫במתח שבין פילוסופיה לדת (וגם ללא מעט שאינם יהודים)‪ 1.‬המורה מאפשר לקוראים שונים בעלי‬ ‫עמדות פילוסופיות שונות ומשונות לשלב את דעותיהם ואת השקפותיהם עם הדת‪ .‬קוראים אחרים‪,‬‬ ‫המחפשים להתקדם במחקרם הפילוסופי או להעמיק את תפיסותיהם הדתיות‪ ,‬חווים טלטלה דתית‬ ‫ופילוסופית בקריאתם את מורה נבוכים‪ .‬במאמר זה אנסה לנתח איך הרמב"ם כתב את ספרו כך שיאפשר‬ ‫לנבוכים ולתלמידים‪ ,‬גם מאות רבות של שנים לאחר מותו‪ ,‬לראות בו מזור למבוכתם הדתית‪ ,‬משנה‬ ‫‪2‬‬ ‫מאתגרת לחקירתם הפילוסופית והדתית‪ ,‬או שניהם ביחד‪.‬‬ ‫אחד הנושאים המרכזיים במחקר הרב העוסק בהגותו של רבי משה בן מימון הוא כתיבתו‬ ‫האזוטרית של ספרו הפילוסופי המרכזי‪ ,‬מורה נבוכים‪ 3.‬הצהרתו של הרמב"ם כי הוא הכניס בכוונת‬ ‫אני מודה למורי פרופ' לסקר על הקריאה של מאמר זה ובכלל על הדרכתו בחיי האקדמיים‪.‬‬ ‫‪ .1‬על השפעת הרמב"ם על העולם הנוצרי בימי הביניים ר'‪George Hasselhoff, Dicit Rabbi Moyses: :‬‬ ‫‪Studien zum Bild von Moses Maïmonides im lateinischen Westen vom 13. bis zum 15. Jahrhundert‬‬ ‫‪(Würzburg: Königshausen u. Neumann, 2004); Avital Wohlman, Thomas d'Aquin et Maïmonide. Un‬‬ ‫)‪ ; dialogue exemplaire (Paris: Cerf, 1988‬י' שוורץ‪ ,‬לך דומיה‪ :‬מייסטר אקהרט קורא במורה נבוכים (תל אביב‪ :‬אוניברסיטת‬ ‫תל אביב‪ ,‬תשס"ב)‪.‬‬ ‫‪ .2‬עדות מעניינת לעדכנותו של מורה נבוכים למחשבה במאה ה‪ 21-‬היא שכעת יצאו לאור שני כרכים מתוך שלושה‬ ‫של תרגום חדש לעברית (בתוספת ביאור ארוך‪ :‬מורה נבוכים‪ ,‬תרגום הלל גרשוני ומבוא ועורך ראשי יוחאי מקבילי [קדומים‪:‬‬ ‫מפעל משנה תורה‪ ,‬תשע"ח])‪ .‬בנוסף לכך עוסקים חוקרים בתרגום חדש לאנגלית ובכתיבת התרגום הראשון מן הערבית לסינית‬ ‫(התרגום הראשון לסינית היה תרגום מן התרגום האנגלי של פינס)‪.‬‬ ‫‪ .3‬על הנושא הזה יש מחקרים רבים מאוד‪ ,‬למשל‪Leo Strauss, “The Literary Character of Guide of the :‬‬ ‫‪Perplexed,” in Persecution and the Art of Writing, ed. Leo Strauss (Glencoe, IL: Free Press, 1952),‬‬ ‫‪38–94; Marvin Fox, “A New View of Maimonides' Method of Contradiction,” in Interpreting Maimon‬‬‫‪ides: Studies in Methodology, Metaphysic and Moral Philosophy, ed. Marvin Fox (Chicago: University‬‬ ‫‪of Chicago Press, 1990), 67–90; Josef Faur, Homo Mysticus: A Guide to Maimonides’s Guide of the‬‬ ‫‪Perplexed (Syracuse, NY: Syracuse University Press, 1998), ix–xi and 38–52; Arthur Hyman, “Inter‬‬‫‪preting Maimonides,” in Maimonides: A Collection of Critical Essays, ed. Josef A. Buijus (Notre Dame,‬‬ ‫‪IN: Notre Dame University Press, 1998), 19–29; Moshe Halbertal, Concealment and Revelation:‬‬ ‫‪Esotericism in Jewish Thought and Its Philosophical Implications (Princeton, NJ: Princeton University‬‬ ‫‪Press, 2009), 49–68; Tamar Rudavsky, Maimonides )Oxford: Blackwell-Wiley, 2010(; Daniel Davis,‬‬ ‫‪Method and Metaphysics in Maimonides' Guide for the Perplexed (Oxford: Oxford University Press,‬‬ ‫‪2011); Herbert Davidson, Moses Maimonides: The Man and His Works (Oxford: Oxford University‬‬ ‫‪Press, 2005), 387–402; David Lemler, “Création du monde et arts d’écrire dans la philosophie juive‬‬ ‫‪médiévale )Xe-XVe siècles(” )PhD diss., École Pratique des Hautes Études, 2015(.‬‬ ‫שרה קליין‪-‬ברסלבי‪ ,‬שלמה המלך והאזוטריזם הפילוסופי במשנת הרמב"ם (ירושלים‪ :‬מגנס‪ ,‬תשנ"ז); דב שוורץ‪ ,‬סתירה‬ ‫והסתרה בהגות היהודית בימי הביניים (רמת גן‪ :‬בר‪-‬אילן‪ ,‬תשס"ב)‪ ,‬בעיקר עמ' ‪ ;111-68‬אריה ליאו מוצקין‪" ,‬על האינטפרטאציה‬ ‫של הרמב"ם‪ ",‬עיון (תשל"ח)‪ ;200-186 :‬אביעזר רביצקי‪" ,‬סתרי תורתו של מורה הנבוכים‪ :‬הפרשנות בדורותיו ובדורותינו‪",‬‬ ‫מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ה (תשמו)‪ ;69–23 :‬יאיר לורברבוים‪" ,‬הסיבה השביעית‪ :‬על הסתירות ב'מורה נבוכים' – עיון‬ ‫מחודש‪ ",‬תרביץ סט (תש"ס)‪ ;237-211 :‬חיים קרייסל‪" ,‬מורה נבוכים ואמנות ההסתרה‪ ",‬בתוך על פי הבאר‪ :‬מחקרים בהגות‬ ‫יהודית המוגשים ליעקב בלידשטיין‪ ,‬עורכים אורי ארליך ודניאל לסקר (באר שבע‪ :‬אוניברסיטת בן‪-‬גוריון‪ ,‬תשס"ח)‪;507-487 ,‬‬ ‫חנה כשר‪" ,‬אמונת הכתיבה במורה נבוכים‪ ",‬דעת ‪( 37‬תשנ"ו)‪ ;106-63 :‬מיכה גודמן‪ ,‬סודותיו של מורה הנבוכים (שוהם‪ :‬כנרת‬ ‫זמורה‪-‬דביר‪ .)2010 ,‬כאן ציינתי חלק מן המחקרים העיקריים העוסקים בתחום הזה באופן תיאורטי‪ ,‬המחקרים המנתחים סוגיה‬ ‫או סוגיות ועוסקים למעשה בפרשנות הרמב"ם הם רבים מכדי למנותם‪.‬‬ ‫א‬