שתי אצבעות מצידון

הסרט סובב סביב דמותו של גדי (רוני פינקוביץ'), קצין צעיר וחניך מצטיין בקורס הקצינים מחטיבת גולני, שזה עתה סיים את קורס הקצינים ומחליט לשרת כמפקד מחלקה בגדוד 13 של חטיבת גולני המוצבת בלבנון, כשתמונת עולמו המאורגנת מתנפצת אל מול הכאוס הלבנוני^[3].

גדי מגיע ללבנון ומחליף את מפקד המחלקה הקודם בועז (אלדד רפאלי) שנהרג מידי מחבלים. הסרט מראה תמונה של חיי היום-יום של מחלקת חי"ר צה"לית בתוך לבנון, תוך התייחסות למורכבות העדתית והדתית ששררה בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ותוך התייחסות לדילמות המתעוררות בעת לחימה בשטח בו נמצאת אוכלוסייה אזרחית^[3]. בסרט בלטה דמותו של החייל הפשוט, ג'ורג'י, אותו גילם אלון אבוטבול, שזכה בעקבות הסרט לפרסום נרחב ובפרס "מנורת הכסף" בקטגוריית "שחקן המשנה של השנה"^[1].

מעורבותו של הבמאי, אלי כהן בנושא החלה עוד בשלב הראשון של המלחמה, כשערך ראיון מצולם מטעם דובר צה"ל עם פלוגת צנחני מילואים ששהתה באזור בחמדון. הלוחמים מתחו ביקורת נוקבת על צורת הלחימה ועל הפיקוד הצה"לי. כהן מסר את החומר המצולם לדובר צה"ל באותה עת, יעקב אבן, והחומר לא פורסם^[4].

כשלוש שנים לאחר מכן, הופק סרט הקולנוע על ידי וביוזמת יחידת ההסרטה של דובר צה"ל כסרט הסברה פנים צה"לי למפקדים בנושא התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית^[4]. התסריט של הסרט נכתב על ידי צביקה קרצנר על פי חומר שנכתב על ידי אלי כהן וד"ר ברוך נבו ששהו בלבנון עם חיילי גדוד 13 של חטיבת גולני לצורך הכנת הסרט^[5] ובוים על ידי כהן. הסרט צולם בתקופה האחרונה של צה"ל בתוך לבנון לפני המעבר לרצועת הביטחון. צבי ברקאי, סגן מפקד גדוד 13 באותה עת, סיפר: "צוות ההסרטה ביקש להצטרף אלינו לצילומים בקו נהר האוואלי - צידון. לפתע החלה התקלות עם מחבלים וכל האירוע הנדיר צולם ושוחרר לאחרונה על ידי ארכיון צה"ל". כוחות גדוד 13, בפיקוד יאיר נוה, הסמג״ד צביקה ברקאי ומפקד פלוגה ב׳ אריה עובדיה, הרגו 16 מחבלים ושבו 10 לאחר מארב על גדות נהר האוואלי, מצפון לצידון^[6]. הצוות המשיך ושהה עם הגדוד עד לעזיבתו לקו רצועת הביטחון. בסיום הסרט נכתב "תודה לפלוגה ב' של גדוד 13". חלק נכבד מהסרט צולם באל-ח'יאם בלבנון והוא כלל גם צילומי אוויר ממסוקים צה"ליים. בתפקידים משניים השתתפו תושבים מהכפר אל ח'יאם וחיילי צה"ל ששירתו באזור ואבטחו את הצילומים^[5].

הסרט לא נועד במקור להקרנה מסחרית, אלא לשימוש פנימי של צה"ל כסרט הדרכה לחיילים העתידים לשרת בלבנון. לאחר הכנת הסרט הוחלט בצה"ל להפיצו לציבור הרחב, והייתה זו הפעם ראשונה בה הופץ לציבור הרחב סרט עלילתי באורך מלא שהופק על ידי יחידת ההסרטה^[7]. מפיץ הקולנוע והבמאי שיש קולר גילה את הפוטנציאל המסחרי שלו, ביקש וקיבל מצה״ל, באפריל 1986, את זכויות ההפצה שלו לקהל הרחב בישראל ובעולם. במקביל, גייס משקיעים לטובת השקעה בפרסום ויחסי־ציבור לסרט. אחר כך גם הצליח להביא את הסרט להשתתף בפסטיבל קאן במאי 1986^[8].

השחקנים בסרט לא קיבלו תשלום על השתתפותם, רוני פינקוביץ' ודודו בן-זאב הגיעו לצילומים מתיאטרון צה"ל, אלון אבוטבול היה אז חייל בשירות סדיר, שאול מזרחי, בועז עופרי ונאזי רבאח חוילו לשירות מילואים. מזרחי ויתר על שכר של חודשיים מתיאטרון ׳הבימה׳, בו שיחק באותה עת. נאזי רבאח, עבד באותה עת כדייל ב׳אל-על׳. לאחר שהסרט הופץ באופן מסחרי, חשו השחקנים שהונו על ידי יחידת ההסרטה, לטענתם לצורך הצילומים נאלצו לסכן את חייהם ולהיכנס ללבנון, אך הסכימו לשתף פעולה מתוך רצון לעשות משהו חשוב, בתוך הצבא, בשביל הצבא. בדרך ללבנון, בתוך ההמולה הוחתמו על מסמך, על־פיו הם מוותרים על כל זכויותיהם בסרט לטובת צה״ל. לאחר שהסרט הופץ הם לא הוזמנו להקרנות הבכורה החגיגיות שנערכו. לטענת פינקוביץ' ומזרחי הם השתתפו בכתיבת התסריט אך לא קיבלו קרדיט, בנוסף בחרו המפיצים לקדם את אלון אבוטבול כ"פנים" של הסרט, על פני השחקנים האחרים, אף על פי שהיה רק שחקן משנה^[9].

במהלך יולי 1986 נערכו מספר הקרנות בכורה חגיגיות של הסרט^[9], והוא יצא לאקרנים בישראל, לאחר מסע יחסי ציבור ופרסום, ב-8 באוגוסט^[10].

הסרט זכה להצלחה מסחרית, התקבל בהתלהבות בפסטיבל הקולנוע בקאן^[11] וכ-920,000 צופים צפו בו בקולנוע.

עם זאת לרוב ספג ביקורות שליליות מצד המבקרים. מבקר הקולנוע מאיר שניצר כינה את הסרט "קיטש" ו"סרט תיעודי שצולם בתנאי קרב"^[12], שניצר כתב:

צה״ל גאה להציג: "שתי אצבעות מצידון". סרט פרסומת באורך מלא, תעמולה נטו של הצבא הישראלי. בזכות הכיבוש, בגנות הנכבש. החייל הישראלי מגיע ללבנון באורח מקרי למדי, סובל שם מקור ומהכנסת אורחים לקויה. ומלבנונים בלתי מנומסים

— מאיר שניצר, אבל רצינו לעשות להם טוב, חדשות, 20 ביולי 1986

.

הסרט עלה לדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בשאלה האם ראוי שסרט כזה יופק על ידי צה"ל^[13]. שיש קולר מפיץ הסרט פנה לבג"ץ בדרישה שהסרט ייצג את ישראל בתחרות האוסקר, במקום אוונטי פופולו, אך השופטים סירבו להתערב בנושא^[14]. בנוסף, בדצמבר 1987, דרש שהסרט לא יוקרן בטלוויזיה, בניגוד להסכם ההפצה שנחתם איתו^[15], למרות זאת יחידת ההסרטה נתנה רשות לשידור הסרט, והוא משודר מפעם לפעם בערוצי הטלוויזיה, ואף הופץ לצפייה ביתית.

  ערך מורחב – שתי אצבעות מצידון (שיר)

את שיר הנושא, "שתי אצבעות מצידון", כתב במאי הסרט אלי כהן. כהן חתם על השיר בשם "אלי מדורסקי", שם נעוריה של אמו^[16]. את השיר הלחין בני נגרי וביצע בועז עופרי, אחד משחקני הסרט. השיר זכה להצלחה רבה ורק בשנת 2020, נחשף בחדשות 12 שהוא מבוסס על מכתב פרי עטו של חייל בשם מיקי ברקוביץ' ששירת בלבנון, אותו מסר לכהן, במאי הסרט, כשפגש אותו בעת שירותו הצבאי^[17].

הסרט זכה במספר פרסי "מנורת הכסף" שחולק לראשונה ב-1988 (המקביל לפרס אופיר של אותם ימים)^[18], בקטגוריות: "הסרט הטוב ביותר של השנה", "הבמאי הטוב ביותר" לאלי כהן, "הצלם הטוב ביותר" ו"שחקן המשנה הטוב ביותר" לאלון אבוטבול^[1].

הסרט זיכה את יחידת דובר צה"ל בפרס יצחק שדה לספרות צבאית^[19].

•   "שתי אצבעות מצידון", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
•   "שתי אצבעות מצידון", באתר AllMovie (באנגלית)
• "שתי אצבעות מצידון", באתר ספר הקולנוע הישראלי
• "שתי אצבעות מצידון", באתר אידיבי
•   "שתי אצבעות מצידון", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "שתי אצבעות מצידון", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• מאיר שניצר, זה שיורה, זה שחוטף, זה שתקוע בבוץ, חדשות, 8 באוגוסט 1986
• אהרון דולב, מבט אמין על לבנון, מעריב, 15 באוגוסט 1986
• מידע על שתי אצבעות מצידון בקטלוג הספרייה הלאומית
• חיפוש שתי אצבעות מצידון בעיתונות יהודית היסטורית