ערך זה עוסק בעיר באיטליה. אם התכוונתם לנפה בה נמצאת העיר, ראו פירנצה (נפה).
פִירֶנְצֶה (באיטלקית: FirenzeⓘⒾ; בכתיב מיושן: פירינצי) היא עיר במרכז איטליה צפונית לרומא, המשמשת כבירת חבל טוסקנה. בעיר ששוכנת על נהר הארנו מתגוררים כ-364,000 תושבים. בפירנצה רבתי מתגוררים קרוב ל-1,500,000 תושבים. היא ידועה בעיקר הודות לפריחתה התרבותית ומרכזיותה בתקופת הרנסאנס והודות לעושר האמנותי והארכיטקטוני שלה. בימי הביניים פירנצה נחשבה למרכז הכלכלה והמסחר באירופה. בעבר כונתה העיר אתונה של ימי הביניים. פירנצה מהווה מוקד משיכה תיירותי ממדרגה ראשונה. מעריכים כי מספר התיירים הפוקדים אותה בשנה הוא כ-16 מיליון. בשנת 1982 המרכז ההיסטורי של פירנצה הוכרז אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
העדויות הראשונות על העיר הם משנת 59 לפני הספירה. היא מתוארת כהתיישבות של חיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומאי. היא ידעה עליות ומורדות ונשלטה במשך השנים על ידי שליטים רבים ביניהם הביזנטים והפרנקים.
במאה ה-13 החלה פריחתה של פירנצה שהייתה מוגדרת פוליטית כעיר-מדינה, דגם שהיה מקובל באותה עת ברחבי איטליה. הפריחה הייתה, בין השאר, הודות לתעשיית הטקסטיל הענפה ופריחתו של ענף הבנקאות בעיר. היסטוריונים אומדים את גודל אוכלוסיית בעיר עם פרוץ מגפת מגפת הדבר בשנת 1348 בין שמונים למאה אלף תושבים. ספרו של יליד העיר, הסופר הדגול ג'ובאני בוקאצ'ו (Giovanni Boccaccio), "דקאמרון", כולל תיאור נורא מכלי ראשון של זוועות המגפה, שהשמידה כשני שלישים מאוכלוסיית העיר. ממפקד שנערך לצורכי מיסוי (catasto) בשנת 1427 עלה כי אוכלוסיית העיר מנתה באותה עת עשרים ותשעה אלף תושבים.
לאחר ניסיונות שביתה והפיכה של פועלי הצמר נגד האצולה השלטת חזרו משפחות האצולה לשלוט בעיר. הבולטת במשפחות האצולה ששלטו בעיר, לעיתים כדיקטטורים, לעיתים כשליטי רפובליקה ולעיתים כדוכסים הם משפחת מדיצ'י. תחת שלטונם, העיר פרחה ושגשגה לאורך כל ימי הרנסאנס. יש אף שטוענים כי מקור הרנסאנס הוא בפירנצה.
בשנת 1737 נכבשה העיר על ידי הממלכה האוסטרית למשך יותר ממאה שנה. ב-1859 היא הוחזרה לאיטליה המתאחדת תחת שלטונו של ויטוריו אמנואלה השני. פירנצה הייתה אף בירת איטליה עד שנת 1870, כשרומא צורפה לאיחוד לאחר שנשלטה על ידי האפיפיורים.
בשנת 1966, בעקבות עונה גשומה במיוחד, עלה נהר הארנו על גדותיו והציף את העיר תוך שהוא גורם להצפתם של מבנים היסטוריים חשובים ולאובדן שכיות חמדה רבות. שוחרי אמנות רבים מכל העולם נחלצו לעזור והגיעו לפירנצה בניסיון להציל אוצרות אמנותיים ולהעבירם למקום מבטחים. עד היום ישנם סימונים על קירות העיר המציינים את רום המים באותו שיטפון.
פירנצה מקורה כעיר רומית, ומאוחר יותר, לאחר תקופה ארוכה ומשגשגת של מסחר ובנקאות מימי הביניים, היא הייתה מקום הולדתו של הרנסאנס האיטלקי. היא הייתה מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית אחת הערים החשובות באירופה ובעולם מהמאות ה-14 עד ה-16.
פירנצה הוקמה על ידי יוליוס קיסר בשנת 59 לפני הספירה כאות הוקרה לחיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומי. בתור הכרת תודה לחייליו הוא בחר בעמק פורה עם קרקע עשירה על גדות נהר הארנו. העיר נבנתה בדומה למחנה צבאי בתבנית של לוח שחמט כשהרחובות הראשיים קארדו ודקומאנוס נפגשים בכיכר הקרויה היום "פיאצה דה לה רפובליקה", כיכר מרכזית בעיר גם היום. פירנצה עמדה על הדרך החשובה ויה קסייה, הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה מה שתרם לעיר בהתפתחותה כמרכז מסחרי. הקיסרדיוקלטיאנוס הכריז על פירנצה כבירת הפרובינציה טוסקיה (הממוקמת בסביבות האזור שידוע היום כפרובינציית וברטו), בדרום מזרח מחוז טוסקנה, במאה השלישית לספירה. היום נחשבת העיר בירת טוסקנה.
הקדוש המעונה הראשון של פירנצה היה הקדוש מיניאס. ראשו נכרת בסביבות 250 לספירה במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות שערך הקיסר דקיוס. הבזיליקה של סן מיניאטו אל מונטה הוקמה קרוב למקום בו הוצא להורג.
מושבה של הבישופות מהמאה הרביעית לערך. העיר הייתה בשלטון ביזנטי ואוסטרוגותי לסירוגין אחרי ששתי הממלכות נלחמו על שליטה בעיר רק כדי להפסיד אותה שוב אחר כך. ברגעי שפל המלחמות על העיר צימקו את האוכלוסייה לרמות של 1,000 תושבים.
השלום הוחזר לעיר תחת שלטון הלומברדים במאה השישית. השושלת הקרולינגית כבשה את העיר בשנת 774 והעיר הפכה לחלק מטוסקנה עם העיר לוקה בראשה. האוכלוסייה החלה לחזור לעצמה ולגדול באותה תקופה והמסחר שגשג. ב-854 פירנצה ופייזולה (Fiesole) אוחדו למדינה אחת.
הוגו הגדול בחר את פירנצה כמקום מגוריו במקום לוקה במאה ה-10. מהלך זה החל את תור הזהב של פירנצה. בשנת 1013 בניית הבזיליקה של סן מיניאטו אל מונטה החלה. חלקה החיצוני שופץ ושונה לסגנון הרומי בין השנים 1059 ו-1128. רפובליקת פירנצה החלה את דרכה בשנת 1115. במאה ה-13 היוותה פירנצה מוקד למאבק בין הגיבלינים שהיו נאמנים לקיסר הרומי והגואלפים תומכי האפיפיור שאחרי ניצחונם התפצלו לשתי סיעות שהיו לאויבות, ה"שחורה" וה"לבנה", שנשלטו על ידי ויירי דה קרצ'י וקורסו דונאטי בהתאמה. הקרבות בין הסיעות הובילו בסופו של דבר לסילוקם של הגולפים הלבנים מאדמת פירנצה וביניהם דנטה אליגיירי. דינו קומפאניי, אחד מהגולפים הלבנים תיעד את המאבק ב"כרוניקות של פירנצה".
למרות הקונפליקט הפוליטי האחרון עלייתה של פירנצה לגדולה לא נעצרה והפכה לאחת הערים החזקות והמשגשגות ביותר באירופה. שקיעתה של היריבה החזקה לשעבר פיזה (הובסה בקרב ב-1284 על ידי ג'נובה וסופחה על ידי פירנצה ב-1406) ועליית המסחר שאחריה בא מהלך אנטי-אריסטוקרטי שהוביל ג'יאנו דה לה בלה הביאו לחקיקת הקובץ "חוקי הצדק" ב-1293, שהיו בו עונשים חמורים במיוחד לפשעים מסוימים, במטרה לייצב את השלטון בעיר.
פירנצה היא העיר בעלת התרומה המיוחדת לרנסאנס ומשמשת דוגמה לכל מה שקרה גם בערי מדינה אחרות.
פירנצה הייתה עיר גדולה ועשירה כתוצאה מהמסחר הרב שלה וייבאה מוצרי מותרות, תבלינים,
צבעים, בדי צמר מאפריקה ואסיה. לחברה של בני המדיצ'י שחיו בפירנצה היו סניפים בכל רחבי
אירופה.
לצורך המסחר היה צורך בממון
וכך החלו להתפתח בנקים ובפירנצה לבנקים היה קשר עם האפיפיורות.
כל העושר הנ"ל השתנה
עם פרוץ המגפה השחורה ותעשיית בדי הצמר נעצרה. כך שאמנות הרנסאנס צמחה על רקע של משבר
כלכלי ודמוגרפי חמור. עשירי המאה ה-15, שהיו עשירים פחות מקודמיהם נתנו דגש רב יותר
לרווחתם האישית והחלה מתפתחת צריכת האמנות. הדגש מצריכת אמנות
נוצרית החלה להיות מופנית לצורכי הפרט.
מאוכלוסייה שהוערכה בכשמונים עד מאה אלף תושבים לפני מגפת המוות השחור שפגע בפירנצה ב-1348, כעשרים וחמישה אלף התפרנסו מתעשיית הצמר של העיר. בשנת 1378 היה ניסיון הפיכה כושל של גוזזי צמר (צ'ומפי) שניסו להפיל את השלטון האוליגרכי, במה שנקרא "מהפכת כפכפי העץ או ההפיכה הצ'ומפית". לאחרי דיכוי אלים של ניסיון ההפיכה, עברה העיר לשלטון של משפחת אלביצי (1382-1434), יריבים מרים של משפחת בית מדיצ'י. באמצע שנות העשרים של המאה החמש-עשרה הפך קוזימו דה מדיצ'י לשליט הראשון מבית מדיצ'י ששלט על העיר, אם כי הקפיד לעשות זאת מאחורי הקלעים. אף על פי שמבחינה פורמלית הייתה פירנצה רפובליקה דמוקרטית, הייתה שליטתו של קוזימו בעיר מוחלטת וזאת משום שזכה לתמיכת רשת של פטרונים ומברית שכרת עם המהגרים החדשים בתקופתו, ה"ג'נטה נובה". עושרו של בית מדיצ'י והעובדה שהמשפחה שימשה כבנקאים של האפיפיור עזרה להתחזקותם גם כן. ממשיכו של קוזימו היה בנו פיירו שפינה את מקומו לאחר זמן קצר לנכדו של קוסימו, לורנצו דה מדיצ'י, המכונה "המפואר", בשנת 1469. לורנצו היה חובב אמנות גדול וונודע כפטרונם של אמנים רבים ובהם מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ובוטיצ'לי. בשנת 1478 - מאה שנה בדיוק אחרי מרד ה"צ'ומפי" - שרד בית מדיצ'י ניסיון הפיכה נוסף, הפעם של בית פאצי. הקושרים ניסו להרוג את לורנצו במהלך תפילה בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה, אך הוא נפצע, נמלט ודיכא את המרד.
אחרי מותו של לורנצו בשנת 1492 והדחתו של בנו החלש פיירו בשנת 1494, תמה תקופת השלטון הראשונה של משפחת מדיצ'י והעיר חזרה לשלטון של ממשלה רפובליקנית כביכול שהעלתה לשלטון המעשי בעיר את הנזיר הדומיניקני הקנאי ג'ירולמו סבונרולה שדרשותיו הלוהטות שבו את ליבם של בני פירנצה. אולם בני העיר מאסו בסופו של דבר בשלטון האימים של סבונרולה שהכריז מלחמה על כל תענוגות החיים והגוף. לאחר ארבע שנים בשלטון, בשנת 1498, הועלה סבונרולה על המוקד. לאחר הוצאתו להורג כוננה ממשלה רפובליקנית בראשותו של פיירו סודריני (Soderini) וזו שלטה בפירנצה עד חזרתם לשלטון של בני בית מדיצ'י בשנת 1512.
בתקופת הרנסאנס ארגוני פשע היו נפוצים ובעלי השפעה בפירנצה.[דרוש מקור] משפחות פשע כל הזמן הסתבכו בקרבות על כוח ושליטה בין האחת לשנייה. מבחינה פוליטית בגידות לא היו נדירות והתרחשו גם בתוך המשפחות.
עלייתן של האמנות, הספרות והמחקר המדעי לגדולה בפירנצה בין המאות ה-14 עד ה-16 היו אפשריות בזכות עסקיה הכלכליים של פירנצה, הבנקאות המפותחת והמסחר שהובילו לתקופה של עושר ושגשוג.
בנוסף לכך, המשבר בכנסייה הקתולית, בעיקר חילוקי הדעות לגבי אפיפיורות אביניון הצרפתית והקרע המערבי, יחד עם התוצאות הקשות של המוות השחור, החזירו את הערכיים של ימי הביניים והתוצאה הייתה תרבות הומניסטית שקיבלה רוח גבית מעבודותיו של פטרארקה ובוקאצ'ו. שינויים אלה גם קידמו את מחקר העתיקות מהתקופה הרומית הקלאסית מה שעזר ליצור את הרנסאנס. פירנצה הרוויחה מבחינה חומרית ותרבותית מהשינוי החברתי שהתרחש.
פירנצה תפסה את מקומה של טורינו כבירתה של איטליה בשנת 1865 (אחרי איחוד הממלכות הקטנות ותחילת הקמתה של איטליה המוכרת לנו היום), ואירחה את הפרלמנט הראשון של המדינה. אולם לאחר 6 שנים צורפה רומא לממלכה והפכה לבירה הרשמית.
אחרי שאוכלוסייתה הוכפלה במאה ה-19 כמות תושביה של פירנצה גדלה פי שלושה במאה ה-20 עם גידול משמעותי בתיירות, מסחר, כלכלה ותעשייה. במהלך מלחמת העולם השנייה העיר חוותה שלטון גרמני במשך שנה (בין 1943–1944). בזמן הנסיגה הגרמנית פירנצה הוגדרה "עיר פתוחה"[1] (עיר שבעת מלחמה לא מוגנת על ידי הצבא השולט ומאויבה מצופה שלא ישתמש בהפצצות או נשק אחר לכיבושה) מה שמנע ממנה נזק משמעותי כתוצאה מהקרבות. החללים של בעלות הברית שנפלו בקרבות שהובילו למנוסת הכוחות הגרמנים מהעיר נקברו בבתי קברות שנמצאו מחוץ לעיר (אמריקאים במרחק 9 ק"מ מדרום לעיר, בריטים ובני הממלכה של בריטניה הגדולה כמה קילומטרים ממזרח למרכזו של הפלג הצפוני של הארנו).
ב 4 בנובמבר1966הוצף מרכז העיר על ידי הארנו ונגרם נזק משמעותי לעיר. לפחות 40 תושבים נהרגו ומיליוני יצירות אומנות וספרים נדירים נפגעו. השלטונות שידעו על שיטפון שצפוי היה להתרחש לא הזהירו את תושבי העיר כלל מלבד שיחת טלפון לצורפים וסוחרי התכשיטים בפונטה וקיו. מתנדבים מכל העולם הגיעו לעיר כדי לעזור להציל את הספרים והאומנות ומעשה זה העלה רעיונות חדשים לשימור יצירות אומנות. אחרי ארבעים שנה יש עדיין עבודות הרוסות המחכות לשחזור.
השפע הכלכלי של פירנצה החל מהמאה ה-14 ותורגם להישגים והשקעה באמנות, בספרות ובפיתוח ההגות והמחשבה. רבים מהאומנים בעיר מומנו באופן ישיר על ידי משפחות האצולה ומשפחת מדיצ'י בפרט. פירנצה נודעה גם בזכות האוניברסיטה שלה שנוסדה בשנת 1321 והיא מהעתיקות באירופה.
פסל הדוכס הגדול קוזימו הראשון, בכיכר הסיניוריהפאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio), מושב הממשל בעבר והעירייה בהווה, ניצב בכיכר הסיניוריה, הכיכר המרכזית של העיר.
שערי גן העדן, יצירתו של גיברטי. תמיד מוקפת תיירים.שער גן העדן (Porta del Paradiso) הכינוי לדלתות המזרחיות של הבפטיסטריום של פירנצה. הכינוי ניתן על ידי מיכאלאנג'לו בואונארוטי, כאשר ביקר במקום ואמר שהשערים יפים ככניסה לגן העדן. הן נחשבות לאחת היצירות הידועות של תקופת הרנסאנס האיטלקי.
מראה חצר גלריה אופיצי, הארמון הישן וכיפת הדואומו בפירנצהגלריית אופיצי (Galleria degli Uffizi) - מוזיאון עתיק המכיל את אחד מאוספי האמנות הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. כולל יצירות אמנות רבות של גדולי אמני הרנסאנס.
גני בובולי - (Giardino di Boboli) - הפארק ההיסטורי של העיר. כולל המערה המלאכותית: La Grotta Grande, או Buontalenti
ארמון סטרוצי (Palazzo Strozzi) ארמון מגורים היסטורי
פאלאצו פיטי - (Palazzo Pitti) - היה מושבם של שליטי פירנצה מבית מדיצ'י - היום מוזיאון.
כיכר הרפובליקה (Piazza della Repubblica) - הוקמה במקום בו היה הפורום הרומאי. במקום בו Colonna dell'Abbondanza נפגשו הקארדו והדקומנוס - הרחובות המרכזיים בפלורנטינה הרומית. עם הקמת ממלכת איטליה ובחירת פירנצה לבירתה הראשונה הייתה הככר למרכז האורבני החשוב של המדינה החדשה. לשם בניית הככר נהרס השוק הישן (Mercato Vecchio) שכלל גם את הגטו היהודי של העיר שהוקם בשנת 1571.
כנסיית סנטה מריה נובלה (Basilica di Santa Maria Novella) - הכנסייה הדומיניקנית הראשית של פירנצה, ידועה בעיקר בזכות יצירות האמנות המעטרות אותה.
תחנת פירנצה סנטה מריה נובלה (Stazione di Firenze Santa Maria Novella) היא תחנת הרכבת המרכזית של העיר. התחנה, שנחנכה ב-1934 היא אחד המבנים המודרניסטיים החשובים באיטליה. התחנה משרתת כ-59 מיליון נוסעים בשנה וממוקמת סמוך לכנסיית סנטה מריה נובלה בצפון מרכז העיר.
מראה פנורמי של פירנצה מפיאצלה מיכאלאנג'לופיאצלה מיכאלאנג'לו - ככר על גבעה גבוהה, ממנה נשקף נוף פנורמי, על כל חלקיה העתיקים של פירנצה, ועל נהר הארנו. במרכזה ניצב פסל ברונזה של דוד המלך.
יהדות פירנצה מהווה את הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא ויהדות מילאנו. מספר היהודים בעיר נאמד ב-1,200. מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה (Tempio Maggiore Israelitico) אשר הוקם בשלהי המאה ה-19, ונחנך בטקסיות רבה ב-24 באוקטובר1882 ובעת ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון ( Re Umberto I) בשנת 1887. באוגוסט 1944, ניזוק בית הכנסת בעת שהגרמנים הנסוגים והפשיסטים האיטלקים ניסו להרסו. אחרי מלחמת העולם השנייה שופץ בית הכנסת. בית הכנסת נמצא בתהליך שיפוצים, בעזרת המדינה, זה שנים רבות. מחוץ לבית הכנסת ניצבת אנדרטת אבן ועליה שמותיהם של 284 יהודי פירנצה שנרצחו בימי השואה ובראשם הרב הראשי הרב דר' נתן קאסוטו.
מניחים כי בפירנצה היה יישוב יהודי כבר בימי הקיסרות הרומאית. הוא התרכז בכניסה לעיר מ"ויה קסייה", הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה. הפריחה של הקהילה החלה בשנת 1396 כאשר היהודים הוזמנו להקים בעיר בנקים. בסוף המאה ה-15, לורנצו דה מדיצ'י עודד את הגירת יהדות ספרד לעיר. ידיד קרוב של לורנצו, ואחד מהיהודים הבולטים של פירנצה, היה רבי משולם מוולטרה, ממנה יצא למסעו המפורסם לארץ ישראל בשנת 1481. מאה ה-16 קובצו היהודית לגטו - מזרחית מ"פיאצה דה לה רפובליקה". במאה ה-19 פונו היהודים מהאזור, אשר ייועד לפיתוח על ידי קבוצת בעלי הון יהודיים. מאז הקהילה היהודית פזורה בכל רחבי העיר.
איטליה
טוסקנה
אתר מורשת עולמית
ערך מורחב – יהדות פירנצה
ריימס, צרפת
קאסל, גרמניה
אדינבורו, סקוטלנד
קייב, אוקראינה
טורקו, פינלנד
ריגה, לטביה
טירנה, אלבניה
אתונה, יוון
ואיאדוליד, ספרד
בודפשט, הונגריה
קרקוב, פולין
קיוטו, יפן
פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
פאס, מרוקו (מ־1961)
אספהאן, איראן
כווית סיטי, כווית
נאנג'ינג, הרפובליקה העממית של סין
סלבדור, ברזיל
סידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
אסמרה, אריתריאה
פואבלה, מקסיקו
אתר האינטרנט הרשמי של פירנצה
אייל גרוס, זיכרונות אוכל מפירנצה: המדריך המלא לאוהבי האוכל, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2018
פירנצה (איטליה), דף שער בספרייה הלאומית