פירות חולין

התורה לא קבעה שיעור לתרומה, וכל אחד תורם כראות עינו. האמורא שמואל אמר: ”חטה אחת פוטרת את הכרי”^[1] כלומר: החקלאי שיש לו ערימת תבואה גדולה יכול להרים חיטה אחת כתרומה, וכל הערימה הנותרת תהפוך לחולין.

מצד שני: מי שנדבו ליבו יכול לתרום את כל הערימה, ובלבד שישיאיר חיטה אחת לחולין, שכן אם לא השאיר כלום לחולין, אין כאן הפרשה.

אם כן, לאחר ההפרשה כל החלק שנותר, הריהו חולין. את החלק שהופרש לתרומה, אין כל אפשרות הלכתית לחלל (לפדותו, להפוך אותו לחולין), לפיכך, כאשר הוא נרקב, ואינו ראוי עוד לאכילה או לשימושים אחרים (כגון: להכין ממנו חומץ) צריך לקוברו, או לשורפו.

בתקופת התורה, מעשר ראשון, היה מתנה שניתנה ללוויים. כמו שנאמר: ”וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה”^[2]. בימינו מכיוון שאין לנו כל הוכחה על אדם מסוים כי אכן הוא לוי^[3]. בעל הפירות זוכה במעשר, ועליו חלה החובה להפריש תרומת מעשר מן המעשר.

אכן מלכתחילה אין קדושה בפירות מעשר ראשון. עם זאת, לאחר הפרשת תרומת מעשר, יתרת התשעים אחוז הופך לחולין גמור. באשר לעשרת האחוזים הנותרים, החלק של תרומת המעשר, כמו בתרומה גדולה בזמן הזה, מחכים עד שיתקלקל, ואז שורפים או קוברים אותו.

מעשר שני, למרות הקדושה שבו, אינו ניתן למישהו אחר, אלא נשאר בידי בעל הפירות, אשר הוא ובני משפחתו יכולים לאוכלו, ובלבד שיעשו זאת בטהרה, ובירושלים. מאחר שלא היה ניתן לשמור את הפירות מזמן הקציר, חיללו את קדושת הפירות על כסף. כלומר הבעלים פדו את פירות המעשר על פי שווים בתוספת חומש^[4]. את הכסף צברו עד לעלייה לירושלים, והשתמשו בו לרכישת פירות או כל אוכל אחר, לאוכלם בירושלים. אם אדם אחר, ולא הבעלים מחלל את המעשר, אין צורך להוסיף חומש על שווי הפירות^[5].

בימינו, היות שכל הציבור מוחזקים לטמאי מתים^[6] . והלכה היא שמעשר שני אסור לאוכלו בטומאה^[7], לכן בימינו מעשר שני אסור באכילה ובהנאה. כדי שאפשר יהיה לאכול את הפירות נוהגים בזמן הזה לחלל את הפירות על פרוטה.

חילול משמעו הפיכת הפירות לחולין, וזאת באמצעות העברת הקדושה מהפירות למטבע. אי אפשר לפדות את המעשר בשטרות כסף^[8] אלא במטבע בלבד שנאמר: ”וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף, בְּיָדְךָ”^[9]. על המטבע חייבת להיות מוטבעת צורה, או כתב, שכן אם אין זה כך, הוא נחשב אסימון^[10] ולא מטבע^[8]. המטבע חייב להיות שווה לפחות פרוטה אחת, שאם לא כך, כאילו פדה באסימון^[8].

כאשר מחללים טבל ודאי, יש לברך ברכה, ולומר מיד אחריה את נוסח החילול. כאשר מחללים ספק מעשר שני, אומרים מיד את הנוסח ללא הברכה.

נטע רבעי הם פירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים וכמו במעשר שני היו נוהגים לחללם ולקחת את הכסף לירושלים לקנות אוכל ולאוכלו בקדושה.

בימינו, היות שכל הציבור מוחזקים לטמאי מתים. והלכה היא שנטע רבעי אסור לאוכלו בטומאה. לכן נוהגים בזמן הזה לחלל את הפירות על פרוטה, ולברך כמו במעשר שני.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי/נֶטַע רְבָעִי.

הַמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן יִהְיֶה מְחֻלָּל הוּא וְחֻמְּשׁוּ עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיִּחַדְתִּי לְחִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי/נֶטַע רְבָעִי.

קדושת פירות שביעית היא קדושה אבסולוטית, ואין כל אפשרות לחלל פירות שביעית (לפדות אותם) ולהופכם לחולין, ולכן במכירת פירות שביעית, הפירות שבידי הקונה נשארים בקדושתם, והכסף שבידי המוכר גם הוא קדוש בקדושת שביעית.

לעומת זאת בכסף שבידי המוכר הוא יכול לקנות מאכל. הכסף ישתחרר לחולין, ואילו במאכל יש לנהוג מנהגי קדושת שביעית^[11].