סאטי
סאטי (דוונאגרי: सती, מילולית: האישה המסורה) הוא מנהג הודי עתיק שבו האלמנה שורפת את עצמה באש מדורת השרפה של בעלה, לאחר פטירתו. מקור המנהג בסיפור על האלה סאטי, אשר קפצה למדורת הפולחן שערך אביה, דשקה, לאלים - כדי לשמור על כבוד בעלה, האל שיווה, שלא הוזמן לאירוע.
ביצוע סאטי נאסר על פי החוק שוב ושוב, לאורך מאות שנים, וכך גם העידוד לבצע סאטי. יחד עם זאת, אלמנה המבצעת סאטי זוכה בכבוד ובהערצה, ומאות מקדשי סאטי שמפארים את ההקרבה פעילים עד היום.[1]
אפילו שהסאטי אינו חובה, אלא נעשה לכאורה באופן וולונטרי, במהלך ההיסטוריה נשים נכפו על ידי משפחותיהן לבצע סאטי, אם באמצעות לחץ נפשי או כלכלי (מניעת אמצעי מחיה מן האלמנה) ואם בפועל - כשהן נקשרו, הופלו אל תוך המדורה או סוממו.[2]
העולם המערבי אימץ אמנם את הביטוי סאטי כדי לתאר את הטקס, אבל בסנסקריט הוא מכונה "sahamarana" – למות יחד, או "sahagamana" - ללכת יחד.[3]
היסטוריה
עריכהיש מחלוקת בין החוקרים לגבי המקורות ההיסטוריים והתאולוגיים של הסאטי. הועלו השערות שהרג האישה לאחר מותו של הבעל (בעיקר באמצעות קבורתה בחיים) היה מנהג נפוץ גאוגרפית ותרבותית בתקופה הפרה-היסטורית. [4]
הסאטי בכתבי הקודש ההודיים
עריכהבכתבי הוודות, העתיקים בכתבי הקודש של ההינדואיזם, יש אזכור של "הקרבה עצמית סימבולית", שבסופה האישה נישאת לאחי בעלה המת, וייתכן שהפרשנות לקטע זה היא שהובילה לסאטי.[5] בחלק אחר של הוודות יש אזכור מפורש יותר של האלמנה השוכבת במדורת בעלה המת לפני שהיא מוצתת, ונישאת משם על ידי גבר מבני משפחתו של המת.[6] מתוך ה-Grhyasutras, גוף טקסטים שזמנו הוא בין 1000-500 לפנה"ס ועוסק בטקסים, ברור שהאלמנה עוזבת את מדורת בעלה המת כשהיא בחיים, מלווה באחי בעלה המת, או על ידי משרת נאמן. ב-Taittiriya Aranyaka, שמיוחס לאותה תקופה, מתואר שהאישה לוקחת איתה מן האש את חפצי הערך של בעלה, שמסמלים את התקווה שחייה וחיי צאצאיה ישגשגו.[7]
רק במהאבהארטה, גוף חומר שנכתב בין המאות השלישית לפנה"ס לשלישית לספירה, יש לראשונה שלושה אזכורים שונים למנהג הסאטי.[8]
הסאטי במקורות הודיים קדומים
עריכהבספרות הטאמילית מן המאה השנייה לספירה, מסופר על אישה טהורה, קנאגי שמה, שמתאבדת אחרי מות בעלה, קובלן, לא בשריפה, אלא בקפיצה מצוק. (זאת לאחר ששרפה את העיר מאדוראי מן היסוד, משום שהאמינה שבעלה הוצא להורג על לא עוול בכפו). קנאגי הפכה דמות לפולחן, עד היום.
באתר קבורה טאמילי מן המאה הראשונה לספירה, נמצא כד אפר ועליו כתובת המספרת על אישה שביקשה מן הכדר להכין כד גדול כפליים, כדי שהיא תוכל להצטרף לבעלה ולהישרף עם גופתו. תיאורים דומים מלמדים שהמנהג היה נפוץ בקרב הטאמילים.[9]
בספרות סנסקריט מן המאה השביעית מתוארת התלבושת המפוארת שלבשה האלמנה לקראת הטקס, והתכשיטים שבהן התקשטה.[10] אחותו של הקיסר הרשה ורדהאנה (Harsha vardhana) (647-590) ביצעה סאטי לאחר מות בעלה.[11]
הסאטי במקורות יווניים קדומים
עריכההעדות הראשונה בעולם המערבי המוכרת לנו על המנהג לבצע סאטי, היא זו של אריסטובלוס מקסנדריה, היסטוריון יווני שהתלווה לאלכסנדר מוקדון במסעו להודו, בשנת 327 לפנה"ס. רוב כתביו אבדו, אבל קטעים מן הדיווח מופיעים אצל סטרבון, ובהם עדות לטקס, וגם התייחסות לכך שאלמנה שנמנעת מן הטקס מאבדת את כבודה.
ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מספר על לוחם הודי בצבאו של אלכסנדר, קטאוס שמו, שנשיו נלחמו על הזכות להישרף איתו לאחר מותו. יחד עם זאת, היסטוריונים מודרניים חושבים שמדובר במקרה יחיד, לא במנהג.[12]
גם קיקרו וגם ניקולאוס איש דמשק מזכירים בכתביהם את המנהג ההודי של שריפת האלמנה.[13]
הסאטי בכתובות על מצבות
עריכהכתובת ההקדשה הראשונה שמאזכרת את הסאט נמצאה בנפאל, משנת 464 לספירה. בהודו, הכתובת הקדומה ביותר לזכרה של סאטי היא משנת 510 לספירה, אבל רוב הכתובות הן מאוחרות הרבה יותר (מה שמלמד כנראה שהמנהג לא היה נפוץ במאות הראשונות לספירה). מן המאות ה-8–9 ועוד יותר החל במאה ה-11, נשמרו מצבות מעוטרות רבות, שהוקדשו לסאטי, רובן נמצאו ברג'סטאן.[14]
הסאטי בתקופת האימפריה המוגולית
עריכהכאשר עלו לשלטון המוגולים המוסלמים, בשנת 1526, הסאטי היה מושרש כל כך, שלא רק ההינדואיסטים ביצעו אותו, אלא גם רבים מן המוסלמים.[15]
המלך אכבר (1605-1542), השליט המוגולי הבולט, שאיחד את הודו תחת שלטונו, היה המנהיג הראשון שהגביל את הסאטי באמצעות חקיקה. אכבר היה אמביוולנטי כלפי המנהג. מצד אחד, הוא היה מלא הערצה לנשים שבחרו לבצע את הטקס, מצד אחר - היה ברור לו שרק חלק מן האלמנות אכן בוחרות בכך, ורבות נכנעות ללחץ המשפחה, או אפילו מושלכות לאש בעל כורחן. משום כך, הוציא צו שאסר לכפות על אלמנה, בשום צורה שהיא, לבצע סאטי.[16]
יורשו, ז'הנגיר, אסר בראשית המאה ה-17 את הסאטי בקשמיר, שם היה נפוץ במיוחד,[15] וב-1663 הוציא המלך המוגולי האחרון, אורנגזב, צו כללי, שעל פיו "בכל האדמות שתחת השלטון המוגולי, לעולם לא יתירו השלטונות לאישה להישרף".[17]
יחד עם זאת, המנהג לא נעלם, ותיאורי מקרים של סאטי מופיעים ביומני מסע של סוחרים אירופיים לאורך המאות הבאות.
הסאטי בתקופת האימפריה הבריטית
עריכהחברת הודו המזרחית הבריטית, שהחלה לפעול בהודו במאה ה-17 והפכה במהלך המאה ה-18 לכוח צבאי חשוב, עם שלטון בחלקים נכבדים של חצי האי ההודי, נמנעה מלנקוט עמדה לגבי עניינים דתיים וטקסיים מקומיים.[18] קרה אמנם לא פעם שאנשי צבא אנגלים הצילו נשים ממדורת הסאטי, אבל רק בראשית המאה ה-19, בעקבות מאבקם של המיסיונר הבריטי וויליאם קאריי[19] והרפורמטור הדתי ההודי ראמוהון ראי,[20] החליט מושל הודו וויליאם בנטינק (Bentinck), ב-1829, על החוק למיגור הסאטי. היה זה החוק הראשון שנחקק על ידי הבריטים בהשפעת קמפיין שניהל אדם מקומי. חוק זה קבע כי שריפת אלמנות הינדואיסטיות, או קבורתן בעודן בחיים, הוא מעשה לא חוקי ועל מבצעיו יוטל עונש על ידי בתי המשפט לענייני פלילים.[21]
החוק למיגור הסאטי הפחית באופן משמעותי את מספר המקרים של שריפת אלמנות.
היחס לסאטי בחברה ההודית
עריכהלמרות התנגדותם של לא מעט אנשי דת הינדואיסטים במהלך הדורות (Medatithi, איש המאה השביעית, היה הראשון שבהם[22]), ההודים העריצו את מבצעות הסאטי, הפכו אותן לאלות, הקימו להן מקדשים שאליהן עלו המונים לרגל, והתפללו להן. המסורת, שהחלה בקאסטות הגבוהות, בעיקר בקרב הלוחמים, התפשטה בימי הביניים המאוחרים לכלל החברה ההודית, ובשיאה, בראשית המאה ה-19, אחת מכל אלף אלמנות ביצעה סאטי, מרצונה או שלא מרצונה.[23]
אלה שחוקקו חוקים נגד הסאטי, היו שליטים זרים. קודם המוגולים המוסלמים, במאה ה-16, ואז הבריטים, במאה ה-19.
החקיקה הבריטית לוותה בתמיכה מקומית הודית. לצד המיסיונרים הבריטים, דוגמת וויליאם קארי, עמדה דמותו הייחודית של ראג' רמוהון ראי, איש דת ורפורמטור, שניהל בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 מסע הסברה למיגור המנהג. כאיש משכיל מאוד, שהכיר גם את הדתות והפילוסופיות המערביות, השקפותיו הושפעו מהנצרות, אבל בבואו לפסוק לגבי הסאטי הוא בחן את כתבי הקודש ההודיים העתיקים והגיע למסקנה שסאטי אינו מנהג מחייב. בטענותיו נגד הסאטי ציטט רמוהון ראי את חוקי מאנו ואת החכם האופישנדי יאג'נוולקיה, שקובעים כי האלמנה נשארת בחיים, חיה בבית אביה ומנהלת אורח חיים טהור ונמנעת ממותרות.[20] יחד עם זאת, כאשר החוק עבר, יצאו 150 אלף נשים להפגין נגד ההתערבות של הבריטים במסורת ההודית, ולמען השארת המנהג על כנו.[24]
הסאטי בימינו
עריכהעל אף הפחתת שכיחותו, המנהג לא נעלם מן העולם.
ב-4 בספטמבר 1987 קפצה אל מדורת השריפה של בעלה רופ קנוואר, נערה בת 18 שנישאה שבעה חודשים קודם לכן, והביאה את ממשלת הודו לחוקק את החוק למניעת סאטי, הכולל איסור לתמוך בביצוע סאטי, להלל אותו או לנסות למות במהלכו. העונש הקבוע בחוק על עידוד לביצוע סאטי וכפייה על אחר לבצע סאטי הוא הוצאה להורג או מאסר עולם, והעונש על מי שמהלל את המבצע סאטי הוא שנה עד שבע שנות מאסר.[25]
העיתונאית אליזבת בומילר, מן ה"וושינגטון פוסט", שביקרה באתר השריפה ביום ה־13 למותה של רופ, יום האזכרה המסורתי, תיארה מה שוודאי נכנס לקטגוריה הפלילית:
בדרך לאתר השריפה צצו דוכנים עם תמונות בני הזוג, אלפי אנשים הגיעו במשאיות, באוטובוסים, בטרקטורים, בגמלים וברגל לחגוג. 100 אלף איש נכחו בטקס האזכרה. רופ הפכה לאלה, ומקום השריפה היה למקום קדוש, יעד עלייה לרגל.
תשע שנים אחרי הסאטי, זוכו כל אלה שהועמדו לדין, מחמת הספק.[24]
מאז שנחקק החוק, תועדו עוד ארבעה מקרים של נשים שביצעו סאטי, הצעירה שבהן בת 35 והמבוגרת – בת 75.
בתרבות
עריכהאזכור מערבי פופולרי למנהג הסאטי נמצא בספר מסביב לעולם בשמונים יום מאת ז'ול ורן. בספר ההרפתקאות, פיליאס פוג ומשרתו פספרטו רואים אלמנה בשם אאודה שעומדת להישרף בניגוד לרצונה ומצילים אותה על ידי התחזותו של פספרטו לבעלה המת ש"קם לתחייה" ושכנוע הקהל בלוויה שאין צורך לשרוף את אאודה.
אחד משיריו הידועים של הסופר והמשורר הבריטי יליד הודו, רודיארד קיפלינג, נקרא "הסאטי האחרונה", והוא מספר על אשתו של מלך שמת, שמתעקשת להישרף יחד איתו, מעשה ששומרי הארמון מנסים למנוע בכך שהם מבריחים את דלתות הארמון. היא מתחפשת לרקדנית ומגיעה אל המדורה, אבל לא מצליחה לאזור אומץ ולקפוץ. עדיין בתחפושת, היא מבקשת מבן משפחתה להרוג אותה בחרבו.[26]
בספרו הודו - יומן דרכים, מתאר עזריאל קרליבך את מאמציהם של מארחיו המשכילים להסוות את מנהג הסאטי, אלא שדווקא בימים שבהם ביקר בהודו, באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת, הופיעה בעיתונות ידיעה על "אישה" בת 16, שנעצרה על ידי המשטרה בדרכה לבצע סאטי.[27]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ארנון קרניאל, איתך עד המוות: תולדות טקס שריפת האלמנות בהודו, באתר nrg, 15 ביוני 2008
קישורים חיצוניים
עריכה- סאטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Khabar Lahariya, Decades after India outlawed sati, a temple to a victim in Bundelkhand draws scores of devotees, Scroll.in, 2018-04-07 (באנגלית אמריקאית)
- ^ What You Should Know About Sati or Widow-Burning, ThoughtCo (באנגלית)
- ^ The Representation of Sati:, www.laits.utexas.edu
- ^ James George Frazer, Pausanias's Description of Greece, Cambridge University Press, 2012-05-10, ISBN 978-1-108-04725-8. (באנגלית)
- ^ • Romila Thapar, The Penguin History of Early India. From the Origins to AD 1300, Penguin, 2002, עמ' 118
- ^ Anand A. Yang בתוך: Sarkar, Sumit; Sarkar, Tanika (eds.), Women and Social Reform in Modern India: A Reader, Bloomington, Indiana: Indiana University Press, 2008, עמ' 20
- ^ Anant Sadashiv Altekar, The Position of Women in Hindu Civilization, from Prehistoric Times to the Present Day, Motilal Banarsidass Publication, 1956, עמ' 118-119
- ^ ishra,Prakash, Om; S. Pradhan, Sati memorials and cenotaphs of Madhya Pradesh - A survey, Indian History Congress 62:1014, 2001
- ^ Sree Padma, Vicissitudes of the Goddess, Oxford, 2013
- ^ Jakub Pigoń, The Children of Herodotus: Greek and Roman Historiography and Related Genres, Cambridge Scholars Publishing, 2008-12-18, ISBN 978-1-4438-0251-2. (באנגלית)
- ^ Abraham Eraly, The First Spring Part 1: Life in the Golden Age of India, אנגליה: Penguin Books, 2014
- ^ A. B. Bosworth, The Legacy of Alexander: Politics, Warfare, and Propaganda under the Successors, . Oxford University Press, 2005, עמ' 174-187
- ^ Jakub Pigoń, ed., The Children of Herodotus: Greek and Roman Historiography and Related Genres, Cambridge Scholars Publishing, 2008, עמ' 136
- ^ Axel Michaels, Hinduism: Past and Present, Princeton University Press, 2004, עמ' 149-153
- ^ 1 2 M. Reza Pirbhai, Reconsidering Islam in a South Asian Context, BRILL, 2009-09-30, ISBN 978-90-474-3102-2. (באנגלית)
- ^ Annemarie Schimmel, The empire of the great Mughals: history, art and culture, London: Reaktion Books, 2004, עמ' 113-114
- ^ part2_17, franpritchett.com
- ^ Grover B. L. & Mehta Alka, A New Look at Modern Indian History (From 1707 to The Modern Times), 32e, S. Chand Publishing, 2018, ISBN 978-93-5253-434-0. (באנגלית)
- ^ Raj Kumar, Essays on Indian Renaissance, Discovery Publishing House, 2003, ISBN 978-81-7141-689-9. (באנגלית)
- ^ 1 2 Radhey Shyam Chaurasia, History of Modern India, 1707 A.D. to 2000 A.D, Atlantic Publishers & Dist, 202, עמ' 118
- ^ John Clark Marshman, History of India from the earliest period to the close of the East India Company's government, Edinburgh: W. Blackwood, 1876
- ^ David Brick בתוך Kits Margo (ed), Martyrdom, Self-Sacrifice, and Self-Immolation: Religious Perspectives on Suicide, Oxford University Press, 2018, עמ' 208
- ^ Kumar Ankit, Sati: Tragedy Through The Ages, swarajyamag.com, 2016-02 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 הודו - נשים - הודו, באתר מסע אחר, 2019-04-29
- ^ CC March 2004 -- Special Report, www.sabrang.com
- ^ Poetry Lovers' Page - Rudyard Kipling: The Last Suttee, www.poetryloverspage.com
- ^ עזריאל קרליבך, הודו - יומן דרכים, עם עובד, 1962, עמ' 157-155