ניו הרמוני

 

היישוב הוקם על ידי 'אגודת הרמוני', קבוצה דתית לותרנית, בעלת אידאולוגיה קומונלית שהונהגה על ידי הכומר ג'ורג' ראפ. הייתה זו ההתיישבות השנייה של הקבוצה, לאחר שנטשו עיירה קודמת שבנו, אף היא תחת השם הרמוני, בפנסילבניה. ככל הנראה על רקע עליית מחיר הקרקעות בפנסילבניה והתדרדרות יחסיהם עם שכניהם, לצד העדפה של הקבוצה לעבור לאזור מבודד. בין 1814 ל-1815 עברו חברי הקבוצה למיקום החדש, וב-1816 כבר היו ברשות הקבוצה 20 אקרים (81 קמ"ר) של קרקע, שאלפיים מתוכם עובדו ו-160 בתים נבנו עליהם. מבקרים שהגיעו למקום ב-1819 העידו כי ברשות הקבוצה היה מפעל לעיבוד צמר באמצעות קיטור ומפעל טוויה, טחנת קמח שהופעלה על ידי סוסים, מבשלת בירה, מזקקה, כרמים ויקב. העיירה הייתה מסודרת בצורה מרובעת עם כנסייה ובית ספר. עם זאת מבקרים אחרים ציינו כי בעוד שרוב אנשי הקבוצה עובדים קשה וחיים בצנע, ראפ ומשפחתו נהנו מפטור מעבודה וחיו בבית לבנים גדול ומרווח.

על אף שהקבוצה המשיכה לשגשג בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, כעשור לאחר שהגיעו למקום עקרו חברי הקבוצה שוב לאזור נהר אוהיו, ליד פיטסבורג שבפנסילווניה. על אף שהמעבר הוסבר מסיבות דתיות, הוא העניק לקבוצה גישה טובה יותר לשווקים המזרחיים. כמו כן הקבוצה נטמעה טוב יותר באזור דובר הגרמנית. עיירתם החדשה כונתה "אקונומי", וכיום נקראת אמברידג'. ב-1825 עזבו אחרוני הקבוצה את השטח אשר נמכר לרוברט אוון עבור 150 אלף דולר.

 

לאחר ניסיונות חברתיים שונים בוויילס, ופעולה פוליטית רחבת היקף להקלה על חיי הפועלים בבריטניה, היגר רוברט אוון עם בנו ויליאם וחברו הסקוטי דונלד מקדולנד לארצות הברית במטרה לנסות ולאתר מקום להגשים את חלומו לבנות 'עולם חדש ומוסרי', 'סביבה נעלית חברתית, מחשבתית ופיזית', של שמחה, נאורות ורווחה באמצעות חינוך, מדע, טכנולוגיה וחיי שיתוף.

אוון נלהב לקנות את העיירה במטרה להוכיח שרעיונותיו ברי הגשמה וכדי לתקן את הליקויים שנתגלו בניסיונו הקודם בעיירת הכורים הוולשית ניו לנארק. העיירה התאימה לתוכניותיו בין היתר משום שבתיה כבר היו בנויים. ב-1825 לאחר שרכש את הקרקע ואת המתקנים הזמין את כל מי שיבחר להצטרף אליו לייסוד החברה החדשה. בעוד שרבים מבין המצטרפים אכן הזדהו עם חזונו ורצו לראות בהצלחתו, הזמנתו הפתוחה משכה גם אנשים מפוקפקים רבים אשר קיוו לראות ממנה טובות הנאה ועשו את הגשמת הרעיון לקשה ביותר. ויליאם הבן נותר לנהל את המושבה בעוד האב חזר לבריטניה לגייס מתיישבים נוספים. כשחזר באפריל מצא כי במושבה התגוררו כבר 700-800 תושבים וכי שרר בה כאוס מוחלט. במאי 1825 נוסחה חוקה להתיישבות, אשר שרטטה בקווים כלליים את טיב הציפיות ואופן ניהול החיים המשותפים.

על פי החוקה החדשה החברים יציידו את בתיהם, וישקיעו את הונם בקרן אשר תבטיח את השוויון. התושבים יספקו שירותים לקהילה בתמורה לאשראי בחנות העיירה. מי שלא רצה לעבוד יכל לרכוש אשראי בחנות במזומן מראש. העיירה הונהגה על ידי מועצה בת שבעה חברים שארבעה מתוכם נבחרו על ידי אוון ושלושה נוספים על ידי חברי הקהילה. ביוני חזר אוון לבריטניה לגייס אנשים נוספים, לחסל את עסקיו בניו לנארק, ולדאוג לאשתו ולבנותיו אשר נותרו שם לתמיכה כספית. ויליאם בנו נותר שוב אחראי בעיירה. בהמשך התיישבו גם בניו ובנותיו הנוספים בעיירה.

בעת היעדרותו השנייה של אוון התעוררה תסיסה בעיירה וטענות על חלוקה בלתי שוויונית של האשראי בחנות העיירה בין העובדים והלא-עובדים. כמו כן סבלה העיירה מצפיפות, מחסור בדיור וקושי לפרנס את כלל תושביה. המחסור בעובדים מיומנים, לצד ניהול לקוי וחסר ניסיון דרדרו את הניסיון לכדי כישלון. להבדיל מקבוצתו של הכומר ראפ, שהייתה אחידה מבחינה דתית ולאומית - מתיישבי ניו-הרמוני הגיעו מרקעים מגוונים, דבר שהוביל אף הוא למתחים ביניהם. על אף חסרונותיה, אוון היה נחוש לקדם את חזונו באשר לניו הרמוני.

 

ב-5 בפברואר אותה שנה אימצה הקהילה חוקה חדשה, תחת הכותרת "קהילת השוויון של ניו הרמוני", שמטרתה הייתה יצירת חברה מאושרת באמצעות זכויות שוות וחובות שוות, שיתוף פעולה, שיתוף נכסים, רווחה כלכלית, חירות הדיבור והמעשה, נדיבות וסקרנות, סדר, שמירה על הבריאות, רכישת ידע וציות לחוקי המדינה. החוקה התוותה את חיי החבר בניו הרמוני באורח הבא: בגילאי 1-5 טיפלו בילדים ועודדו אותם להתעמל. בגילאי 6-9 היו מועסקים בעבודות קלות ומתחנכים, בפיקוח ובהדרכה של מורים מיומנים. בגילאי 10-12 היו מסייעים בבית ובגינה. בגילאי 12-15 קיבלו הכשרה מקצועית וטכנית. בגילאי 15-20 נמשך חינוכם. בגילאי 20-30 הועסקו במערכות הייצור והחינוך. בגילאי 30-40 הנהיגו את הבתים והמשפחות, ולמעלה מגיל 40 אמורים היו לנהל את יחסי החוץ של הקהילה, ואף לצאת לחו"ל אם ירצו בכך. על אף הרעיונות היפים שבחוקה החדשה, היא לא הייתה די מפורטת ביחס לאופן בו צריכה הקהילה להתנהל, ומעולם לא הוגשמה לגמרי.

יש הקושרים את כישלונה של הקומונה במספר רעיונות שהביא עמו אוון מסקוטלנד שלא הלמו את מציאות החיים בארצות הברית. ראשית, אוון תקף באופן פומבי ואקטיבי גילויים של דת ממוסדת, זאת על אף שהחוקה הבטיחה חופש דת ופולחן לחברי הקומונה. פעולות שהיה בהן להרחיק גם את שותפותיה העסקיות הפוטנציאליות הליברליות ביותר של הקומונה. שנית, רבים מהחקלאים הג'פרסוניים שאוון ביקש למשוך לקומונה נרתעו מרעיונותיו שנשאבו מעידן הנאורות. ושלישית, אוון ניסה לפנות שוב ושוב למעמד הגבוהה במטרה לגייס תרומות לקומונה, אך גילה ששיטה זו לא הייתה אפקטיבית כפי שהייתה באירופה. רוברט דייל אוון, בנו, טען כי כישלון הקומונה היה נעוץ בהיותה "אסופה הטרוגנית של רדיקלים, חסידים שוטים, מאמינים תמימים ותאורטיקנים עצלים, עם קומץ גנבים חסרי מצפון שעורבבו בהם", כמו כן טען כי "כל תוכנית קואופרטיבית המתגמלת את המוכשר והחרוץ ואת הכושל והעצל באופן שווה מובילה אל קריסתה, כיוון שבשל תכנון בלתי-צודק זה בהכרח יגוועו החברים בעלי הערך וישתמרו רק הבזבזנים, הבלתי מקצועיים והרשעים".

ב-1826 החלו חבורות להתפצל מהקומונה של ניו הרמוני. בניו הרמוני עצמה המשק חולק לשש מחלקות, ולכל אחת מהן מונה מפקח. המחלקות היו: חקלאות, תעשייה, משק מקומי, אקונומיה כללית, מסחר וחינוך (אשר כלל גם מחקר מדעי וספרות). ששת המפקחים נבחרו להיות למזכירות הקומונה. על אף הארגון מחדש, והחוקה החדשה, המשיך גל העזיבה של הקומונה. עד מר 1827, על אף מספר ניסיונות נוספים לארגן את הקהילה, הניסיון האוטופי כשל סופית. הקהילה הגדולה פוצלה למספר חבורות קטנות יותר, אשר הוסיפו והתפצלו ביניהן, עד שבשנת 1828 הייתה העיירה מושטת על כלכלה אינדיבידואלית לחלוטין, בלא שיתופיות. ב-1829 גם חלקות הקרקע כבר היו כולן בבעלות פרטית. רוברט אוון הוציא כ-200 אלף דולרים מהקרנות הפרטיות שלו, על מנת לרכוש את ניו הרמוני, ומאוחר יותר על מנת לשלם את חובותיה. גם בניו רוברט דייל וויליאם מכרו את מניותיהם בטחנות הקמח בניו לנארק כדי לרכוש מניות בניו הרמוני. מאוחר יותר העביר אוון את כל יתרת הנכסים של ניו הרמוני לבניו בתמורה לקצבה של 1500$ לשארית חייו. ב-1827 עזב אוון את ניו הרמוני, ונפטר בשנת 1858.

בעת שביקר רוברט אוון בפילדלפיה פגש במרי לואיס דוקלוס פרטגואט, מחנכת פסטלוצ'יאנית אותה שכנע לשוב עמו לאינדיאנה. פרטגואט שכנעה את עמיתה המחנך ויליאם מקלור, ומספר אנשי מדע וחינוך נוספים להצטרף עימה להרפתקאה. ב-26 בינואר 1826 הגיעו פרטגואט, מקלור ועמיתיהם לניו הרמוני בסירה שכונתה "סירת הדעת", על מנת לסייע לאוון בניסוי הסוציאליסטי.

עוד טרם בואו לניו הרמוני היה ויליאם מקלור, למייסד בית הספר הפסטלוציאני הראשון בארצות הברית. מרי לואיס דוקלוס פרטגואט וג'וזף ניט שהיו מחנכים ומנהלים בבית הספר של מקלור בפנסילבניה עברו עמו לניו הרמוני. בהובלתו החינוכית של מקלור, היו בתי הספר בניו הרמוני לבתי הספר הציבוריים הראשונים בארצות הברית שהיו פתוחים לבנים ולבנות במשותף. בית הספר של מקלור בניו-הרמוני היה חלוצי בארצות הברית גם בתחום ההכשרה המקצועית והתעשייתית. מקלור דאג גם כי ספרייתו הגדולה והאוסף הגאולוגי הרחב שלו יועברו לניו-הרמוני מפילדלפיה, וב-1838 הקים את 'מכון האדם העובד' - אגודה להוראה הדדית של מבוגרים, אשר כללה את ספריית הפועלים הוותיקה ביותר שהופעלה ברציפות בלואיזיאנה, לצד מוזיאון קטן. ארכיון הספרייה מכיל גם מסמכים רבים, מכתבים וכתבי יד המתעדים את ההיסטוריה של ניו הרמוני. בצוואתו הורה מקלור על תרומה בסף 500$ לכל מועדון או אגודת פועלים אשר יקימו חדר עיון וקריאה ובו ספריה של לפחות מאה ספרים. לפחות 160 ספריות באינדיאנה ואלינוי נהנו מעזבונו.

• שלום וורם, קומונות ואורחות חייהם, הוצאת עיינות תשכ"ח

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניו הרמוני

•   אתר האינטרנט הרשמי של ניו הרמוני (באנגלית)
• ניו הרמוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)