נורית גרץ

גרץ נולדה לד"ר דבורה, מורה לביולוגיה, ולאהרון גרץ בירושלים. היא נכדתו של הסופר צבי זבולון ויינברג. למדה בגימנסיה העברית רחביה ובבית הספר החקלאי כַּנות.

גרץ סיימה את התואר הראשון בספרות ומדעי המדינה ב-1969 באוניברסיטה העברית בירושלים. המשיכה ללימודי תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1973 במסגרתם כתבה תזה שעסקה ביצירתו של עמוס עוז, וב-1979 הוענק לה תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב, על דוקטורט שכותרתו "התחלפות דורות בהיסטוריה של הספרות: דור שנות השישים בפרוזה העברית", בהנחייתו של פרופ' בנימין הרשב.

הייתה מבקרת ספרות, קולנוע ותיאטרון בשבועון "העולם הזה" ובעיתון "ידיעות אחרונות".

בתחילת שנות ה-80 הצטרפה גרץ כחברת סגל לאוניברסיטה הפתוחה. בשנות ה-90 הפנתה את מוקד מחקרה מספרות לקולנוע. ב-1993 מונתה לפרופסור חבר באוניברסיטה הפתוחה, וב-2001 מונתה לפרופסור מן המניין. באותה תקופה לימדה גם בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 2003–2009 כיהנה כראש המגמה העיונית בחוג זה. החל משנת 2008 מלמדת גרץ במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, בין השנים 2008–2016 כיהנה כראש מחלקה זו.

ב-1984 שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בשנים 1989–1990 וב-2001 שימשה כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל במחלקות לימודי יהדות, לימודי קולנוע וספרות השוואתית. ב-1996 ו-2004 שימשה פרופסור אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה, ובשנת 2006 העבירה קורס בנושא היסטוריה של הקולנוע הפלסטיני באוניברסיטת פריז VIII של הסורבון בפריז.

בשנים 2007, 2008 ו-2010 השתתפה בהוראת לימודי הקיץ של המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת ברנדייס.

גרץ זכתה במענקים ופרסים שונים על מחקריה וספריה, בהם:

• בשנים 2003 ו-2008 זכתה במענקים של הקרן הלאומית למדע (Israel science Foundation - ISF)
• ב-2006 זכתה במענק ממרכז מינרווה לזכויות אדם
• ב-2005–2006 זכתה במענק של ארגון המדע הישראלי-פלסטיני (Israeli-Palestinian Science Organization- IPSO) עבור מחקר משותף עם המפיק והבמאי ג'ורג ח'לייפי.
• 2009 - פרס ברנר לספרות על ספרה על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, שהיה מועמד באותה שנה גם לפרס ספיר.^[1] הספר נבחר לרשימת 'עשרת ספרי העשור' של ידיעות אחרונות ו'חמשת ספרי העשור' של גלי צה"ל. ב-2010, זכה הספר גם בפרס ספר הזהב.
• 2021 - פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול^[2]
• 2024 - פרס לנדאו בתחום חקר התרבות^[3]

בשנת 1963 פגשה בפריז את עמוס קינן. לזוג נולדו שתי בנות: שלומציון קינן והזמרת רונה קינן.

ב-2001 החליטו עמוס קינן וגרץ למסד את יחסיהם ונישאו.

תחומי המחקר המרכזיים של גרץ הם ספרות עברית, קולנוע ישראלי ופלסטיני, חברה ותרבות ישראלית, טראומה וזיכרון פרטי וקולקטיבי.

ספרה עמוס עוז: מונוגרפיה ראה אור ב-1980 והוא מושתת על עבודת התזה שלה. הספר מתאר את יצירתו של עוז עד לאותה תקופה, וכולל דיון נרחב בשינויים שחלו בתרבות הישראלית ובמפת הספרות העברית.

חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת ראה אור ב-1983 והוא מושתת על הדוקטורט שלה ועוסק בשינויי נורמות כתיבה בשנות ה-60.

שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית ראה אור ב-1995 ובתרגום לאנגלית ב-2000. הספר, שהתקבל בהערכה רבה, מנתח באופן רחב תחומי יצירות ספרות, נאומי מנהיגים, רצנזיות בעיתונות היומית ובסרטי קולנוע, וחושף את שורשי המיתוסים שעליהם נבנתה והתכוננה התרבות הישראלית. בספר מראה גרץ כי ניתן לראות בסוגי המדיה השונים מאפיינים משותפים: עלילות ונרטיבים דומים שחוזרים ומשכפלים את עצמם מתקופה לתקופה ומכילים מיתוסים שמתנגשים האחד בשני ומעומתים זה בזה.

מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים ראה אור בשנת 2004. הספר עוסק במפגש הטעון שבין ניצולי השואה ותושבי ישראל, ובשינוי ההדרגתי שחל ביחסם של הוותיקים אל העולים הללו. בספר חקרה גרץ באמצעות מקורות היסטוריים, קולנועיים וספרותיים את האופנים שבהם החברה הישראלית עיצבה את זהותה באמצעות ה'אחרים' – הזרים, שהוצאו והורחקו מתוכה, ולחלופין אלו שבתהליך כואב וארוך התקבלו לבסוף. מלבד הדיון בניצולי השואה הספר מציג את המפגש עם ותיקי הארץ כמקרה מבחן של החברה הישראלית, שבמהלכו למדה החברה הישראלית להכיר בזיכרונות זרים ובמרחבים זרים ולאמצם כחלק מההוויה והתרבות בישראל.

נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני נכתב יחד עם ג'ורג' ח'לייפי ויצא לאור ב-2006. הספר בוחן את גלגוליו של הקולנוע הפלסטיני ומתרכז בארבעה אבות יוצרים מרכזיים: מישל חלייפי, רשיד משהארווי, עלי נסאר ואליה סולימאן ובודק את הקשרים שבין היצירה הקולנועית ובין טראומה, זיכרון מודחק והתפתחויות פוליטיות וחברתיות. אחת הנקודות המרכזיות בספר דנה בשאלת הרציפות שמנסה לגלות הקולנוע הפלסטיני: בין הזמן האבוד לכאורה לבין מצוקת ההווה. לטענת גרץ וח'לייפי הסתירה של ההתכחשות לעבר בעקבות הטראומה לעומת השאיפה למקום אוטופי שנמצא אי שם בעבר, מייצרת קולנוע שמבקש ליצור היסטוריה פלסטינית.

ספרה אל מה שנמוג נכתב במשותף עם אמה, דבורה גרץ וראה אור ב-1997. זהו ספר תיעודי-בדיוני המתחקה אחר קורותיה ואהבותיה של דבורה גרץ, אמהּ של נורית גרץ, דרך ורשה, לימודים באיטליה והעלייה לקיבוץ עין החורש שם הכירה את אהרון גרץ. לאורך הספר עולות שאלות על התרבות היהודית האירופית, על התרבות היהודית-חלוצית של תחילת המאה ועל התרבות הישראלית לפני תום המילניום. המהלך ההיסטורי הרחב שכולל את שקרה ואת אשר נחלם, יוסיף וישתכלל בספרה התיעודי-בדיוני השני על דעת עצמו.

ספרה על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן ראה אור ב-2008 והוא ספרה השני התיעודי-בדיוני של גרץ. גם כאן, בדומה לספרה "אל מה שנמוג", שילבה גרץ בין תיעוד ריאליסטי של אירועים היסטוריים ובין רומן אינטימי החודר לתודעת הגיבורים, לזיכרונותיהם ולחלומותיהם. הספר מתאר ארבעה פרקים בחייו של הסופר, העיתונאי, הפסל, המשורר ומי שהיה בעלה של גרץ, עמוס קינן. הספר פותח בילדותו של קינן עם מהלך הידרדרותו הנפשית של אביו, יעקב לוין, איש גדוד העבודה שחי לאור החלום הציוני וחלום המהפכה הסוציאליסטית, והפך קרבנם של חלומות אלו. לאחר מכן עובר הספר לימי הצטרפותו של קינן כפעיל לח"י וכמפקד במלחמת תש"ח, ומתאר את הרגעים שבהם הופכים החלומות והכמיהות שירש מאביו, לאוטופיה שבורה המתנגשת עם טראומות המלחמה, שהודחקו והושתקו אך לא נשכחו גם לאורך השנים שחלפו מאז. הספר ממשיך ועוקב אחר השורשים החבויים בחייו של עמוס קינן, בחיפושיו אחר בית, אדמה וחלום ארצישראלי שלא מומש, המובילים אותו משוטטויות בברים הבוהמיינים של תל אביב אל אולמות בתי המשפט באשמה של ניסיון התנקשות בשר הפנים דוד צבי פנקס, ומשם, שנוא ומנודה, אל פריז ואל סיפור האהבה המופלא, אך ההרסני והטרגי שניהל עם הסופרת כריסטיאן רושפור. הספר זכה להצלחה גדולה, התקבל בהתלהבות הן מצד הביקורות והן מצד הקהל, ושבועיים לאחר שראה אור הפך לרב-מכר.

ספרה, ים ביני לבינך, היה עם צאתו בראש רשימת רבי המכר וזכה לביקורות נלהבות: שירה סתיו^[4] וחיים גורי בעיתון "הארץ",^[5] תלמה אדמון ב"מעריב",^[6] יאיר גרבוז ב"ידיעות אחרונות".^[7] הוא נמצא ברשימת הספרים הטובים לשנת 2015 של "הארץ"^[8] ו-"Mako",^[9] ונבחר בסקר ספריות על ידי תושבי תל אביב-יפו כאחד מספרי המקור הטובים לשנת 2015.

ייחודם של ספריה אלו של נורית גרץ, בכך שהם משלבים בין תיעוד ובדיון ויוצרים סגנון חדשני בספרות העברית. לטענת חוקר הספרות דן מירון, על דעת עצמו יוצר ז'אנר חדש, רובד של דמיון ושל היסטוריה שלא היה מקובל אצלנו. המבקר אבנר שץ רואה גם הוא את עירוב הז'אנרים כדבר המייחד את כתיבתה של גרץ, וטוען כי בספרה הבדיוני הראשון אל מה שנמוג, הטכניקה שבה נקטה נורית גרץ, של סיפור אודות כתיבת הסיפור, של תיעוד-התיעוד, היא זו שמעניקה את הממד הייחודי והמרשים לספר.^[10][11]

ספריה של נורית גרץ תורגמו לאנגלית^{[דרושה הבהרה]}.

• עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית פועלים, 1980.
• חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.
• שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית, עם עובד, 1995.
• אל מה שנמוג (יחד עם דבורה גרץ), עם עובד, 1997.
• מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים, עם עובד, 2004.
• נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני (יחד עם ג'ורג' ח'לייפי), עם עובד, 2006.
• על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, רומן ביוגרפי, עם עובד, 2008.
• ים ביני לבינך, רומן היסטורי, הוצאת כנרת, 2015.
• מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות, רומן ביוגרפי, הוצאת כנרת, 2020
• ממילא גורלך נחרץ, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2024^[12]

• נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ-ישראל, 1987. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
• מבטים פיקטיביים – על קולנוע ישראלי (עם ג'אד נאמן ואורלי לובין), 1998. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
• גליונות אסף לקולנוע.

• "ה'אחרים' בסרטים הישראליים בשנות הארבעים והחמישים: ניצולי שואה, ערבים, נשים", מבטים פיקטיביים - על קולנוע ישראלי, 2008, 402-381.
• "מקום אחר: מרחב גברי ונשי בקולנוע של מישל ח’לייפי", תיאוריה וביקורת 18, 2001, 171-155.
• "הן עם אחד ושפה אחת לכולם" : מיבנה ורטוריקה של רפורטאז’ות עיתונאיות ממלחמת-לבנון", סימן קריאה 20, 1990, 132-122.
• "מעטים מול רבים: רטוריקה ומבנה בנאומי הבחירות של מנחם בגין", סימן קריאה 17/16, 1983, 114-106.

• אמירה לם, מקוננת, 7 ימים, 20 באוגוסט 2010
• נורית גרץ, ים ביני לבינך, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 270–273, הוצאת כרמל, 2017.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות

• נורית גרץ, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• נורית גרץ, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• רשימת הפרסומים של נורית גרץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על נורית גרץ בקטלוג הספרייה הלאומית
• נורית גרץ, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• נורית גרץ באתר עם עובד
• ריאיון עם נורית גרץ, באנציקלופדיה ynet
• איתי שטרן, קולנוע ללא בית קולנוע, באתר nrg‏, 27 באפריל 2006 - ראיון
• הרצאות מתוך "זהויות בהתהוות בתרבות הישראלית" כנס לכבוד נורית גרץ, האוניברסיטה הפתוחה, 4/5 ביוני 2009 (חלק I).
• הרצאות מתוך "זהויות בהתהוות בתרבות הישראלית" כנס לכבוד נורית גרץ, האוניברסיטה הפתוחה, 4/5 ביוני 2009 (חלק II).
• מרב יודילוביץ', "אני עדיין לא סופרת", באתר ynet, 14 ביוני 2009
• נורית גרץ ודן בניה סרי זוכי פרס ברנר לשנת תש"ע, 1 בנובמבר 2010
• רבקה מיכאלי, נורית גרץ יצאה למסע אל העבר - ראיון, רדיו ללא הפסקה, 3 בספטמבר 2010
• דורית שילה, ריאיון עם נורית גרץ, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2010
• שרי שביט, "אני כותבת כדי לזכות בחיי נצח" ריאיון עם נורית גרץ, באתר ynet, 20 בינואר 2011
• ג'אד נאמן, תחושה נעימה של סחרחורת, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
• ליאת אלקיים, על דעת עצמה - ריאיון עם נורית גרץ, באתר כביש ארבעים, גיליון 126, פברואר 2012
• מיה סלע, ריאיון עם נורית גרץ על ספרה "ים ביני ובינך", בית אבי חי, 3 בינואר 2016
•   נורית גרץ בשיחה עם דן מרגלית, באתר החינוכית, יולי 2016
• נורית גרץ, דף שער בספרייה הלאומית
• נורית גרץ, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מכּתביה:

• מקום אחר: מרחב גברי ונשי בקולנוע של מישל ח'לייפי, תיאוריה וביקורת 18, אביב 2001
• נשים מחכות בחוץ: "שלושה ימים וילד" ו"מיכאל שלי", אופקים חדשים, גיליון: 27, 29 בינואר 2006
• הביוגרפיה של עמוס קינן, לשמוע את קול הפעמונים, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2008
• מדויק יותר מבודריאר, נוקב יותר מטרנטינו, באתר הארץ, 30 בינואר 2009
• עיר השבילים המתפצלים, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
• זכרו של הרועה הזקן נהפך לרוח רפאים רעה, באתר הארץ, 14 באפריל 2009
•   היום שבו רציתי להיות סופרת: האהבה של נורית גרץ, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2014
•   ממואר: איפה בעצם היתה אמא של עוֹמַר, באתר הארץ, 1 ביוני 2021

על יצירתה:

• אבנר שץ, אל מה שנמוג, באתר "שץ-קום"
• דורון קורן, הספר הכי טוב שקינן לא כתב, באתר ynet, 7 באוקטובר 2008
• אריק גלסנר, פרקי החיים הלא שגרתיים של עמוס קינן, באתר nrg‏, 7 בנובמבר 2008
• גליה עוז, שבוע הספר, ספרים מומלצים: מחתרת של אדם אחד, באתר הארץ, 9 ביוני 2009
• יזהר באר, שבוע הספר, ספרים מומלצים: טרוריסט והחומה, באתר הארץ, 10 ביוני 2009
• ג'אד נאמן, תחושה נעימה של סחרחורת, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
• ניסים קלדרון, על דעת עצמה, באתר ynet, 9 בנובמבר 2010
• עמוס עוז, מושב נעילה כנס "זהויות בהתהוות בתרבות הישראלית" פאנל על כתיבתה הספרותית של נורית גרץ
•   שירה סתיו, "ים ביני לבינך": הבחירה המבריקה של נורית גרץ, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2015
• קובי מידן, חוצה ישראל - שיחה עם נורית גרץ על ספרה "ים ביני לבינך", הטלוויזיה החינוכית
• שירלי אברמי, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות, "ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 23 בדצמבר 2020
• זיוה שמיר, "דור דור ועמדותיו" על נורית גרץ - "חירבת חיזעה והבוקר-שלמחרת", ידיעות אחרונות 10 באוגוסט 1984
• מוטי פוגל, אדיפוס האומלל ואדיפוס המאושר, על "ממילא גורלך נחרץ", פנס מוסף לביקורת ספרות, מאי 2024.