גמל

כיום ישנם שני מינים בסוג, שניהם בויתו:

• גמל חד-דבשתי (Camelus dromedarius) – בעל דבשת אחת. זהו המין השכיח יותר.
• גמל דו-דבשתי (Camelus ferus) – בעל שתי דבשות, היה נפוץ במרכז אסיה, אך כיום נפוץ בשבי ומצוי בסכנת הכחדה חמורה בבר. כמה חוקרים רואים בגמל הדו-דבשתי המבוית מין עצמאי (Camelus bactrianus).

שני גמלים אלה יכולים להתרבות ביניהם. הצאצא הנדיר של זיווג כזה מכונה גמל כלאיים.

בעבר היו מינים נוספים בסוג זה, אשר חיו בפליוקן עד הפליסטוקן:

• Camelus grattardi
• גמל קנובלוכי (Camelus knoblochi)
• גמל סורי (Camelus moreli)
• Camelus sivalensis
• Camelus thomasi

 

 

 

 

 

 

גופו של הגמל מותאם לתנאי המדבר, ובכלל זה רגליו הגבוהות והפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ (לעיתים, ההפרש בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעליה מגיע כדי 20°C). בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש חומר מבודד, המונע את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל. תכונות אלו עוזרות לגמל להימנע מהתחממות-יתר, ועל כן מצמצמות את הצורך בהפרשת זיעה ומסייעות לגמל לחסוך במים. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן, המהווה בידוד הן מפני החום והן מפני הקור: מפני החום הודות לעוביו והרכבו, מפני הקור בגלל מיעוט הוורידים והעורקים, המסייע לגמל לא לאבד חום דרך הדבשת.

גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. צווארו הארוך מאפשר לו לסקור את המדבר למרחק בחיפוש אחר מים. משקלו עד כ-650 ק"ג.^[2]

הגמל פעיל בדרך כלל בשעות הבוקר ולפנות ערב, כאשר האוויר קריר. בשעות החמות של היום הגמל רובץ בצל או נח בעמידה.

כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, מה שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לאדם ובעלי חיים נוספים). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה מהם בכמויות גדולות.

גם דמו של הגמל מתאים לתנאי המדבר: לתאי הדם האדומים יש צורה סגלגלה (אצל שאר היונקים, צורתם עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מסייעת להם לזרום בכלי הדם גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים ומסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים, החל במחסור בנוזלים בכלה ברוויה יתרה אחרי שתיית כמויות גדולות של מים.

לגמל יש ריסים ארוכים להגנה מפני סופות חול ורגליים ארוכות המגינות מהחול החם של המדבר. נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. בכלל זה יש למנות גם את טמפרטורת הגוף של הגמל. אף שחום גופו הבסיסי הוא בסביבות 39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, הגמל יכול לשאת עלייה או ירידה של כמה מעלות בחום גופו בלי לסבול כל נזק: ביום חם או בזמן פעילות גופנית מאומצת, טמפרטורת גופו של הגמל עשויה לעלות עד 42 מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא עשויה לרדת עד 36 מעלות.

תכונה נוספת המסייעת להתאמתו של הגמל לסביבתו היא שכבת הקרטין (חלבון סיבי חזק, עשיר בגופרית) על ברכיו ועל עצם החזה שלו. שכבה זו מונעת את מעבר החום בהולכה מהחול כאשר הגמל נח על הקרקע^[3].

בניגוד לגמל החד-דבשתי, הגמל הדו-דבשתי מותאם גם לחיים במקומות קרים, כמו מדבריות מרכז אסיה בעת החורף. הגמל הדו-דבשתי יכול לשרוד בטמפרטורות נמוכות ויכול לאכול קילוגרמים רבים של שלג.

הנאקה ממליטה בֶּכֶר אחרי היריון של כשנה ויכולה להיכנס להיריון נוסף כעבור שנה נוספת (כלומר, טווח הזמן המינימלי בין שתי המלטות של אותה נאקה הוא שנתיים). רוב ההריונות הם של בכר אחד בלבד.

הגמל יכול לחיות כ-40 שנים.^[2]

 

 

 

 

בדומה לסוסים, מקורם של הגמלים באמריקה הצפונית, והם התפשטו דרך ברינגיה אל יבשת אסיה. בני האדם בייתו אותם והפיצו אותם ברחבי העולם. לפני כ-10–12 אלף שנים, הגיעו הילידים ראשונים ליבשות אמריקה ויישבו אותה, בדומה לצמחים ובעלי חיים רבים אחרים בצפון אמריקה, הגמלים הפראיים המקוריים נכחדו כתוצאה מכך אם כי לא נמצאו ראיות ברורות לציד שלהם. רוב הגמלים שחיים כיום הם מבויתים.

קיימת מחלוקת בשאלה מתי בני האדם בייתו לראשונה את הגמלים. נראה כי גמלים בעלי דבשת אחת בויתו בסומליה או בדרום ערב באזור האלף השלישי לפני הספירה, וגמלים דו דבשתיים בויתו במרכז אסיה באזור 2,500 לפני הספירה^[4].

הגמל מוזכר בתנ"ך כ-50 פעמים^[2]. הוא מוזכר לראשונה בעת ירידת אברהם למצרים, אז לקח פרעה את שרה לביתו, ולאברהם (אותו חשב לאחיה) נתן מתנות רבות, ביניהן גמלים^[5].

הגמלים בתנ"ך לרוב שימשו כאמצעי תחבורה למסעות ארוכים, בהם נשאו סחורות או אנשים:

• מציאת אישה ליצחק: עבד אברהם לקח ”עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו” (בראשית, כ"ד, י'), והלך מארץ ישראל לארם נהריים, שם בחר ברבקה בזכות שהתנדבה לשאוב מים לכל הגמלים (הגמלים צורכים כמות רבה של מים, בייחוד לאחר מסעות, והנכונות להשקות את כולם העידה על מסירות וחריצות), והרכיב אותה ואת נערותיה על הגמלים אל הנגב.
• בריחת יעקב מלבן: ”וַיָּקָם יַעֲקֹב, וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים” (בראשית, ל"א, י"ז), והם יצאו מחרן לארץ ישראל.
• מסעם של הישמעאלים שקנו את יוסף, אשר ירדו מן הגלעד למצרים, ”וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” (בראשית, ל"ז, כ"ה).
• כאשר דוד הומלך על ישראל בחברון, גמלים ובהמות אחרות הביאו לחוגגים הרבים מאכלים ומשקאות, אותם ”הֵכִינוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם, וְגַם הַקְּרוֹבִים אֲלֵיהֶם, עַד יִשָׂשכָר וּזְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי” (דברי הימים א', י"ב, מ'–מ"א).
• מסעה של מלכת שבא אל ירושלים, ”בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד: גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים, וְזָהָב רַב מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה” (מלכים א', י', ב'), ולאחר מכן חזרתה לשבא.
• שיבת ציון של העולים הראשונים, שבאו מבבל עם זרובבל בן שאלתיאל, ו”גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה” (עזרא, ב', ס"ז), נוסף על אלפי בהמות אחרות.

בנוסף, משוער כי בתקופת האבות נצרך גם חלב הנאקות, בהסתמך על הפסוק לפיו שלח יעקב ”גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים” (בראשית, ל"ב, ט"ז) כחלק ממנחה לעשו^[6]. עם זאת, התורה קבעה כי הגמל טמא ואסור באכילה^[7], ולפי הפרשנות המקובלת גם חלבו אסור בשתייה.

בשל היותם שימושיים למסעות ארוכים, הגמלים מזוהים בתנ"ך עם עמים נוודים - מדין, עמלק, בני קדם וישמעאלים (כמו גם עם האבות, שאף הם נדדו רוב חייהם עם מקניהם). כך תואר מחנה מדין בימי המלכים זבח וצלמונע:

וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק, כָּאַרְבֶּה לָרֹב. וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב.

— ספר שופטים, פרק ז', פסוק י"ב

בצווארי גמליהם של זבח וצלמונע היו אף תכשיטים - שַּׂהֲרֹנִים או עֲנָקוֹת^[8]. כאשר נלחמו שניים וחצי השבטים ב"הַגְרִיאִים" והביסו אותם, שבו מהם לא פחות מ-50,000 גמלים^[9]. בעת מלחמת דוד בעמלק, אף ניצל העם העמלקי מכליה בזכות הגמלים:

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם, וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר, אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.

— ספר שמואל א', פרק ל', פסוק י"ז

אף שעצמות גמלים קדומות אכן נתגלו ושויכו למרחב המסופוטמי הקדום, נוטה כיום המחקר המודרני לסווגם כגמלים פראים ולא לגמלים המבויתים המוכרים לנו כיום. עוד מוסיף המחקר כי מאות שנים לאחר התרחשות עלילות "סיפורי-האבות" לעיל, הביא עימו פרעה שישק בפלישתו לא"י את ראשוני הגמלים המבויתים כמו גם טכנולוגיות נוספות^[10].

• מתיו טיג, מלכת המדבר – אלפי בדואים מתכנסים עם גמליהם באבו דאבי כדי להכתיר את הפרט היפה ביותר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 135, אוגוסט 2009
• . Wernery, U and Fowler, ME. Color atlas of camelid hematology. (1999B) lackwool, London.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: גמל
ציטוטים בוויקיציטוט: גמל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גמל
טקסונומיה בוויקימינים: Camelus

• גמל, באתר ITIS (באנגלית)
• גמל, באתר NCBI (באנגלית)
• גמל, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• גמל, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• גמל, באתר GBIF (באנגלית)
• יוגב כרמל, המשוגעים לדבר: למרוט גמלים, לסרוג כובעים ולהציל מורשת אבודה, באתר כלכליסט, 9 ביולי 2020
• גמל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ביות הגמל
• גמל חד דבשתי(הקישור אינו פעיל, 19.11.2022), באתר גן החיות הלימודי חיפה
• גמל דבשתיים, באתר המרכז הזואולוגי תל אביב-רמת גן
• במילון גאוגרפיה (תשי"ט, תשכ"א, תשכ"ה, 1959) של האקדמיה ללשון העברית נקבע המונח גַּמֶּלֶת לשיירת גמלים^[11]