לאון טרוצקי

לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין (ברוסית: Лев Давидович Бронштейн) היה החמישי מתוך שמונת ילדיהם של זוג איכרים יהודים אמידים, דוד (1847–1922) (בן לאון) ואנה (1850–1912, לבובנה ז'יבוטובסקאיה) ברונשטיין. ארבעה מאחיו נפטרו בצעירותם. הוא נולד בכפר בשם ינובקה (כיום ברסלבקה), בפלך חרסון של האימפריה הרוסית (דרום אוקראינה כיום). עד גיל תשע גדל בבוברינץ, בה היו לאביו מספר חנויות, ואז נשלח לאודסה – שם חי ובגר. הוא למד תחילה בבית-ספר ממלכתי נוצרי, אחר כך עבר לגימנסיה בניקולאייב, בה התוודע למרקסיזם.

הוא החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת אודסה, אך ויתר על לימודיו כדי להתמסר לפעילות מהפכנית נגד משטר הצאר. לראשונה נעצר ב־1898 על פעילותו באיגוד הפועלים של דרום רוסיה ונידון למאסר של שנתיים. ב-1900, במהלך ריצוי מאסרו, נישא לאשתו הראשונה, היהודיה, אלכסנדרה סוקולובסקיה (1872–1938). אף ששניהם היו מרקסיסטים, טקס נישואיהם נוהל כדת וכדין בידי רב.

בהמשך אותה שנה נידון לארבע שנות גלות בסיביר, לשם גלה ביחד עם אשתו אלכסנדרה סוקולובסקיה, ושם גם נולדו שתי בנותיו, זינאידה (או זינה) (1901–1933) ונינה (1902–1928). ב-1902 נפרד מאשתו הראשונה בלא להתגרש ממנה רשמית. הוא ברח מסיביר, אימץ לעצמו את שם המשפחה "טרוצקי" (מסוהר באודסה) ואת שמו הפרטי של סבו לאון, תחת שמו המקורי לב. אז נסע ללונדון, שם הצטרף לוולדימיר לנין, שהיה באותה עת עורך הביטאון "איסקרה" (רוסית: "הניצוץ") של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.

 

טרוצקי השתתף בקונגרס השני של המפלגה בלונדון ב-1903, שם נוצר הקרע במפלגה שגרם לפיצולה לשתי סיעות: מנשביקים ובולשביקים. טרוצקי תמך במנשביקים כנגד לנין, ואף על פי שתמיכתו זו הייתה קצרת ימים – היא עתידה הייתה לערער את יחסיו עם לנין למשך 14 השנים הבאות.

במהלך 1903 הוא פגש את אשתו השנייה, נטליה סדובה (1882–1962), באותה עת סטודנטית בסורבון בפריז, ממנה נולדו לו שני בנים.

בעת מהפכת 1905 חזר טרוצקי לרוסיה, ונבחר ליושב ראש הסובייט של פטרבורג. מעורבותו בשביתה הכללית של אוקטובר ותמיכתו בהתנגדות חמושה הובילו לכך שהוא הוגלה מרוסיה לכל חייו. בינואר 1907 ברח בדרך לסיביר, ושוב עשה את דרכו ללונדון, שם השתתף בקונגרס החמישי של הסוציאל-דמוקרטים. באוקטובר אותה שנה עבר לווינה, בה ערך את עיתון המפלגה "פראבדה" (ברוסית: Правда, "אמת"), שהוברח לתוך רוסיה. בגלל קשיים כלכליים העיתון בתחילה יצא לאור באופן לא סדיר, אך חרף זאת הצליח לעורר הדים ברוסיה, ודו"ח של ה"אוכרנה" (משטרת הביטחון הצארית) ציין את תפוצתו הרחבה^[1]. באותה תקופה הוא הכיר דוד ריאזנוב שכתב מאמרים עבור "פרבדה" והם הפכו לחברים קרובים.

בעת שהותו בווינה, נפגש טרוצקי עם סוציאליסטים-יהודים שפעלו לטובת הכרה בסוציאליסטים היהודים לסוגיהם (כולל 'הבונד' מזה ו'פועלי ציון מזה') כב"סקציה" בתוך האינטרנציונלי הסוציאליסטי, בדומה להכרה במפלגות הסוציאליסטיות הפולניות, בימים בהם פולין לא הייתה מדינה עצמאית. יוסף קרוק, איש מפלגת ה'ס.ס' (ציונים סוציאליסטים) סיפר בזכרונותיו על מפגשו עם טרוצקי:

לאחר אחת ההרצאות של טרוצקי השתתפתי בויכוח. התעכבתי במיוחד על המצב הנורא השורר שם. הריאקציה רודפת עד צוואר את כל הזרמים הסוציאליסטיים ושוחרי החופש, את כל העמים, אך בייתר שאת את האוכלוסיה היהודית. יש, איפוא, הכרח בעבודה משותפת לפחות, בתחומים מסויימים. טרוצקי הצטיין גם בפעם זו בנאומו היפה. אולם בנוגע לשאלה היהודית היה לו לומר רק כמה מלים בנאליות והביע דעה שיטחית: כשתבוא המהפיכה, תימחה הממשלה הריאקציונית, ההגבלות האנטי־יהודיות תעלמנה והאוכלוסיה היהודית תחיה בשלום ובשלווה ככל שאר העמים! עלי להעיר כאן, כי הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים לא טיפלו מעולם בשאלה הלאומית ברצינות וביסודיות. אצל טרוצקי דבר זה בלט במיוחד. הוא היה עיתונאי ופובליציסט פורה והירבה לכתוב על בעיות שונות ומגוונות, לרבות ענייני ספרות ואמנות. אך אם איני טועה, לא כתב מעודו דבר של ממש בשאלה הלאומית (ולא כל שכן בשאלה היהודית). המליצות הסתמיות באו במקום חדירה לעומקן של הבעיות הסבוכות האלו. והרי דווקא כאן הייתה המליצה הריקה מסוכנת שבעתיים [...]. הרי דווקא בימים ההם עמדה באורח חריף כל כך הבעיה הלאומית ברוסיה – וגם בווינה, בעיר שבה התגוררנו. הסוציאל־דמוקראטים האוסטרים, רנר ובאואר, יתכן שצדקו וייתכן שלא צדקו. אולי הסיקו מסקנות נכונות ואולי לא. על כך פנים הם עסקו בבעיות אלו ברצינות וביסודיות, חשבו עליהן, דאגו וחיפשו בכל לבם את הפתרון. ואילו בשביל טרוצקי וחבריו לא היה כל זה אלא "שוביניזם", ומאחורי המליצה הזאת הסתתר טרוצקי המבריק.^[2]

לקראת מלחמת העולם הראשונה נסע טרוצקי לשווייץ הנייטרלית, ומשם לצרפת. לאחר שגורש מצרפת עבר להתגורר בניו יורק, בשעה שמהפכת פברואר 1917 ברוסיה הפילה את שלטונו של הצאר ניקולאי השני.

טרוצקי שב במאי 1917 לרוסיה כתומך בבולשביקים, הצטרף רשמית לסיעה זו, ותוך חודשים ספורים היה לראש סובייט פטרוגרד – מועצת הפועלים המרכזית של רוסיה. גוף זה היווה "ממשלה-מקבילה" של הפרולטריון בתקופת ממשלת המעבר הרוסית. טרוצקי היה פעיל בניסיונות להפלת ממשלתו הזמנית של אלכסנדר קרנסקי, וכן ישב בראש המועצה המהפכנית שתכננה וביצעה את מהפכת אוקטובר.

עם עליית הבולשביקים לשלטון, מונה טרוצקי לתפקיד שר החוץ, כשמטרתו העיקרית הייתה השגת שלום עם גרמניה והוצאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. פרישתו מהמשא ומתן ב-10 בפברואר 1918 הביאה לפלישה גרמנית, שאילצה את רוסיה לחתום ב-3 במרץ על הסכם ברסט-ליטובסק שהיה גרוע מאוד לסובייטים ואילץ אותם להכיר בעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. כמחאה, התפטר טרוצקי מתפקיד שר החוץ, אך מונה מייד לשר לענייני הצבא וחיל הים (1918–1925). בספטמבר 1918 ניתן לו התואר קומיסאר לענייני צבא (מקביל לתפקיד שר הביטחון). הוא ארגן את הצבא האדום והיה זה שניהל בפועל את המבצעים בחזיתות השונות של מלחמת האזרחים מתוך רכבת משוריינת שנסעה ללא הרף בין החזיתות.

 

עם מותו של לנין עקב מחלה, הצליח המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יוסיף סטלין, לרכז בידיו את כל כוח השליטה במפלגה ובממשל. בנקודת זמן זו עדיין יכול היה טרוצקי להתנגד לסטלין בצורה פעילה, אך הוא בחר לשאת נאום פייסני בקונגרס המפלגה השלושה־עשר, במאי 1924, ולא דרש את פרסום צוואתו של לנין, שקראה להדחתו של סטלין מתפקיד המזכיר הכללי. בכך איבד טרוצקי את ההזדמנות להתנגד לסטלין, שביחד עם לב קמנייב (גיסו של טרוצקי) וגריגורי זינובייב השתלט על המפלגה. טרוצקי ותומכיו ייסדו את האופוזיציה השמאלית, שחתרה במשך מספר שנים בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות תחת מנהיגותו של סטלין.

טרוצקי היה סופר ונואם מוכשר; הוא שאף להגשמת הסוציאליזם בקנה מידה עולמי, שלא כסטלין, שהסתפק "לעת עתה" בסוציאליזם על בסיס לאומי. בגלל התנגדותו של טרוצקי לדרכו של סטלין, הפכו שמו של טרוצקי והמונח "טרוצקיזם" לשם נרדף לבגידה בברית המועצות.

טרוצקי טבע את מונח "המהפכה המתמדת" ואת הממד הבין-לאומי של המהפכה – מושגים שהיו מנוגדים בתכלית למדיניות של סטלין, שדגל ב"סוציאליזם בארץ אחת". טרוצקי תמך גם בבנייה מהירה של התעשייה ובנטישת הנא"פ ("מדיניות כלכלית חדשה"), בעוד סטלין, ויחד עמו ניקולאי בוכארין, תמכו בתיעוש מדורג ושמירה על התוכנית. מחלוקת אידאולוגית זו סיפקה תירוץ למאבק בין סטלין לטרוצקי, שבשיאו, ב־12 בנובמבר 1927, גורש טרוצקי מהמפלגה הקומוניסטית, בהותירו את סטלין כמנהיג הבלעדי של המפלגה. הוא הוגלה לאלמה אטה (כיום בקזחסטן) ב־31 בינואר 1928, וכעבור שנה גורש סופית מברית המועצות.

לאחר סילוקו של טרוצקי, פנה סטלין כנגד ניקולאי בוכארין ויישם הרבה ממדיניות הפנים של טרוצקי, בצורה אלימה מאוד.

כאשר הוגלה טרוצקי ב־1929, הייתה תחנתו הראשונה האי הטורקי בּוּיוּקאָדָה ('האי הגדול' באיי הנסיכים), שם שהה במשך ארבע שנים. ב־1933 הציע לו אדואר דאלאדיה מקלט מדיני בצרפת. הוא התגורר בתחילה ברואן, ואז בברביזון. לא הותר לו לבקר בפריז. ב־1935 חש שאיננו רצוי עוד בצרפת, ולאחר ששקל כמה אפשרויות, עבר לנורווגיה, שם היה אורחו של קונרד קנוסן ליד אוסלו. לאחר שנתיים, כנראה תחת לחץ של ברית המועצות, הוא הושם במעצר בית. לאחר דיונים עם פקידים נורווגים, הוסכם כי הוא יועבר למקסיקו באוניית משא.

 

במהלך 1939 פרצו לילה אחד לביתו של טרוצקי עשרות חמושים, למרות השמירה של מאבטחי הוועד האמריקאי לאבטחתו של טרוצקי. הפורצים ירו לכל עבר, אך הוא לא נפגע בניסיון החיסול.

ב־20 באוגוסט 1940 בא לבקר את טרוצקי בביתו במקסיקו סיטי אזרח ספרדי בשם רמון מרקאדר (אנ'), הציג עצמו כתומכו, כשלמעשה היה סוכן המשטרה החשאית של סטלין (שנקראה נ.ק.ו.ד.)^[3]. הסוכן הגיע באמתלה שברצונו להציג לטרוצקי מאמר שכתב. הוא הוכנס לחדרו של טרוצקי, ובהיותם לבד בחדר הכה בראשו של טרוצקי בגרזן קרח. שומרי ראשו של טרוצקי, ששמעו את המהומה, פרצו לחדר ועמדו להרוג את המתנקש, אך טרוצקי מנע זאת מהם באומרו:

אל תהרגו אותו, לאיש זה יש סיפור לספר.

טרוצקי נפצע קשה, נלקח לבית חולים ונפטר למחרת ב-21 באוגוסט 1940, בגיל 60.

המתנקש נדון ל-20 שנות מאסר, שאותן ריצה במלואן. במשפטו העיד:

הנחתי את מעיל הגשם על השולחן בדרך שתאפשר לי להוציא את גרזן הקרח שהיה בכיס המעיל. החלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי. הרגע שבו טרוצקי התחיל לקרוא את המאמר העניק לי הזדמנות, הוצאתי את הגרזן מהמעיל, אחזתי אותו בידי, ובעיניים עצומות נתתי לטרוצקי מכה נוראה בראשו.

במהלך חקירות המשטרה המשיך רמון מרקאדר לטעון כי הוא נתין בלגי, בשם ז'אק מורנרד, אולם סיפור זה הופרך די מהר על ידי הקונסול הבלגי, שאמר כי הנעצר אינו אזרח בלגי, ושמות הוריו היו פיקטיביים^[4].

ביתו של טרוצקי הושאר כפי שהיה בזמנו, והוא משמש מוזיאון. קברו מצוי במתחם הבית.

בניגוד לבולשביקים אחרים שנהרגו בתקופת "הטיהורים הגדולים", שמו של טרוצקי לא טוהר על ידי הממשלה הסובייטית בתקופת הגלאסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב, אלא רק מאוחר יותר, על ידי בית משפט רוסי, ב-2001. עד היום קיימות במקומות שונים בעולם מפלגות טרוצקיסטיות.

בתו הבכורה זינאידה ולקובה (Zinaida Volkova) התחתנה פעמיים ונולדו לה בן ובת. בעלה חוסל בזמן הטיהורים הגדולים. ב-1931 הותר לה לצאת מברית המועצות ולהצטרף לאביה בגלות בטורקיה, אך הותר לה לקחת רק את אחד מילדיה והיא לקחה את בנה הצעיר אסטבן וולקוב (גר'). זינאידה התאבדה בשנת 1933 בברלין בעת שהותה שם לצורך קבלת טיפול רפואי. בנה נשאר עם דודו, לב סדוב. לאחר שסדוב מת^[5], ב-1939 הצטרף וולקוב לסבו בגלות במקסיקו. אסטבן וולקוב היה נוכח בעת שסבו נרצח על ידי המתנקש. אסטבן גדל בידי נטליה סדובה, נשאר במקסיקו כל חייו, הוא מנהל את מוזיאון לאון טרוצקי (אנ'). לוולקוב 4 בנות, בתו נורה וולקוב (Nora Volkow) עברה לארצות הברית, בת נוספת, ורוניקה וולקוב היא משוררת^[6]. בתה הבכורה של זינאידה ולקובה, אלכסנדרה, נשארה בברית המועצות ונפטרה במוסקבה בשנת 1989.

שני בניו של טרוצקי מנישואיו השניים, לב סדוב (1906–1938) וסרגיי סדוב (1908–1938), נרצחו על ידי סוכני סטלין.

אחת מנכדותיו של טרוצקי, יוליה אקסלרוד (בתו של בנו הצעיר סרגיי), עלתה לישראל בשנת 1979 ומתגוררת בירושלים. בנה (ונינו של טרוצקי) הוא דוד אקסלרוד, שהיה איש כהנא חי וגר בעבר עם משפחתו בכפר תפוח שבשומרון^[7][8][9]. כיום אקסלרוד עובד כרתך ומתגורר בביתר עילית עם ששת ילדיו.

טרוצקי היה משוכנע שאין עתיד ליהודים כעם נפרד, וצידד בהתבוללות. הוא היה אדיש למורשתו והתבטא פעם שעניינו ביהודים זהה לעניינו בבולגרים. מבחינתו, הפתרון לשאלה היהודית יבוא על ידי המהפכה הבין-לאומית, שתבטיח שוויון לכל. טרוצקי זועזע כאשר בסוף שנות העשרים נוהל נגדו מסע אנטישמי בברית המועצות, ובנו סרגיי סדוב הואשם בכך שזמם להרעיל עובדים^[10].

בשנות השלושים, לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא חשב שיש לתת ליהודים את החופש לבחור את דרכם, כאשר אחת האפשרויות הפתוחות בפניהם, אם ירצו, היא להגר לארץ ישראל. אף שהתנגד לפרויקט הציוני, תמך ברעיון של שתי מדינות בארץ ישראל, תוך דגש על הצורך בשיתוף פעולה בין מעמד הפועלים בשני העמים^[11][12][13].

• חיי / (תרגם: א' שלונסקי), ירושלים: מצפה, תר"ץ
• תולדות המהפכה הרוסית (תרגם: א' שלונסקי), תל אביב: מצפה, תרצ"א–תרצ"ד
• כיצד ניצח סטלין? / (תרגם והוציא: א’ ערך), ירושלים: דפוס ארץ ישראל, 1937
• המניפסט הקומוניסטי כיום / ירושלים: האגרון הסוציאליסטי הישראלי [מצפן מרכסיסטי], 1973
• השאלה היהודית (1934), תרגום: אלכסנדר טנדלר, 2014
• טרוצקי על מות בנו, (1938) תרגמו: רעיה ג'קסון (מאנגלית) וראובן מירן (מצרפתית), עורך: ראובן מירן, נהר ספרים 2015

• טרוצקי (סדרת טלוויזיה)
• טרוצקיזם
• האינטרנציונל הרביעי

• ברטרנד פטנוד, טרוצקי – נפילתו, גלותו וחיסולו של מהפכן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
• ג'ון ריד, עשרת הימים שזעזעו את העולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.

ספרות יפה

• יוז'ף רות, הנביא האילם, תרגום: רות ליבנת, זמורה-ביתן, 1991.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: לאון טרוצקי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לאון טרוצקי

•   לאון טרוצקי, ברשת החברתית Goodreads
• ארכיון האינטרנט המרקסיסטי בעברית : עמוד עבודות וטקסטים – לאון טרוצקי
• הרלוונטיות של טרוצקי כיום – מתוך האתר של תנועת מאבק סוציאליסטי
•   ערן סבאג, "חיים של אחרים" על לאון טרוצקי – תוכנית ראשונה‏, 3 באוקטובר 2010
•   ערן סבאג, "חיים של אחרים" על לאון טרוצקי – תוכנית שנייה‏, 9 באוגוסט 2011
• סדרה של 3 תוכניות הקדמה, ומופע "ערב טרוצקי" בתוכניתו של ערן סבג "חיים של אחרים": חידון טרוצקי א', חידון טרוצקי ב', חידון טרוצקי ג', ערב טרוצקי, באתר iCast, אפריל–מאי 2012
• 18 צילומים בלתי ידועים של טרוצקי שנשמרו אצל נכדו סאווה וולקוב, באתר Delibere, ‏23 בפברואר 2016
• מרדכי חיימוביץ, ‏80 שנה אחרי: חייו ומותו של לאון טרוצקי, באתר מעריב אונליין, 29 באוגוסט 2020
• כתבי לאון טרוצקי בפרויקט בן-יהודה
• לאון טרוצקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי לאון טרוצקי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• לאון טרוצקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
•   לב דודוביץ טרוצקי (1879–1940), דף שער בספרייה הלאומית