יעקב שפירא

נולד בוולוז'ין בשנת תרל"ג (1873), לר' רפאל שפירא ששימש באותה עת משנה ראש ישיבת וולוז'ין ולדרייזל בתו של הנצי"ב. בשנת תרמ"א (1881) עבר עם משפחתו לנובו-אלכסנדרובוסק שם שימש אביו ברבנות. בהיותו כבן שתים-עשרה, בתגובה לקונטרס חידושי תורה ששלח לסבו, כותב עליו הנצי"ב: 'בר חכים הוא לי, מחדש נפלא באמיתתה של תורה'. בבחרותו שב ללולוז'ין שם היה לתלמידו של גיסו המבוגר ר' חיים סולובייצ'יק. בשנת תרס"ג (1803) נתמנה כרבה של קהילת ריבנישוק שבליטא. בשנת תרע"ב (1912) נקרא על ידי אביו לוולוז'ין לסייע לו בהנהגת הישיבה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גלה עם אביו למינסק. בשנת תרפ"א (1921) נפטר אביו בגולה ושנה לאחר מכן, ביום י"ח בשבט תרפ"ב (1922) פתח ר' יעקב את שערי וולוז'ין מחדש. פתיחתה מחדש של הישיבה עוררה התרגשות רבה כמו בתיאור הבא:

בראש-חודש התקיימה פתיחת הישיבה בבנין הגדול... כל תושבי וולוז'ין נאספו ובאו. כל חלונות בתי העיר היו מוארים בחגיגיות. בעיניים דומעות דיבר הרב על השתלשלות הישיבה במשך מאה ושלוש השנה שעברו עליה מיום הווסדה. הוא סיפר, כי כאשר שכב אביו הגאון ר' רפאל ז"ל על ערש דוי, כפליט מרוסיה, שלחהו לוולוז'ין וזירזהו לחדש את הישיבה.

— היינט, כ"ו אדר תרפ"ב

.

על שיעוריו בישיבה מספר חתנו: ”שיעוריו הצטיינו בבהירות והסברה נכונה, בבקיאות והבנה והדברים היו מאירים ומשמחים. באצילותו ועדינותו והדרת פניו היה מעורר כבוד והערצה בעיני כל רואיו, והשפיע על מאות תלמידיו לשקוד על דלתי התורה והיראה... כן ניהל את עדתו בוולוז'ין במקל נועם, ובכל ענייניו ופעולותיו היה הולך בעקבות אביו ויתר רבותיו”.^[1] מנהג מיוחד שהתקיים בוולוז'ין בזמנו מתאר בן העיר:

מידי אזכרה את וולוז'ין עולה בזכרוני דמותו המאירה של הרב יעקב שפירא זצ"ל, שהיה אהוב על כל יהודי עירנו... ברב יעקב שפירא קשורה חוויה נעימה ובלתי נשכחת: חג שמחת בית השואבה בישיבה. יוצאים היינו, ופנסים בידינו, לביתו של הרב להביאו לישיבה. את הרב נשאנו על כפיים ואפריון ממעל לו. בשירה ובזימרה הבאנו את הרב להיכל הקודש. פניו קרנו וצהלו ואיתו שמחו כל יהודי העיר.

— פ' ברמן, ספר וולוז'ין, עמ' 370

ר' יעקב נפטר לאחר מחלה ממושכת בוורשה ביום ט' באייר תרצ"ו (1936), ארונו הועבר לוולוז'ין שם נטמן באוהל ראשי הישיבה.

על שמו הוקמה ישיבת גאון יעקב בבני ברק.

למרות הקפדתו לשמר את צביונה של הישיבה, לא נמנע שפירא מהחדרתה של השיטה המוסרית לוולוז'ין, ניסיון שנבלם בתקופת אביו ר' רפאל:

אם כי בישיבת וולוז'ין לא היה מקובל לימוד המוסר ברבים ובסדר הלימודים, בכל זאת מצא לנכון להנהיג בישיבה את לימוד המוסר והיראה, בגלל התגברותן של הרוחות הרעות שהחלו להתפרץ לתוך חומות הישיבות... עמד ואמר: עת לעשות לד', ודבר בעתו ללמוד וללמד מוסר ויראת שמים.

— הקדמה לגאון יעקב

בתקופתו פעלו שני משגיחים, חניכי תנועת המוסר, ר' יצחק ויינשטיין ור' אברהם אדלר שהביאו עמם לישיבה את רוח אסכולת המוסר, אך עם זאת, לא קיבלה השיטה בוולוז'ין את אותו צביון שהיה לה בישיבות ליטא האחרות.^[2]

היקף כתביו וגורלם מתואר בהקדמה לספרו: :

ביום המר והנמהר ביום מבוכה ומבוסה, איבדנו את 'בית רבינו' ובית אולפנא רבתא דוואלאז'ין עם כל אוצרות הקודש... איבדנו עמל דורות... כתבי יד קדשם... של שני המאורות הגדולים, האב ובנו, מרנן ורבנן רבי רפאל ז"ל ובנו רבי יעקב ז"ל, שהכילו... שו"ת בהלכה, שיעורים שהשמיעו בישיבה וביאורי סוגיות בכל מקצועות התורה, אוצר גדול ונחמד של כתב יד קדשם שהיו גנוזים ושמורים כבבת עין וחלק גדול מהם היו ערוכים ומודרים לדפוס

— הקדמה לגאון יעקב

חתנו, הרב שמעון לנגבורט, מציין כי ספרו הנדפס מבוסס על: ”מקצת מן המקצת משיעוריו שהיו מפוזרים בין תלמידיו... וכל שאר כתבי יד קדשו שלו שנכתבו על הש"ס, נשמדו ונשרפו בידי הרוצחים”.^[3]

ספרו גאון יעקב כולל חידושי סוגיות בעניינים שונים; קונטרס 'מטעמי יעקב' על הלכות עירוב תבשילין; קונטרס 'שחרית יעקב' מתקופת עלומיו הכוללת התכתבות ארוכה עם דודו ר' חיים ברלין, וכן קונטרס 'אמרי שפר' מבנו הבחור יצחק משה שפירא.

• גאון יעקב, שיעורים בהלכה וביאורים בש"ס ופוסקים, תל אביב תשי"ג, 1953.

בניו: יצחק משה וזלמן יוסף; בנותיו: אסתר, רבקה, פסיה, וביילא אשת ממלא מקומו הרב חיים וואלקין, כולם נספו בשואה. בתו חנה אשת הרב שמעון לנגבורט, ראש ישיבת 'גאוני וולוז'ין' בתל אביב ואחר כך הקים את כולל וולוז'ין בבני ברק, נפטרו ללא צאצאים.

תקופת חייו של הרב יעקב שפירא על ציר הזמן

• משה צינוביץ, עץ חיים - ספר ראשון, תל אביב תשל"ב, עמ' 361-366.

• 'שפירא, ר' יעקב ב"ר רפאל', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 101 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1299).
• השושלת הוולוז'ינית
• הקדמה לספרו 'גאון יעקב'