ויליאם ברידג'ס אדמס
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. | |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
ויליאם ברידג'ס אדמס (באנגלית: William Bridges Adams; 1797 – 23 ביולי 1872) היה מהנדס רכבות אנגלי, הידוע בעיקר בזכות המצאת "סרן אדמס", פטנט הקרוי על שמו שהיה בשימוש בתחבורה מסילתית בבריטניה עד לסוף הנעת הקיטור ב-1968, וכן המצאת לוח התפס המסילתי.
 | |
| לידה |
1797 Woore, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
23 ביולי 1872 (בגיל 75 בערך) ברודסטיירס, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| ידוע בשל | סרן אדמס ולוח טפס מסילתי |
| מקצוע | הנדסת רכבות |
| בן או בת זוג |
Sarah Fuller Flower Adams |
  | |
ביוגרפיה
עריכהאדמס נולד וגדל בוואור, שרופשייר, והתחנך בבית הספר מיידלי. אביו, בנו של איכר מוואור, עבר ללונדון ושם התחיל לעבוד בתור בונה כרכרות והפך בסופו של דבר לבעל מקצוע מיומן, שעיקר עיסוקו באספקת עור ליצרני כרכרות ברחוב דין, סוהו.
אדמס התלמד בתור בונה כרכרות בחברת בקסטר ופירס מלונג אקר, לונדון, שהייתה חברה ידועה בזמנה, ובמהלך תקופתו בחברה הובאה לשם הכרכרה של נפוליאון, לאחר קרב ווטרלו, וברידג'ס אדמס צייר אותה.
ב-30 בנובמבר 1818 התחתן, בסנט מרטין, עם אליזבת פלייס, בתו של פרנסיס פלייס, הרפורמטור החברתי.[1] יחד הם יצאו למסע כדי למצוא את מזלם באקלים חם יותר. בשנת 1820 הם עזבו לוולפראיסו בצ'ילה. בוולפראיסו הועסק אדמס כמנהל של האחוזה של לורד קוקרן, תמורת שכר של 200 פאונד לשנה. בשנת 1821 נולד לו בן, ויליאם אלכסנדר אדמס, שמאוחר יותר הפך למהנדס מכונות.[2] המשפחה שרדה את רעידת האדמה בוולפראיסו ב-19 בנובמבר 1822. אליזבת מתה ב-8 באוגוסט 1823, כשהביאה לעולם ילד שני, שמת גם הוא. בעקבות הטרגדיה הזו חזר ברידג'ס אדמס לאנגליה, עם בנו, במסע ארוך דרך הרי האנדים לבואנוס איירס ובספינה חזרה ללונדון, דרך פאלמות', בשנת 1826. לאחר טיול נוסף לארצות הברית, התיישב ברידג'ס אדמס בלונדון ומצא עבודה במשרד הובסון ושות', יצרני כרכרות. בשנת 1834 אדמס התחתן עם שרה פולר פלאוור אדמס והם התגוררו בסאניבנק, וודברי היל, בלאוטן. במקום הוצב שלט כחול המנציח את בני הזוג. לאחר מותה של שרה ב-1848, הוא נישא לאלן קנדל. נולדה להם בת אחת, הופ ברידג'ס אדמס.
אדמס מת בבית קת'ברט, ברודסטרס, קנט, בגיל שבעים וחמש, ונקבר בכנסיית פטרוס הקדוש בעיירה.[3]
הנדסת רכבות
עריכהחוסר שביעות רצון מחיבור משופע שהיה אז בשימוש לחיבור פסי רכבת, אדמס רשם פטנט על לוח תפס מסילתי, בצורת טריז לא מוברג בין כיסאות סמוכים, בשיתוף עם רוברט ריצ'רדסון, מהנדס זוטר תחת פיטר בראף ברכבת המחוזות המזרחיים. שני הגברים רשמו פטנט על ההמצאה ב-1847.[4] למרות שהעיצוב הצליח והיו מכירות לרכבת המחוזות המזרחיים בין היתר, קשיים כלכליים אילצו את אדמס לוותר על הפטנט.[5] גרסת ה"טריז" הזו הוחלפה עד מהרה על ידי עיצוב משופר שעוצב על ידי ג'יימס סמואל מרכבת המחוזות המזרחיים.[6] העיצוב והשימוש הראשונים של לוחות תפס נעשו בשנים 1830-31 על ידי רוברט סטיבנס, נשיא מסילת קמדן ואמבוי, ארצות הברית. סטיבנס חיבר קצוות של פסי רכבת סמוכים מברזל מעורגל ועם תחתית שטוחה באמצעות לוחות תפס ומסמרות (מאוחר יותר ברגים). אדמס רשם פטנט על קפיצים משופרים עבור כרכרות כביש וכינה אותם "קפיצי קשת".[7] ניתן היה להשתמש בהם גם עבור כרכרות מסילות הברזל, והייצור הוכיח רווחי. הייצור התבסס במפעל קורייר בדרורי ליין וברחוב פרקר, סוהו. העסק היה רשום על שמו של סמואל אדמס, דודו של ברידג'ס אדמס. בשנת 1842 עבר המפעל משטחו הקטן לשלושה דונם של קרקע הצמודים לרכבת המחוזות המזרחיים בפיירפילד, בואו. החברה סחרה כעת בשם אדמס ושות'. הוא יסד את מפעלי קטר פיירפילד בבאו, מזרח לונדון, בשנת 1843. שם התמחה בקטרים קלים, קרונועי קיטור וקרוניות תחזוקה. אלה נמכרו במספרים קטנים לתחבורה מסילתית בכל רחבי בריטניה ואירלנד, כולל קרונוע קיטור פיירפילד עבור הרכבת הרחבה בריסטול ואקסטר, והאנפילד עבור הלקוח החשוב ביותר שלו, רכבת המחוזות המזרחיים, עם מטה בסטרטפורד הסמוכה. הוא סיפק קטר מיכל 2-2-0 לרכבת האיטלקית.[8]
ג'יימס קרוס וחברה מלנקשייר אימצו את תיבת הסרן הרדיאלי החדשנית של אדמס וגלגלים מניעים עם צמיגים קפיציים עבור וייט רייבן, קטר מיכל 2-4-2 יוצר עבור רכבת סנט הלנס בשנת 1863. ההסדר הלא קונבנציונלי נחשב תחילה להצלחה בעקומות חדות של קו סנט הלנס, אך לאחר שנתיים הוחלט שהשילוב איפשר יותר מדי תנודה והוא הוחלף.[9][10]
למרות שהמצאותיו וכתביו של אדמס הפכו ידועים, הקטרים שייצר השפיעו מעט. עסק ההנדסה נכשל כמה שנים מאוחר יותר, אם כי בשלב זה אדמס הרחיב את עיסוקיו לעיצוב בגדים ועיתונאות.
כתביו, כולל "כרכרות תענוג אנגליות" (1837) ו"כבישים ומסילות" (1862), כיסו את כל אמצעי התחבורה היבשתית. מאוחר יותר, הפך לסופר ידוע על רפורמה פוליטית, תחת שם ספרותי ג'וניוס נולד מחדש (Junius Redivivus); התייחסות לכותב מכתבים פוליטיים מהמאה הקודמת.
בלבול עם ויליאם אדמס
עריכהבאופן מבלבל, אחת מחברות הרכבת הראשונות שהשתמשה בעיצוב תיבת הסרן שלו באופן נרחב הייתה רכבת לונדון ודרום מערבית, שבה למפקח הקטר, היוצר של חוגון אדמס, קראו גם ויליאם אדמס. בצירוף מקרים נוסף גם הוא עבד בעבר בתחום קטרים בבואו, אבל זו לא הייתה חברה פרטית אלא הקרפיף של רכבת לונדון צפון.[11] בשנת 1865 אגודת המהנדסים, לונדון, עשתה השוואה ישירה בין החוגון עם מסב הגומי ההודי של ויליאם אדמס לבין תיבת הסרן הרדיאלי של ויליאם ברידג'ס אדמס: במהלך ניסויים ברכבת לונדון צפון, החוגון המוקפץ לרוחב נחשב עדיף על פני הסרן הרדיאלי,[12] אבל כשויליאם אדמס עבר לרכבת לונדון ודרום מערבית הוא אימץ את תיבת הסרן שתוכנן על ידי יריבו ברידג'ס אדמס. הקטרים הידועים כיום בשם רדיאלי אדמס נקראים על שם מפקח הקטר, אך הם מפורסמים בזכות הסרן שהומצא על ידי ויליאם ברידג'ס אדמס.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ London, England, Church of England Marriages and Banns, 1754–1932 for William Bridges Adams., Westminster: St Martin in the Fields, Westminster: Marriages 1817–1819, No.663, p.222. London Metropolitan Archives; London, England; Reference Number: DL/T/093/022. Ancestry.com, 2010. Retrieved 13 November 2020
- ^ Proceedings of the Institution of Mechanical Engineers, 1896, עמ' 49:91
- ^ Oxford Dictionary of National Biography. Vol. I, Oxford Unviversity Press, 2004, עמ' 275, ISBN 0-19-861351-2
- ^ Charles Manby, Minutes of Proceedings of the Institution of Civil Engineers, כרך XVI, London: Institution of Civil Engineers (Great Britain), 1857, עמ' 273
- ^ Manby (1857: 289)
- ^ Manby (1857: 234)
- ^ William Bridges Adams, English Pleasure Carriages, London: Charles Knight and Co., עמ' 274-275
- ^ Ellis Hamilton, The pictorial history of railways, Hamlyn, 1968, עמ' 58
- ^ Zerah Colburn, Locomotive Engineering, and the Mechanism of Railways: A Treatise, כרך 1, William Collins, 1864, עמ' 276-279
- ^ James Cross and Co: White Raven - Graces Guide
- ^ C. Hamilton Ellis, British railway history; an outline from the accession of William IV to the nationalisation of railways, כרך 1, London: Allen & Unwin, 1954, עמ' 357
- ^ Vaughan Pendred, On the adhesion of locomotive engines, London, 1866, עמ' 268-269