התגנבות יחידים

עלילת הספר מתרחשת במדינת ישראל הצעירה, בסתיו 1955. הספר מחולק לארבעה חלקים, שניים (א' וג') מתרחשים במלואם בבסיס הטירונים ושניים מתרחשים במעורב; בבתיהם של הגיבורים ובבה"ד 4. מהלך העלילה מתחיל מעט אחרי גיוס הטירונים, ומסתיים לקראת סיום הטירונות, אחרי שיבוצם לתפקידיהם העתידיים בצבא. הרומן עוקב אחר סיפוריהם של הטירונים השונים, שבתחילתו הם יחידים או שייכים לקבוצות מובחנות ובסוף הרומן נקשרים אחד לשני. העלילה מאופיינת בעיקרה במאבקים האישיים של כל אחת מהדמויות, אולם גם במאבקים בין קבוצות הטירונים השונות על רקע עדתי, דתי, מעמדי ואידאולוגי. כמו כן, הרומן שזור באזכורים היסטוריים מהתקופה בה הוא מסופר, דוגמת מציאת הנפט בשדה הנפט חלץ, פיגועי הפדאיון, ופעולות יחידה 101.

רוב הדמויות המשמעותיות ברומן הן של טירונים. דמויות המפתח הן אלו אשר קרובות אל המספר, מתוארות על ידו לִפְנַי וְלִפְנִים ומקיימות דיאלוגים בינן ובין עצמן והן:

• "מלַבֶּס" (כינוי לפתח תקווה ולאנשיה על פי שמו של כפר ערבי שעל אדמותיו הוקמה העיר). בשניים מחלקי הרומן, מלבס, המגיע מפתח תקווה, הוא המספר.
• אבנר גבאי, ירושלמי בן למשפחה ותיקה וענייה מעדות המזרח, אשר נמשך ונדחה חליפות אל קבוצת הירושלמים מרחביה ובית הכרם. בשל מראהו המצודד בנות נמשכות אליו והוא נחשב גם כ"רודף שמלות". חברו הקרוב של מלבס ומשמש כ"ראי" בתכונותיו ופעולותיו מול מלבס.
• מיקי ספקטור, כדורגלן מפורסם מהפועל חדרה, שהגיע לטירונות הכף־למדים בשל אוושת לב שהתגלתה אצלו בבדיקה הרפואית השגרתית לפני הגיוס. דעותיו הן ליברליות ודיכוטומיות.
• אלון, קיבוצניק מעמק בית שאן אשר מזדהה עם מטרות הציונות הסוציאליסטית ועם מטרות הצבא ושואף להצטיין בטירונות ולהיות מועבר ליחידה קרבית. חברו הקרוב של מיקי.

לידן יש שתי חבורות מאופיינות:
חבורת עדות המזרח המתוארת כמרוקאים ועיראקים:

• פרץ "סעיף־עצבים" -מנהיג הקבוצה
• סמי - עובר טירונות בפעם השלישית, בעל רקע עשיר בכלא הצבאי ובעל קשרים בבסיס.
• רחמים בן־חמו, דמות עגלגלה ובעלת מאפיינים נשיים המושפלת תדיר על ידי חבריו לקבוצה.
• זכי - המתאנה והמשפיל הראשי של רחמים. מתואר גם כעליז וצחקן. עומד על זכויות העולים מארצות המזרח להפגין את תרבותם.

חבורת הירושלמים מרחביה ובית הכרם:

• קיפוד (נקרא כך בשל שערו הסומר) - יוצא בשאלה, במקור יהודה'לה משכונת גאולה, מנהיג החבורה הנלהב להיכנס לכל ויכוח ומריבה.
• יוסי רסלר - נגן הגיטרה, המוזיקאי ואמן בתודעתו.
• חנן - ציני ומרבה להגיב לחבריו באנגלית.
• מיכה הטיפש - מרבה לדקלם, לחקות ולהגיב על דברי חבריו בלשון נופל על לשון. מתברר כי הוא נחשב לגאון.

אליהם מתווספות דמויות טירונים אשר אינם משויכים למחנה כלשהו:

• אפס־אפס (נקרא על שם הספרות האחרונות במספרו האישי) - הנשוי היחידי בחבורה, עולה חדש מרומניה המתגורר במעברה הסמוכה לבסיס. מתלונן על כל דבר.
• מילר - עולה מגרמניה, חייל בודד, מבוגר ומתבודד.
• נחום - דתי המקפיד בשמירת מצוות.
• אלברט הבולגרי - מסתכל על הדברים באופן חיובי ומנסה לפשר במחלוקות.

סגל המחלקה והבסיס כולל את:

• מועלם - מ"כ במחלקה, שיחסו אל הטירונים חיובי באופן יחסי.
• בני - מ"כ חדש במחלקה, הסבור שתפקידו הוא להפוך את החלאה הזו לגברים.^[4] מתברר כי למד יחד עם מלבס בבית הספר העממי. דמותו היא המפותחת ביותר מבין דמויות הסגל.
• רפי נגר - מפקד המחלקה
• הרס"פ הרומני - קטן קומה ואדום פנים, מתעלל באלון.
• עפרה המד"סית - אינה קשורה אל המחלקה, אך מתוארת תיאור ארוך ופיוטי על ידי המספר והיא מושא כיסופיו של אבנר.

דמויות נוספות

• אביו המזדקן של מיקי
• דפנה - חברתו של אלון. מתגוררת בקיבוצו.
• זביק וג'ינג'י - צמד חברים ממחלקה ג'. לזביק יצא שם כבעל יכולת תקשור עם המתים.
• אריק - חברו של מלבס מתקופת התיכון. נמצא כטירון בבסיס הטירונים בפלוגה אחרת.

פרק ראשון: הספר נפתח בתיאור ההתעוררות של המספר מעילפון שנגרם כתוצאה מתרגול חניקתו באימון הורדת זקיף. זוהי תחילת הטירונות. הקורא מתוודע לחלק גדול מחיילי מחלקת הטירונים בבה"ד 4 שבסרפנד, שבעצמם רק מתחילים להתוודע זה אל זה. מדובר במחזור אוגוסט.
פרק שני: תרגול הורדת וחניקת זקיף נמשך ובינתיים מתחילים הטירונים לדבר ביניהם אודות התקפות הפדאיון האחרונות, הפתרונות להן ועל נחיצות התרגול שהם עוברים למי שעתיד להיות פקיד במשרד. אחר הצהריים הם רואים את עפרה המד"סית מטיילת עם שני כלביה ומתוארת כאלת ציד קדמונית יפהפייה ונשגבת. אך סמי הוותיק בבסיס מזהיר: זה אשה מוות באמת מוות.^[5]
פרק שלישי: המפקד מועלם מכריח את אפס־אפס להיכנס למקלחת. קיפוד ויוסי רסלר עוברים תרגול נוסף של מסדר עם המיטות מחוץ לצריף ואבנר מתנדב לסייע להם. אבנר והמספר שומרים ביחד על אזור צריף המחלקה. אבנר מספר על אהבתו למוזיקה קלאסית ועל תשוקתו לאהובתו הנשואה.
פרק רביעי: בזמן השמירה, אבנר מבקש לישון מעט בישיבה ומבקש ממלבס להעירו ברגע שתגיע ביקורת. מלבס רואה את המפקדים מגיעים לביקורת אך אינו מעיר את אבנר. נשקו של אבנר נלקח ממנו והוא יעמוד למשפט וכנראה ישלח למאסר.
פרק חמישי: על רקע הרצאתו המייגעת של קצין מודיעין בפני החיילים העייפים, מתלהט ויכוח אידאולוגי בין אלון ובין מיקי. אלון סבור שהמפקדים בצבא הם פטריוטים ומוכנים להקריב את חייהם עבור המולדת. מיקי טוען שהם רק דואגים לקריירה שלהם. שמיכתו של זכי נחרכת מגפרור שהשליך ונוצר בה חור. חבורת המזרחים מאשימה את רחמים בכך ומחליפה את שמיכתו בזו של זכי.
פרק שישי: אבנר שב מהמאסר ומתברר שבינתיים התגברו המתחים החברתיים בין חבורת המזרחיים וחבורת הירושלמים, ובמקביל, מתנהלים ויכוחים בלתי פוסקים בין מיקי ואלון על נושאים פוליטיים ואידאולוגיים. לאחר מכן, ההכנות למסדר המפקד הגדול, לפני היציאה המתוכננת הביתה. במסדר מתמוטט מילר, החולה במחלת הנפילה, לעיני כל פלוגות הטירונים. ההתרגשות הגדולה מסתיימת במפח נפש כשמפקד המחלקה, רפי נגר, מודיע על ביטול היציאה בגלל הפגמים והרשלנות שהפגינה המחלקה ובגלל חריכת השמיכה - רכוש צה"ל, על ידי רחמים. המספר הולך לחפש את חברו אריק הנמצא בפלוגה אחרת בבסיס. הוא נתקל בעפרה המד"סית ועומד כמשותק, אך אינו מסיט את מבטו מעיניה. בדיאלוג מול אריק, שבו אריק רומס בשצף קצף את הסדר הצבאי, מגיע מלבס להכרה שאינו רוצה להיות יותר חסיד של דעותיו הלא קונבנציונליות של אריק. לאחר ארוחת ערב שבת הוא חווה חסד של טוהר ורעות בשעה שיוסי רסלר מוביל דואט שלו ושל מלבס בשירת ספיריטואלז בצריף, מוקפים בחלק מחבריהם למחלקה.
פרק שביעי: השירה נפסקת כאשר מהפינה השנייה בצריף עולה שירה מזרחית אשר שיאה הוא בריקודו של רחמים בן חמו המבוצע מתוך זרימה פנימית עזה. הריקוד מופסק על ידי המפקד מועלם אשר נכנס לצריף וגוער בטירונים, בעברית משובשת משהו, על תלונותיהם ועל פינוקם. לוותיקים הוא אומר כי אל להם לשפוט אדם על פי השכלתו הרשמית ולחדשים הוא אומר שהם צריכים לברך על כך שהם בצבא ומקבלים דרכו הזדמנות לשפר את עתידם.
פרק שמיני: שבת בבסיס, הטירונים מתווכחים ביניהם כרגיל, ומילר מגלה שעכבר אכל את כל תכולת הקיטבג שלו, כולל יומנו בו היה כותב בכל שעה פנויה. המפקד מועלם מבטיח שאם יתנהגו בסדר, יקבלו פאס בערב. בין זכי ופרץ ניצתת קטטה ורחמים הוא זה שסופג את המכות. לאבנר נודע כי אהובתו, עליזה, הגיעה לבקרו והמספר מתנדב להחליף אותו כשומר בזמן האפטר, בשעה שהשאר יוצאים לבלות במעברה הסמוכה.
פרק תשיעי: מלבס נשאר בבסיס עם יוסי רסלר ומנהל עמו דיאלוג העוסק בחיים ובאמנות. לטענתו של רסלר על הכיעור שסביבם, עונה מלבס: גם אני מרגיש ככה לפעמים...אבל אני רוצה להיאבק בזה. אני רוצה לחיות עם בני־אדם, יחד עם הכיעור והגועל... להשתלב בתוכם, לא לשכוח שאני לא יותר טוב מהם בשום דבר..^[6] מהיכרותו המוקדמת מירושלים, יוסי מזהיר את מלבס מהתרועעותו עם אבנר, כיוון שהוא ברדקיסט ואגואיסט. יוסי מנגן בגיטרה את הלארגו של הנדל (אנ') ומלבס נפעם מיפי נגינתו. אבנר שב מהאפטר ומביא בכיסו מנת פלאפל למלבס, אשר נגעל ממנה בשל מראהה וריחה, אך אבנר מכריח אותו לאכול ממנה.
פרק עשירי: מלבס ואבנר יוצאים לליל השמירה השני, שבו אבנר נשבר בבכי ושופך את ליבו בפני מלבס על מזלו הרע. הוא מספר על פגישתו הכושלת עם אהובתו באפטר, כשניסו להתייחד בחורבה מטונפת ואבנר נכשל ונותר ללא און, ועל פרידתם במריבה שייתכן ותביא לפרידתם.
פרק אחד עשר: המחלקה נפגשת עם בני - המ"כ החדש המעורר אצלם רגשות שנאה בשל התייחסותו המבזה כלפיהם והערצה בשל כושרו, עברו בצנחנים ויכולתו לרתום אותם לשיפור ביכולותיהם כחיילים, וגורם לפילוג בקרב חיילי המחלקה. הוראת המפקד בני, "פְּעל", מזכירה למספר את היכרותו הראשונית עם בני, בילדותו כשזה הצילו לכאורה וקרא: "מזל, מזל".
פרק שנים עשר: זכי ממשיך להתעלל נפשית בבן חמו שנשפט וקיבל עונש "ביטול חופשה" וכותב עתה מכתב לאחותו. בזמן שאבנר ומלבס שומרים, מגיע המפקד בני לביקורת, שולח את אבנר לפטרול ומנסה לקשור שיחה עם מלבס על היכרותם מבית ספר עממי. מלבס נאלץ לשתף פעולה ולהסכין לעלבונות שמטיח בו בני.
פרק שלושה עשר: מלבס ואפס־אפס מתקשים להירדם בזמן שזוג שומרים מעדות המזרח מתווכחים בלהט ליד דלת הצריף אודות נישואין לבחורה "פתוחה".^[א] אלון מתנדב להישאר בבסיס כשומר שני (יחד עם בן חמו) בזמן יציאת המחלקה לחופשה לראש השנה הוא אינו רוצה להופיע בקיבוץ כטירון בבה"ד 4. לאחר קבלת אישור היציאה, ממהרים הטירונים אל שער הבסיס, שם הם נתקלים באמו ובאחותו של רחמים המרותק שהגיעו לבקרו. רחמים מסרב תחילה לראותן ובהמשך בועט בסל המאכלים שהביאה אמו אך נשבר לבסוף ומחבק את אמו. בשעה שכל הטירונים כבר הלכו לכביש, רק אבנר ומלבס נותרו בסמוך. מלבס להוט לצפות ברגע הפרטי שבין רחמים ואמו ואבנר גוער בו: יש דברים שאסור לראות.^[7]

פרק ראשון: חופשתו של מיקי מתוארת בגוף שלישי אך מזווית עינו והרגשתו של מיקי. מיקי בן יחיד, אביו מזדקן ואולי חולה, מקריא לו קטעים מהספר מסות מאת מונטיין על הידידות האידיאלית ופוסל את הידידות והחברות המוגדרות על ידי רוב האנשים. מיקי מעדיף בדרכו המעשית את הידידות הרגילה והפשוטה. הוריו מספרים לו כי בנם של חבריהם, נפצע קשה מאוד מעליה על מוקש. מיקי, המאוהב באחותו הצעירה של הפצוע, יעל, חושב שאולי בדרך זאת ימצא מסלול אל ליבה. מיקי נזכר באירוע בילדותו כשהיה עד להתעללות תלמידי התיכון באביו המורה, אירוע שמאז נטר טינה לאביו. עכשיו הוא מבין שעם מחלת אביו הוא מגיע לשלב של סליחה כלפיו.
פרק שני: אלון שהתנדב להישאר בבסיס כותב מכתב לחברתו דפנה, על התלבטויותיו בקשר להמשך ניסיונותיו להיאבק במערכת הצבאית שאינה מאפשרת לו לעבור לחיל קרבי, ועל אכזבתו ממנה על כך שאינה תומכת בו במאבקו. במקביל, מספר לו רחמים בן חמו, שרותק לבסיס, על הדיכוי וההשפלה שעבר כילד חוץ בקיבוץ עד שסולק בבושת פנים, לאחר ששבר את הגיטרה של ילדת חוץ אחרת שהלשינה עליו.
פרק שלישי: אבנר פוגש ברחוב בחופשתו בירושלים את יפה, חברתה הטובה של אהובתו הנשואה עליזה, השותפה לסודם. הקורא מתוודע ליחסיו של אבנר עם בני משפחתו: עם אימו הסולחת לו על מעשיו, עם אביו, אותו הוא שונא בגלל תכונותיו הנלוזות שבהן גם אבנר ניחן. ועם אחיו אבישי הנוטה לכיוון הדת ולהליכה בתלם ואינו מסכים לדרכו ההפוכה של אבנר. עליזה מסכימה להיפגש עם אבנר למספר דקות בחנות של גיסו, מפגש שבו הם מקיימים יחסי מין מהירים.
פרק רביעי: לאחר התעלסותם מודיעה לו עליזה כי הוא מתייחס אליה כאל זונה וכי יחסיהם הסתיימו. אבנר מנסה לשכנעה אך בליבו יודע כי הוא משתוקק להבטחה הגלומה בהזמנתו של חנן להשתתף במסיבה של הקבוצה הירושלמית. אחיו אבישי גוער בו על התנהגותו ואחיו הבכור, הסובל מפיגור, בניהו, מנסה לחונקו.
פרק חמישי: אבנר הולך למסיבה של חבורת הירושלמים המתקיימת בביתו של חנן. אבנר מנסה להתחיל רומן עם זיוה היפה, הקרה והמתנשאת. זיוה נמשכת אליו ואל דבריו, אך לאחר שהם מנהלים דו־שיח סמוך לבניין טרה סנטה, היא מוכנה רק להציע שיהיו "ידידים". אבנר המאוכזב מתעלל באישה משוגעת (ואולי זונה) וחוזר לבית הוריו, לאמו המודאגת, בידיעה שמחר הוא חוזר לצבא.

 

פרק ראשון: מלבס מתאר בגוף ראשון אותו ואת קיפוד בתורנות מטבח בקילוף תפוחי אדמה. הם עובדים תחת עינו הפקוחה של עוזר הטבח, סמ"ר מנצור. קיפוד שוטח בפני מלבס את דעותיו הפוליטיות שהן אנטי-מפא"י והממסד ההסתדרותי, ודעותיו החברתיות החוששות מהשתלטות תרבות בני העליות הגדולות מהמזרח על מדינת ישראל. הם פוגשים במטבח את זביק (שהתפרסם בפלוגה כ"מתקשר") וג'ינג'י ממחלקה ג', המתארים להם את רופאת הבסיס הקפדנית. מתוארת שיבתם לבסיס בבוקר יום ראשון ושמחת הפגישה, גם בין אנשי המחנות השונים.
פרק שני: בערב יום הכיפורים פושטת הידיעה על מציאת נפט בחלץ. על רקע וויכוח בין אפס־אפס וזכי עולה פרשת תאונת הרימון שבה השליך אפס־אפס את הרימון החי לאחור ורק תושיתו של אלון שזינק והשליך את הרימון לטווח בטוח הצילה את המחלקה. החיילים שאינם צמים נפגשים לארוחה בחדר האוכל ומלבס פוגש שוב את אריק. הם דנים בחבריהם מן העבר והאם יש להם קשר אמיתי איתם. אריק מספר לו על גירושיהם הצפויים של הוריו ועל היות הנישואין סוג של מפעל חיים, שהוא הדבר הרציני והמשמעותי היחיד בחיים. לאחר פרידתם מלבס תועה בבסיס החשוך ומאבד את דרכו. הוא שב למחלקה לאחר שהוא עוקב אחרי עפרה וחברתה המטיילות בבסיס.
פרק שלישי: המשטרה הצבאית מבצעת פשיטת פתע על צריף המחלקה, בחיפושם אחר חבילת סמים שהייתה אצל סמי. בזמן החיפוש המדוקדק אצל כל חיילי המחלקה מתברר כי מלבס ראה את סמי מוסר בבהילות לאבנר חבילה קטנה. החיפוש מסתיים ללא תוצאות וגורם שוב להרגשה מלוכדת של חיילי המחלקה. הרגשה הנפגמת מוויכוח בין קיפוד ובין זכי. הפרק מסתיים עם התעוררותו של מלבס אל קולות היורה המזכירים לו את ביתו.
פרק רביעי: מתואר בגוף שלישי מנקודת ראות מיקי. בזמן ירידת גשם היורה, שומרים מיקי ואלון בנשקיה. אלון מספר על אביו שנפל בילדותו ועל התמכרותו לספרות נופלי תש"ח ועל דבקותו בנושא הלאומי, שהוא מעל לאישי ועל כך שהוא נחשב כיוצא דופן גם בחברה שלו. מיקי מספר לאלון על חוסר הצלחתו עם בנות ועל כך שלא שכב עדיין עם אשה. אלון מספר את סיפור ג'יבלי כדוגמה להקרבה ושר את שירו של ג'יבלי, "שאון התותחים נדם".
פרק חמישי: המספר מתאר את תיסכולו של אבנר מד"ש שקיבל מזיווה דרך מכתבה לחנן לאחר שאבנר שלח לה מכתב ארוך המגלה את נפשו. המחלקה יוצאת לתרגיל לילה המדמה סיור ומארבים כנגד פדאיון בפרדס באזור סרפנד. אלון מוביל חוליה אל תוך הפרדס, ונתקל בכלב נובח. בזמן שכיבתו במארב יחד עם שאר המחלקה, צללי הנוף המטושטשים מזכירים למלבס חלום ישן שנהג לחלום בילדותו, בזמן התקפות הערבים על המושבה בתחילת מלחמת העצמאות, כשאביו ואמו עומדים במשמרות ליד מיטתו. ההרהורים נקטעים לקול ירייה. מתברר כי אלון פלט כדור בזמן הסיור בפרדס. המחלקה שבה לבסיס ואלון מבוזה במסדר על ידי מפקד המחלקה. המספר מתאר את הרהוריו של אלון בשאלות החיים והמוות לאור נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה.
פרק שישי: בעקבות פליטת הכדור, אלון מטורטר ומושפל לאורך כל השבוע על ידי המפקדים. המפקד בני לוקח אותו למקלחות ומסביר לו כידיד, שהוא הולך בדרך מסוכנת, עליו להפעיל את ראשו וכי החזקים ביותר הם אלו שנשברים. מגיע ערב שמחת תורה, מיקי חוזר למחלקה מאימוני קבוצת הכדורגל הצבאית ומנסה להרגיע את אלון, אולם הוא בעצמו עצוב כיוון שנודע לו כי אחיה הפצוע של יעל מת מפצעיו. יוסי רסלר מוצא את הגיטרה היקרה שלו מנותצת בתוך הנרתיק. למיקי נודע מאלון כי רחמים בן חמו התוודה בפניו שעשה מעשה דומה בילדותו בקיבוץ. מיקי מאשים במעשה את רחמים ונותן לו אגרוף. המספר מבין ממבטו של אבנר כי הוא שבר את הגיטרה, אך שומר את הסוד לעצמו. למרות שחלק גדול מחיילי המחלקה טוען לחפות רחמים, בלילה מבצעת בו החבורה הירושלמית "שמיכה" ^[ב]. רק אפס־אפס, יריבו בכל הטירונות, ניגש לבדוק את מצבו של רחמים הנאנק מכאבים ומבכי.
פרק שביעי: נפתח בתיאור כאוטי. מתברר כי המחלקה נמצאת בקרון רכבת משא סגור, בצפיפות גדולה וללא אוויר, כשהחיילים עם חגורם המלא בדרך לסדרת שדה. דלתות הקרון נפתחות והם יורדים ומתחילים במסע קשה בשטח חולי אל המאהל המתוכנן. אלון נושא את רחמים על גבו למרות התנגדותו של זה, שגם נאלץ בעל כורחו להיות בן זוגו של מילר באוהל הסיירים.
פרק שמיני: מתברר כי הם נמצאים מצפון לאשקלון, אלון מתגלה כבעל ידע רחב בתולדות ארץ ישראל ונושא נאום קצר הצופה בצורה ריאלית את המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטירונים נשלחים לניווט בדד אל המאהל והמספר בטוח שיאבד את דרכו. מיד לאחר צאתו לניווט הוא זוכה לרגעי אושר של השלמה עם המציאות, הוא חובר אל אבנר והם מגיעים למאהל אל קומזיץ שבו מתעמת המספר עם המפקד בני הלועג לו על נגינתו בכינור בבית הספר היסודי. בן חמו נאלץ לשיר בפקודה והוא שר את ההמנון הצרפתי. הקומזיץ נפסק על ידי גשם והם הולכים לישון באוהליהם.
פרק תשיעי: הגשם השוטף ממלא את אוהלי הסיירים ומרטיב את כל יושביהם כולל בגדיהם וציודם. החיילים יוצאים החוצה וכשהמפקד מועלם פוקד עליהם לחזור לאוהלים הם לא ממלאים את ההוראה. מועלם לוקח אותם לריצת חגור על הכביש הסמוך והם מתחממים. הם נעצרים לשבת על גבעה ומועלם גוער בהם על פינוקם, בשעה שמשפחתו והוריו המבוגרים יושבים במעברה ללא מחסה מהגשם וגם חלק מהורי החיילים במחלקה נמצאים במצב דומה. זכי מגיב ומעלה את נושא הישראלים מול העולים ונפתחת שיחה פתוחה בנושא זה. כשאור השחר מאיר שם לב מועלם למילר השכוב בקצה המעגל. הוא חש אליו ומתברר כי אין לו דופק. מועלם שולח את אלון ומיקי בריצה אל המאהל להזעיק ג'יפ עם חובש, אך לכולם ברור כי מילר מת. בבוקר מתחיל התרגיל המסיים של הסדרה: התגנבות יחידים אל גבעה עליה יושבים המפקדים. המפקדים יורים כדורים חסרי קליע על הטירונים ומפחידים אותם. בקומזיץ שנערך לסיום הסדרה מקבלים הטירונים את המפקד מועלם בשיר "בן ציון סמוכה - אין כמוך" ומריעים כיפק היי למחלקה. המפקדים פוקדים על רסלר לנגן שירים באקורדיון ובבן חמו שוב נעורה הרוח והוא מרקד סביב למדורה. בלילה באוהל מתברר כי רגליו של אבנר חולות מאוד לאחר שלא הסיר את נעליו עוד מלפני הגשם. מלבס מתוודה בפני אבנר על כך שבכוונה לא העירו בזמן שתפסו אותו שובר שמירה ואבנר אומר לו כי ידע זאת.

פרק ראשון: עוקב אחרי חלק מהגיבורים בעת יציאתם לחופשת סוף שבוע. מיקי מגיע להתארח בקיבוצו של אלון. הוא פוגש את חברתו, דפנה והיא מספרת לו שאלון לקח את מדי הסגן בצנחנים של אחיה ונסע לחיפה להסתובב שם בתלבושת זו. היא מבקשת ממנו שלא ינטור לאלון ושיתמוך בו כשאלון יפול. אלון שב ממסע ההתחזות שלו ומסתובב עם מיקי בבית הוריו ובחדרו, שם הוא מראה למיקי ציורים שצייר - ציורי עירום של דפנה. מיקי נפעם הן מיכולת הציור של אלון והן מיוזמתו לחשוף את עירומה של חברתו בפניו. אלון מדגיש כי זהו הפירוש האמנותי שלו לדפנה ואין הדבר דומה לכך שמיקי ראה אותה עירומה. בערב הוא משתתף יחד עם אלון ודפנה בריקודי עם. למרות הסתייגותו הראשונית הוא משתתף בהורה וחווה את הרגשת היחד.
אבנר, הכרוך אחרי זיוה, אורב שני ערבים ליד ביתה בתקווה שתצא והוא יוכל לדבר איתה. כשנואש הוא הולך לביתו של יוסי רסלר. הוא מתוודה בפניו כי שבר את הגיטרה שלו. יוסי אינו מוכן לסלוח לו על המעשה הנפשע ומציין גם כי העוול הגדול הוא לרחמים שהוכה על לא עוול בכפו. הוא אומר לו כי זיוה אינה גרה בכלל במקום שחשב ומוסר לו את כתובתה של מירי חברתה. אבנר פוגש את מירי ולמרות התנגדותה, הוא מפתה אותה ללכת עמו למחבוא האהבים שלו בחנות של גיסו.
רחמים מוכה בחגורה על ידי דודו הזקן בשל מעשיו שנתפשים על ידי הדוד כחטא חמור. רחמים מתכנן שעת כושר שבה אין איש בבית, לוקח בקבוק חומר דליק, שופך סביב הצריף של הדוד הישן במיטתו, מצית את הצריף, אך במקום לנוס ולהיפטר מהבקבוק, הוא נשאר במקום מוקסם וצופה באש.
פרק שני: הטירונים בבסיס נכנסים לקצין מיון מקומי שיקצה אותם לחילות והיחידות השונים. אלון מצליח לקרוא בנייר שהקצין רושם כי שובץ לקורס שוטרים צבאיים. הוא מחליט לנהוג בזלזול בכל הסדרים סביבו ואומר: "זה בכלל לא מעניין אותי" (הסדר הצבאי). כל המחלקה מתגייסת לשכנעו לחזור לתלם לפני שייענש בחומרה. מלבס ויוסי מנקים את השירותים ומתעמתים על רקע שתיקת מלבס בנושא שבירת הגיטרה של יוסי. יוסי שוב שונה את משנתו על האמנות. סמי דורש מאבנר את החבילה שמסר לו כשהמשטרה הצבאית חיפשה בצריף המחלקה. אבנר אומר לו שזרק אותה למחראה וסמי תוקף את אבנר במכות ובסכין. אלון מנטרל את סמי, לוקח את הסכין ומגרש את סמי. עפרה המד"סית מגיבה להטרדה מילולית של מיכה באופן דווקאי מהול ברשע. על רקע התקרית עם סמי, נושא אלון נאום ציוני אשר זוכה לצחוקים מחלק מהטירונים על כך שהוא מדבר כמו זקן מהעלייה השנייה. אלון חולם על קומנדקר הפורץ לבסיס כשהנוסע הקדמי הוא דמות ידועה (כנראה, אריק שרון) ובמושב האחורי יושב מיקי. אלון מתנדב לשמירה הבסיסית. בגזרה לידו שומר אבנר הנזכר במפגש המיני עם מירי ובהתנהגותו המתנכרת אליה לאחריו. בני מגיע לבדוק שמירה ומדבר עם אלון. אומר לו כי שובץ למשטרה הצבאית, אלון משיב כי זה לא יקרה. בני אומר לאלון שייקח את עצמו בידיים ולא יעשה שטויות ועוזב. לאחר מספר דקות נשמעת ירייה.
פרק שלישי: אבנר מספר בצריף כי אחרי הירייה אלון היה בהכרה ושר את "שאון התותחים", מספר על הפינוי של אלון וכי לא ידוע מה מצבו. מיקי כועס על אלון, גם על הידידות שהופרה בביקורו בקיבוץ וזועם על הפגיעה העצמית בגוף שאולי תגיע למוות. אבנר מספר לקיפוד כי נטש את חלומותיו אודות זיוה והוא מתרכז במירי ורוצה שתהיה אשתו. מיקי מבקש מיוסי וחנן המתכוננים למסיבת סיום, לשיר את "שאון התותחים", אך לא יכול לעמוד בכך ונמלט מהצריף. מיקי חולם שוב את החלום (שחלם לראשונה ביציאתו הביתה בחופשת ראש השנה), על גבר העומד וחצי גופו התחתון במים ונושא עליו תינוק שכל כובד העולם בו. אבנר, זכי ואלברט מנסים לשפר את מצב רוחו של מיקי ולוקחים אותו לזונה במעברה. למרות קשיי תקשורת עם הזונה - הסוף מספק מבחינת מיקי. באותו זמן מגיעים הג'ינג'י וזביק מהמחלקה השנייה ומספרים כי ידוע לזביק שאלון מת מפצעיו. מאוחר יותר מגיע מועלם לצריף ומודיע על מות אלון מפצעיו.
פרק רביעי: מתחיל שוב בחלום של מיקי. הטירונים יוצאים לריצת בוקר ונתקלים במחלקת בנות מונהגת על ידי עפרה, החוזרת לדמותה המצודדת. מיקי מבקש מקיפוד שיקרא לזביק המתקשר כדי שיתקשר עם אלון המת. זביק אומר שצריך לעבור זמן עד שזה אפשרי. מיקי מבטיח שיחזור אליו בעוד חצי שנה, אך זביק אומר לו שהוא לא יגיע כי כולם שוכחים. הם מתערבים על כך. מועלם מגיע ומודיע לאפס־אפס שאשתו ילדה והוא משוחרר עד למחרת לבקרה. אפס־אפס מאושר מכך שנולד לו ילד סבְּרה. הוא רץ בגשם עם מדי הא' שלו כשחבריו עוקבים אחריו כשברקע נשמע אימון המקהלה של מחלקה ג': בן אדם התחיינה העצמות האלה.....^[8]

הרומן זכה להתעניינות רבה ולהצלחה בצד המסחרי. הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים.^[9] גם בצד הביקורת הספרותית הוא עורר דיון ער בצאתו וניתוח והתעמקות ביצירה בשנים שלאחר מכן. המבקרים היו חלוקים בדעותיהם לגבי הספר, אם כי הרוב ראה בו ערך ואיכויות המקנות לו מעמד חשוב בספרות העברית. הספר תורגם לאנגלית (2003),^[10] צרפתית (2003)^[11] ואיטלקית (2013).^[12]

המחלוקת העיקרית בקרב המבקרים נגעה לכך שחלק מהמבקרים הדגישו שהרומן הוא קודם כל רומן חברתי, שנושאיו העיקריים הם פני החברה הישראלית בכל מגוון פניה והתמודדותו עם האתוס הציוני של כור ההיתוך, בעוד שאחרים הדגישו את הממדים הפסיכולוגיים והמטפיזיים. התפלגות זו איננה ייחודית ל"התגנבות יחידים" והיא אופיינית להתייחסות לספרים נוספים של קנז המערבים בין הסיטואציה החברתית-פוליטית הפרטיקולרית ובין רבדים אקזיסטנציאליים בעלי השתמעות רחבה..^[2]

הרומן זכה לתשומת לב ציבורית רבה והצמיח דיון ער בצורת רשימות ביקורת רבות ואף דיונים באמצעי התקשורת דוגמת הרדיו. בדו־שיח רדיופוני במרץ 1987, שעסק בספר, הדגישו מאיר שלו ואלי שאלתיאל את ביקורתם על אכזריות מפקדי הטירונים, את האיוולת שבמוסד הצבא והתפעלו מחשיפת הצד "המוצל" של הצבא והחברה הישראלית. עלי מוהר טען כי מדובר בנטייה האופנתית של הביקורת, להיתפס לנושאים חברתיים, בשעה שמדובר בעיקרו ברומן חניכה על היחיד שמאבד את תום הילדות. נסים קלדרון מצא שנקודת הכובד ברומן היא ניסיונן של הדמויות לשרוד את "סיר הלחץ הישראלי".^[2] המתרגמת, נילי מירסקי, טענה כי הביקורת מתמקדת באספקטים החברתיים-ציבוריים שבספר ומחמיצה את התכנים המטפיזיים: יש חיים בתוך עליבות, זוהמה וטומאה, לצד שאיפה להיטהרות וגאולה..^[9]

מאמר הביקורת של חוקר הספרות, דן מירון, שהתפרסם מספר חודשים לאחר צאת הספר לאור, הוא מעורב. מירון מתאר את איכותו הספרותית והמוסרית המיוחדת של קנז ברומנים המוקדמים שלו, כאחת שהתבלטה בסקרנות ורגישות אמתיות ביחס לזולת האנושי השולי, הבלתי ייצוגי; ישרות — מה שקוראים בלעז ‏Integrity — מרסנת, מונעת הפרזה תיאורית, ... והיא סולדת מכל ראוותנות..^[13] מירון קובע כי ברומנים המוקדמים כבר קבע קנז את הגישה שהזיקה התיאורית קודמת למציאות הפסיכולוגית והחברתית המוחשית של הגיבורים. זוהי נקודת המוצא הפואטית שלו, הקובעת לו מעמד של "ראליסט"." "ב"התגנבות יחידים" מבטא הגיבור המספר, ..., את הסתייגותו המוסרית מכל צורת ההתנהגות שיש בה מן הנרקיסיות, ההסתגרות המאוהבת של ה"אני" בתוך עצמו.. זוהי גם עמדתו של קנז וכמספר הוא התעקש להגביל את דיווחיו לחוויות ולחלקי מציאות אותנטיים ומוכרים מבחינתו. הוא נמנע מלשוות לדיווח עמקות שלא הייתה בו. ... אמנות הסיפור שלו חתרה לשקיפות ולא לצבעוניות שתסתיר את האובייקט שהיא מעצבת.. אולם, כשמנתח מירון את "האשה הגדולה מן החלומות", הוא מגיע למסקנה כי קנז נמצא בשוליים כיוון שלא ייתכן תיאור ריאליסטי של אנשים ללא חדירה אל הדיאלקטיקה הפנימית הקובעת את מבני האישיות שלהם,. הוא תוהה, האם פרץ קנז את מגבלתו של יצירתו הקודמת? ומשיב על כך כי בשליש הראשון של הספר התשובה היא חיובית ואף נלהבת. קנז יוצר רומן שהוא שילוב בין רומן מן הז'אנר הצבאי ובין "רומן-האמן", המתאר את התפתחותו של האמן על רגישיותיו הן אל עצמו והן אל הסביבה. כווריאנט לנושא זה הוא עוסק בעמדתו של האמן בין הפנים לחוץ, בין היחיד לחברה ובין המוסר לאסתטיקה.. מירון טוען כי לו המשיך קנז בפיתוח נושא זה, היה יוצר יצירה שלמה - רומאן ישראלי מן המדרגה הראשונה; רומאן שהיה בו כדי לשנות את הנוף הסיפרותי והאינטלקטואלי שלנו. אבל, דא עקא, קנז איננו מצליח לשאת את המשא היקר לאורך שש מאות העמודים שכתב.. הבעיה המרכזית שמוצא מירון היא לכאורה, טכנית באופיה: המעבר מ"מספר עד" ל"מספר יודע כל". אולם לטענתו, הכשל הוא מהותי יותר, שכן שוב איננו חיים את המתח, את הדינאמיות שבמערכת היחסים שבין המציאות החברתית לרגישות של האמן.. במקום זאת אנו נחשפים לסיפורים אישיים ששניים מהם (של מיקי ושל אבנר) אולי מעניינים כשלעצמם, אך השלישי (אלון) הוא צרור של קלישאות וסטריאוטיפים. החזרה למערכת סיפורים אנלוגיים מבודדים מחזירה לדעת מירון את קנז לסטטיות ולקיבעון של "האשה הגדולה מן החלומות" כשקנז נזקק לטכניקת זרם התודעה ומשבץ מונולוגים משעממים וארכניים. הוא מסכם את ביקורתו במילים: אי אפשר לכתוב רומאן חברתי ללא עניין אמיתי בחברה וללא הבנה דקה של מהותה החיה. חברה איננה הווי ואיננה לקט של תנאי מוצא, תרבות, כלכלה וכו'. היא הוויה חיה, הזורמת מחוץ לתודעות האינדיבידואליות ובתוכן. ... אמנות הסיפור של קנז חזרה מן המרכז אל הפריפריה שבו ראוי לה שתמצא,.

המבקר והחוקר, אורציון ברתנא, סבר שקנז נכשל כמעט בכל המשימות שנטל עליו בספר. את מאמר הביקורת שלו, עם צאת הספר לאור, הוא פתח במשפט: העיקר הוא אכזבה. לא אל הילד הזה התפללתי.. לטענתו, קנז עסוק בריפוי פצעי־אוהב ישנים ובחשבונות עצמיים מעברו וכתב רומן שהוא אנאכרוניסטי ומהווה נסיגה שמרנית לעבר. ברתנא מאמין כי ביצירת המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית באמצעות "המעבדה לבדיקת טיפוסים" שבספר, מנסה קנז בצורה אלגורית לרמוז ליחסי הכוחות הפוליטיים-חברתיים ולהנהגה בישראל הנוכחית (באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20), אולם פרשנות זו היא באנאלית ופשטנית.^[14] בעיה נוספת שמוצא ברתנא בספר היא חוסר אחידותו מבחינה קטעי הפרוזה הפיוטיים שבו. הוא מודה כי יש בספר קטעי פרוזה יפהפיים ואף נוגעים ללב, אלא שהעדר הקשר ביניהם הופך אותם לכעין ספר אמרות חכמה. עוד ליקוי הוא מוצא בפיתוח דמויות צדדיות (אביו המזדקן של מיקי ודפנה, חברתו של אלון) שנעלמות והמחבר אינו מוצא להן מקום בהמשך העלילה. ברתנא סבור שקנז נכשל, הן מן הבחינה הסגנונית - אותה הוא מכנה "סגנון נער", הן מבחינת זווית הראיה, כיוון שאין בספר תהליך של התבגרות הכולל שיפוט עצמי והסקת מסקנות מן העבר, והן מבחינת הצורה המבנית - כיוון שהסיפור מתפורר לעלילותיו. את כותרת מאמר הביקורת; "בן מלך נרדם", הוא מסביר בכך שקנז דומה לחמדת, גיבורו של עגנון, בסיפור "גבעת החול", הלכוד בעיסוק מעגלי בפצעיו ואומר: אני בן מלך נרדם שאהבתו מעוררתו לתרדמה חדשה..^[14]

החוקרת עדה צמח, מוצאת שהספר עוסק בשלושה יסודות עיקריים: העולם שמנגד, העולם שבִּפנים והעולם שלְיד. הם ואני ואנחנו...מינונם של שלושה אלה וחיבורם ושיזורם זה בזה, דרכי המעבר שביניהם ויחסי הגומלין שבמגעיהם, הווי אומר, תזמורם הכללי של המרכיבים כולם. היא מוצאת שכל זמן שהרומן עוסק בכך הוא שלם ונאמן לעצמו. גם בדילוגים של המחבר ממבנה אחד למבנה אחר היא קוראת טכניקת המוזאיקה שנזקק לה המחבר בבניין מערכות סיפורו., והיא רואה בכך אמצעי כשר שהולך במידה רבה אחר מרסל פרוסט. בהבדיל ממבקרים אחרים, מציינת צמח את התהוות הישות החדשה במחלקת הטירונים: הוויה חדשה של אנחנו. ואין הכוונה לנציגות של החברה הישראלית על עדותיה, כפי שציינה בעיקר הביקורת, אלא לאותו דבר מופלא שהכתוב מכנהו “יחד”, ל־esprit de corps ההולך ונוצר בחבורה זו של פרודות־אדם.. היא מבקרת את קנז על כך שהרומן לוקה בשינוי בעצם טבעו של הסיפור, בזניחת מערכת סיפורית אחת והחלפתה במערכת אחרת, שונה לגמרי ברוחה. כך הסיפורים על משפחותיהם של אבנר ושל מיקי וקיבוצו של אלון. סיפורים אלו כמו פוצחים במנגינה אחרת, שאינה מוצאת לה כאן תווים נאותים, משום שלא כאן מקומה.. היא מסכמת את ביקורתה במשפט: הסטייה אכן סטייה והליקוי ליקוי, אבל הרומן בכללו איתן וחזק דיו בשביל לגבור על פגימתו ולחזור בלא קושי אל דרכו הראשה, זו הנעה בשלושה צירים ומספרת סיפורה בשלשה קולות, קולות נבדלים זה מזה ואחוזים זה בזה, ועשויים כולם מִקשה אחת..^[15]

החוקר, גרשון שקד, מתייחס ל"התגנבות יחידים" במאמרו העוסק ברומן העוקב של קנז, "בדרך אל החתולים".^[16] שקד מוצא כי רומן זה נושא אופי נאו־ראליסטי מובהק, כשיסודות ראליסטיים ואימפרסיוניסטיים משמשים בו בערבוביה. הוא טוען כי הבעיה העיקרית ברומן זה היא המאבק המתמיד של היחידים לשמור על צלם אנוש בנסיבות הגורמות לטשטוש האישיות.. השאלות שמעלה קנז לשיטתו של שקד עוסקות בדרך בה בוחר היחיד כדי לשמור על זהותו במציאות חברתית הדורשת ממנו לוותר על זהותו ומהי הזהות החברתית המשותפת המאגדת קבוצות חברתיות מנוגדות?. לדעתו, שם הרומן מציג את השאלה כיצד יתגנבו היחידים וישמרו על הייחוד שלהם בתור החברה המעדיפה אחידות. שקד מוצא שסופו של הרומן הוא אופטימי וכי המחבר מגלה מידת חסד לקבוצת גיבוריו ("סינקדוכה של החברה הישראלית") ומאמין כי היא מסוגלת להתקיים על כל מתחיה ושנאותיה.^[16]

מאיר שניצר עמד על הרעיון המופיע בספר של השוואת האתוס של ספרטה לאתוס הישראלי-ציוני וטען כי למוות מקום נכבד בספר וכי אין זה מקרה שהסופר פותח את הספר במוות מדומה ומסיים אותו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל - חזון הנוגע לישראל של שנות ה-80 ולא לזאת של שנות ה-50.^[17]

ב-1998 טענה החוקרת חנה הרציג כי התפיסה המשתקפת בספר היא מטונימית, בכך שהדילמה, או המהות, היא אחת, וגילוייה רבים ושונים...האני הפרטי הוא גם חלק מכלל, והכלל מורכב מזהויות של יחידים...לכן גם הריאליה היומיומית משקפת את המטפיזי, את המיתי ואת הנצחי, והישראליות בת הזמן והמקום היא גם החברה הכלל אנושית.. בהמשך היא קובעת כי: יותר מכל סופר אחר בסיפורת הישראלית של שנות השמונים, קנז מתגלה כממשיכה של המסורת הקלסית, המקיימת שיווי משקל בין מרכיבים רחוקים זה מזה. העלילות המוצבות ביצירות הן מלכתחילה עלילות אוניברסליות...אך הממד האוניברסלי שלהן מופשט מתוך הממד של הכאן והעכשיו... העולם המעוצב ביצירות הוא מיקרוקוסמוס להוויה האנושית הבסיסית, והאיזון בין כל הממדים הללו הוא בעל מאפיינים קלסיים..^[18]

רעיון השוואת האתוס הספרטני לאתוס הישראלי, נמצא גם אצל עמוס עוז שהשתמש בו לכינוי שדבק במידה רבה בספר: סיפור-חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה. כמו כן, כתב עוז, כי ברוחב היריעה של 'התגנבות יחידים' - במרחב החוויות, בשלל הגיבורים שכל אחד מהם בא מרקע שונה, ובתפישת הניסיון הישראלי 'מלמטה'... מגיע יהושע קנז להישג שהייתי קורא לו מונומנטלי..^[19]

דרור משעני כתב על הרומן טביעת האצבע... של ההיסטוריה ניכרות במעט מאוד רומנים ישראלים, כפי שהן ניכרות בספרו הנפלא של יהושע קנז 'התגנבות יחידים' ובקריאות שקראה בו הביקורת מאז פורסם, חורף 1986..^[20]

אריק גלסנר טוען כי עמדתו האתית של מלבס כלפי העולם, היא עמדה של צפייה בשיח ובעולם שמתנהל סביבו אך אי התערבות בו. הוא מוצא כי זוהי גם עמדתו האתית של המחבר כלפי העולם בו אנו חיים. עמדה המאפשרת אי התערבות בשיח הציבורי ותפיסת עמדה של שמאל וימין.^[21]

מאמרים רבים נכתבו אודות הספר ופירשו אותו, או חלקים ממנו, בדרכים שונות. קנז סירב להיכנס לדיוני הפרשנות של הספר ובמידה מסוימת אף סתר אותם. הוא צוטט כאומר שככל הידוע לו, לא היו למחבר כוונות פוליטיות ובנושא האנטי מיליטריזם צוטט כאומר שאין לו בעיה עם המיליטריזם, לא שהוא חובב צבאיות ועם זאת מעולם לא חשב שצבא לא צריך להיות פיקניק..^[22]

דימוי מדינת ישראל לספרטה, המופיע בתחילת הספר, תפס מיד את עיני המבקרים והתקשורת ולמרות שהעיסוק בדימוי זה תופס חלק צנוע יחסית בספר, הוא הופיע כנושא מרכזי בחלק ממאמרי הביקורת וההתייחסות לספר בתקופה הסמוכה ליציאתו לאור. ההתייחסות הייתה לנושא המיליטריסטיות בישראל הצעירה ואולי אף לישראל של שנות ה-80. הדבר בא לידי ביטוי בכותרת מאמר הביקורת של הדה בושס ב"הארץ", "ילדיה האבודים של ספרטה",^[23] בכותרת בשם זהה במאמר הביקורת של יעקב סימן־טוב ב"על המשמר",^[24] ובכותרת מאמר הביקורת הקצר של מבקר הסרטים, מאיר שניצר, בספרטה יסדתי את מדינת היהודים.^[17]
גם בשנים מאוחרות, למרות שמבקרים רבים גילו צדדים נוספים בספר, עדיין נתפס נושא ספרטה כמשמעותי, לדוגמה, רעיון זה נמצא בתיאורו של עמוס עוז את הספר בשנת 2012, כסיפור-חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה,^[19] עם זאת, רק חלק קטן ממאמרי הביקורת שהתפרסמו בשנים מאוחרות יותר נגעו בנקודה זו. מיכאל גלוזמן טוען כי הטקסט מתאר את החוויה הצבאית באופן הספקני והמנוכר שבו כתבו בני דור המדינה על האידאלים המיליטריסטיים של דור הפלמ"ח, אך מצד שני מתאר בביקורתיות חסרת תקדים את הצבא כאתר כינון הזהות של החברה הישראלית.^[25]

בספר, ההשוואה לספרטה נעשית על ידי הכדורגלן שבחבורת הטירונים, מיקי ספקטור, שמיד עם הגיעם לראשונה לצריף המחלקה, מסביר לטירונים החדשים: בספרטה היו זורקים את התינוקות החולים, החלשים, בעלי־המום באיזה הר, שימותו ברעב או שהחיות יאכלו אותם, מפני שלא יגדלו מהם חיילים טובים והם יהיו מעמסה על החברה ויחלישו אותה ... מדינת ישראל המציאה בשביל זה את בה"ד 4, שם זורקים את כל האינוולידים (עמ' 27–28). המספר, מלבס, מפנים את הרעיון ובליל השמירה הראשון שלו הוא מתאר את צריף הטירונים: משהו חולה אכן נדף מחללו של הצריף, כמו אד רע, מאלח, של גופים פגומים, פסולים, ילדיה האבודים של ספרטה שהוטלו אל ההר השמם. (עמ' 47).
בהמשך הספר, בחלק ב', הקורא מתוודע לאביו של מיקי ומתברר לו, כי מיקי ספג את הסיפורים אודות יוון הקלאסית בכלל וספרטה בפרט, כבר מילדותו הצעירה, השימוש בעקרונות הספרטניים אינו בגדר דימוי עבורו, אלא הדרך הרצויה להתמודדות עם נכים ולא כשירים.

דרור משעני רואה בנושא הייצוג המזרחי מול הייצוג של היישוב הוותיק והאשכנזי את אחד מהתמות המרכזיות ברומן. את מאמרו הוא פותח בטענה כי גם הוויכוח בין המבקרים אודות הספר בנושא היותו של הרומן חברתי או מטפיזי הוא ויכוח פוליטי. באמצעות ההייררכיזציה הנורמטיבית הזו בין שני הרומנים המעדיפה את המטפיזי על פני החברתי, ביצעה הביקורת דה־פוליטיזציה באחד הרומנים הפוליטיים ביותר שנכתבו כאן.. לטענתו, גיבורי היישוב הוותיק גם אינם מתוארים גופנית וגם מנסים להכחיש ולהתנער מגופם הפגום וממיניותם ולהתעלות למציאות של רעיונות וחלומות. כדוגמה הוא נותן את אביו החולה של מיקי המאמין בידידות האידיאלית, את אלון החולם על יחידת ה-101 ונמנע ממגע גופני עם חברתו ואת זיוה הנמשכת מינית אל אבנר אך מוכנה להימצא אתו רק ביחסי ידידות. המזרחיים לעומתם, גם ניחנים בגוף המתואר בפרוטרוט כמו גופם של זכי ושל רחמים בן חמו וגם עושים שימוש בגופיהם, כמו בריקודו של רחמים. גם דמויות הביניים: המהגרים הטריים מארצות הבלקן, אלברט הבולגרי ואפס־אפס הרומני, גם הן עוסקות בגופן. אלברט בבחינת גופו העירום ואפס־אפס המרבה לעסוק בדלקות העור שלו. המרחב שיוצר קנז אינו בא לידי ביטוי רק בזהות הגופנית והמינית של הדמויות, אלא גם במרחבים הגאוגרפיים. במרחבים החדשים שהם ה"מציאות" (המעברה, שכונת המצוקה הירושלמית, רמלה) בהם מתקיימים חיים פעילים ואף מיניים. לעומתם, במרחבים הוותיקים של החלום הציוני האשכנזי, אותם מכנה משעני "מרחבים מטאפיזיים", לא רק שאין חיים מיניים, אלא שגם מתקיימים שוב ושוב ניסיונות (מילוליים בעיקר) להכחיש את מיניותו של הגוף, להדחיק אותה ולהתעלות מעליה..^[26] משעני טוען כי תפיסתו של האחר, המזרחי כגופניות צרופה היא תפיסה אוריינטליסטית ומסכם את מאמרו בטענה שב"כלכלת הייצוגים" של קנז שמור לדיוקן האשכנזיות הוותיקה תפקיד האוטופיה (המופרכת ככל שתהיה), הפנטזיה (גם אם היסטרית), הרצוי (שנידון אמנם לכישלון) של ההיסטוריה הישראלית שכותב כאן קנז (והוא כותב היסטוריה). דיוקן המזרחיות נצבע בצבעיהם של המציאות, הממשי, המצוי, כלומר של כל מה שמונע מן האוטופיה את מימושה..

אריאל הירשפלד טוען כי קנז מעמיד דרך דמותו של מלבס שאלה גדולה והיא: מה מקומו של הדיוקן האשכנזי הזה היום, לאחר היפרדות הקבוצה לחלקיה, לאחר אבדן היתרון המלאכותי?. לטענת הירשפלד, מלבס אינו באמת צופה פסיבי, או מת־חי השואב אליו את החיים שסביבו. ... מלבס נהפך כאן מדמות פיזית ... לתודעה, רוח גדולה ופעילה, שומרת מסורת הומניסטית־ספרותית רבת־כוח ומשמעות.. בכך הוא גורס כי הדיוקן האשכנזי נהפך כאן מחומר לרוח, מכוח פיזי לכוח רוחני, משררה לתובנה..^[27]

רבים מן החוקרים והמבקרים התייחסו לנושא האמנות וחניכת האמן כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר.^[2][28] קרן דותן טוענת כי הרומן משלב שני דגמים של סוגת רומן החניכה. רומן החניכה הרגיל, בגרמנית: Bildungsroman ואת רומן חניכת האמן, בגרמנית: Künstlerroman (שהוא תת-ז'אנר של רומן החניכה).^[28] היא אף אומרת כי יש לשילוב זה הקשר פוליטי לאחר המהפך הפוליטי־תרבותי של שנות השמונים:כעת משנחלה האליטה האירופו־ישראלית תבוסה צורמת, ההתנשאות המובנית שלה אינה יכולה עוד לשמש מודל בלעדי לחניכה: "הנפש היפה" היוסי־רסלרית נתפסת כבר כפרוורסיה, והנסיגה ממנה אל אסתיקה "ליברלית" יותר היא כורח המציאות..^[29]

יוסף אורן משווה בעיקר את האמן המתהווה, המספר, עם האמן השלם והמודע, יוסי רסלר המוזיקאי, המגלם את האמן המסתגר הדבק באמנותו ומסרב להכיר ולהיפתח לתרבויות אחרות: אני לא יכול לחיות עם חיות ובהמות בתוך כיעור וטינופת. אני מוכרח להיות מוקף ביופי ובעדינות,. רסלר סבור כי להיות אמן זאת איזו נפשיות שעוברת מדור לדור, איזה רגש ליופי, עם עקשנות של ברזל לא להיכנע לרוב, להמון, לטמטום, לבהמיות. ולשמור כמו באיזה מקדש סודי, שרק מעטים־מעטים יודעים עליו, את האש הקדושה של היופי.". את ריקודו של רחמים בן חמו, מציין אורן כדוגמה לבידור כאמנות כוזבת. הוא טוען כי הריקוד הוא חיקוי וכי הצלחת החיקוי מוכיחה עד כמה מסוכנת התחרות של הבידור לאמנות, כי על־ידי הבדרן כשהוא במיטבו, מסוגל הבידור להטעות ולהצטייר כמעט כמשהו שהוא איננו ולעולם לא יהיה..^[30]

דן מירון מבליט את חניכתו של מלבס עצמו, אשר מגיע לטירונות ובליבו החלטה שהוא יהיה אדם "מת", בלתי קיים בהקשר הצבאי האלים והגס הנכפה עליו, ויתקיים כמיטב יכולתו תוך העלמת עצמו בסביבתו. אולם, הגיבור מגלה כי איננו מצליח לקיים את החלטתו. גם בגלל שנוצרים בינו ובין אחרים (בעיקר אבנר) זיקות אנושיות מורכבות אך גם בגלל שהגיבור דוחה ומבטל את החלטתו הראשונית גם משום שהוא נוכח שהיא נובעת מחולשה, משקר ומכיעור נפשי, המתחפשים במסווה של רגישות. וזאת כשהוא מתבונן ומשווה עצמו ליוסי רסלר.^[13]

ניצה בן־דב רואה בספר סיפור חניכה בממד הלאומי: סיפור חניכה ישראלי בשנים הפורמטיביות של המדינה - הבוחן את תהליך "כור ההיתוך" ומשמש ראי לחברה הישראלית בשנות החמישים של המאה העשרים..^[31]

 

חוקרי ספרות רבים ראו בספר השפעות תרבותיות של אירופה הקלאסית, הן בתכנים והן במבנה הספר. אריאל הירשפלד, טוען כי בדומה לפנסיון ווקר בספרו של אונורה דה באלזאק, אבא גוריו, אין מדובר באוסף מקרי של טירונים, אלא יש כאן: מעבדה חברתית. אוסף מיוחד במינו של יוצאי דופן, מרוכז בתוך בועה ומשקף דרך היוצא מן הכלל את הכלל.. הירשפלד גם כותב כי איש לא יכול היה להעמיד שקף רומניסטי חברתי־רעיוני מורכב שכזה, תקף ואמין במידה כזאת, בלי המסורת הרומניסטית האירופית מבלזק וסטנדל עד פרוסט וקפקא ובלי התמודדות מעמיקה עם המסורת הזאת..^[27]

המתרגמת, נילי מירסקי, מוצאת שורה שלמה של מופעים ברומן המעידים, לטענתה, על רובד פנימי ומרקם נסתר שתבניתו מעוגנת בסוג של תחושת־עולם דתית (וליתר דיוק נוצרית), המפקיעה את האירועים ואת ההתרחשויות מסתמיותם היום־יומית הגולמית, ומשווה להם איזה ממד נוסף,. היא מוצאת בספר קללה וטומאה מזה, חסד וטוהר מזה.. מושג נוצרי נוסף היא מוצאת בדוקטרינת הפרה דסטינציה, שעוסקת בגזרה הקדומה אל מול הרצון החופשי ויכולת הבחירה של האדם. היא מוצאת זאת בשורת משפטים של מלבס, למשל, בהתייחס לרזי הכישרון המוזיקלי מעיד מלבס: יש שהחסד הזה פוקד את הפחות ראויים לו, ואף בכך אין רע (עמ' 136). ובכיוון ההפוך מייחסת מירסקי לפרה דסטינציה את גורלו של אלון - הדמות היותר ראויה וזכאית שגורלו מוכיח שאין החסד פוקד את הראויים לו.^[28]

רונית רפ טוענת כי מוטיבים רבים בסיפור מרמזים לאמנות הפלסטית של המאה ה-19 וה-20 באירופה. היא מוצאת בתיאורים המדמים את צריף המחלקה לספינה שנעזבה ואת הטירונים המדומים לניצולים מספינה שנטרפה, אקפראסיס לציורו של תאודור ז'ריקו, "רפסודת המדוזה. תיאור דומה היא מוצאת בתיאור ציור העירום שצייר אלון את חברתו דפנה, לציורו של גויה, "המאחה העירומה". את המפגש של אלון עם הכלב בפטרול בפרדס עם ציור נוסף של גויה, "הכלב" (אנ') ואת הגיטרות המרוסקות, זו שרחמים שבר וזו שאבנר שבר, לציורו של פיקאסו, "גיטרה".^[32] את שירתו של רחמים בן חמו את ההמנון הצרפתי ליד המדורה, היא מדמה לציורו של אז'ן דלקרואה, "החירות מובילה את העם". בנושא האיקונוקלאזם היא טוענת שהמקרה בו אבנר שבר את הגיטרה של יוסי רסלר הוא איקונוקלאזם. "אבנר מואס ברוח הרומנטיקה ומתגלגל הלאה לתפיסות חדשות, ריאליסטיות יותר". היא רואה בכך את התנועה המודרניסטית של הריסת הישן לטובת החדש. לסיכום, היא טוענת: היריבות שמלווה את הרומן בין המחנה המזרחי לאשכנזי והוויכוחים הפנימיים בתוך המחנות השונים מהדהדים את המאבק על ה"יפה" בין הרומנטיקה לנאו־קלסיקה בצרפת של המאה התשע עשרה..^[33]

על פי עדה צמח, פתיחת הספר ביקיצת המספר מעילפון שנגרם מחניקתו, היא "פרוסטית" ומזכירה את יקיצת מרסל הילד משנתו בקומברה (אנ'),^[34] הוא מרסל פרוסט, ב"בעקבות הזמן האבוד". אמנם יש הבדלים משמעותיים בין שתי היקיצות אך שתיהן מדברות על שיבת התודעה מן האובדן הגמור. היא מציינת עוד מספר תופעות שמושפעות מפרוסט: ציון מהוסס של מילות ברירה כמו: אולי… אולי; או: אם… אם, שלושה אמנים המתפתחים לעיני הקורא: מוזיקאי, צייר וסופר ותיאוריה הניגודיים של עפרה המד"סית בדומה לתיאורו הניגודי של סֶן לוּ. היא מסיימת חלק זה של ביקורתה במילים: אפשר לומר, שנוטה הוא אחר הרומן הצרפתי, הממזג בתוכו במזג צלול יסודות סיפוריים, דרמטיים, פסיכולוגיים והגותיים על דרך המורליסטים הצרפתיים; ואלה, בהתלכדותם, מעניקים לכָֹתוב מלאוּת ובגרות־רוח..^[15]

חנה אוירא מוצאת בנקודות רבות הקבלה בין דמותו של אלון ודמותו של דון קישוט:^[35] שניהם נאבקים על מערכת הערכים שלהם ומייצגים נורמות אשר נתפסות על ידי סביבתם הקרובה ככאלו שחלף זמנן. שניהם מקיימים קשר עם הדמות הנשית שמולם (דון קישוט מול דולצינאה הדמיונית ואלון מול דפנה אשר קיימת במציאות) שהוא קשר בעל אופי של ברית, יותר משהוא קשר רומנטי. שניהם קשורים ומופעלים על ידי קריאתם בספרים הישנים ואת שניהם מעמיד הסופר במבחנים שונים. היא מציינת כי מיקי גם מכנה את אלון מספר פעמים בספר כ"דון קישוט". אולם, היא מוצאת גם נקודות שוני מהותיות: מכל זווית שממנה נביט אל גיבורו של סרוונטס נוכל לצחוק ואולי לרחם עליו, ודבר זה אינו קורה בשום אופן למקרא עלילותיו של אלון. יתר על כן, נראה כאילו במכוון המחבר מונע כל אפשרות לצחוק עם אלון או לצחוק לו. את האפיזודות הקומיות הוא מעביר לגיבורים אחרים ברומן.. ישנם עוד הבדלים מהותיים רבים, אך היא מסכמת את הדיון: הרמיזה לדון קישוט כשלעצמה תואמת את המודל הספרותי שרווח, ועדיין רווח, ביצירה הספרותית העברית של סופרי דור המדינה וממשיכיהם. הכוונה למודל של ניפוץ המיתוס הציוני, של שחיטת פרות קדושות ושל לגלוג על אתוס גיבורים. לפיכך עיצובו של אלון כהיפוכו הרציני של דון קישוט הוא בבחינת ערעור על המודל הספרותי הזה..^[35]

על פי מספר ראיונות שנערכו עם יהושע קנז, הספר החל כנובלה החמישית הממשיכה את ארבע הנובלות המצויות בספרו, "מומנט מוסיקלי", שיצא לאור ב-1980 ועסק בסיפורי חניכה שהאחרון בהם עסק בגיל בית הספר התיכון. אלא שקנז הצליח לכתוב רק את הפרולוג לסיפור החמישי - את ההתעלפות בתרגיל החניקה שבטירונות ולא הצליח להשלימו לכדי נובלה (חלק זה נכתב ב-1979 בפריז^[36]).^[37] זמן מועט לאחר מכן, פורקה יחידת המילואים אליה השתייך והוא שובץ ליחידה חדשה בה היו חיילי מילואים צעירים. השמירות הרבות והעבודה הקשה בשירות של תעסוקה מבצעית, יחד עם המשמעת הנוקשה ביחידה החדשה, העלו אצל קנז את זיכרונותיו המעיקים מהטירונות, ובעצת חבר הוא ניגש לכתוב ספר שיעסוק בטירונות ויפרוק את עיסוקו הנפשי בנושא.^[37] בסתיו 1981 הוזמן קנז לאנגליה ושהה במרכז אוקספורד ללימודי עברית ויהדות בכפר יארנטון, (אנ') הסמוך לאוקספורד (בו שהו וכתבו מספר סופרים ישראלים וגם קנז בתוכם החל מראשית שנות ה-70),.^[36] הוא שהה שם במשך שנתיים וחצי והמשיך לכתוב את “התגנבות יחידים”.^[37][36]
במכתב שכתב לרות אלמוג ביולי 1983, תיאר קנז את הקשיים הגדולים איתם התמודד בכתיבת הספר: ”אני מעולם לא התנסיתי בייסורי כתיבה, בתסכול ושנאה למלאכה הזאת כפי שידעתי בשנתיים האחרונות, שבהן אני מקדיש זמן רב, כה רב, לספר הארור שקיבלתי על עצמי לכתוב. לא ידעתי שזה יכול להיות כל כך קשה. העצוב בכל הפרשה הזאת הוא שאני נמצא במקום אידיאלי לכתיבה, בתנאים הטובים ביותר שאפשר לחלום עליהם, משופע בפנאי, בשלווה ומוקף יופי ונועם. ובכל זאת, עדיין אני מקווה שבשובי לארץ, בסוף נובמבר, יהיה בידי לפחות הנוסח השלם של הטיוטה הראשונה לרומאן, ואמשיך לעבוד על זה בארץ. כרגע זה החלום שלי. אחר כך, נראה מה שווה כל התוצאה.”.^[38]

בדיעבד, 20 שנים לאחר יציאת הספר לאור, בראיון שנערך עמו לכבוד הוצאת הספר במהדורה חדשה, אמר קנז: הספר הזה אהוב עלי יותר מכל ספרי מפני שהשקעתי בו מעצמי (מנפשי, אני מעז לומר) יותר משהשקעתי בספרי האחרים. הוא השאפתני מכל הספרים שכתבתי. והוא גמל לי ברוחב יד, זיכה אותי בביקורת אוהדת, עשה לי קוראים רבים והרבה את שכרי..^[39]

מוטו הספר הוא משפט באנגלית הלקוח מהפרק הראשון בספרו של ג'וזף קונראד, "לב המאפליה".

עם יציאת הספר ב-1986 הופיע על עטיפת הספר צילום של אבי גנור (עיצוב העטיפה: שמעון זנדהאוז) ובו גזע עץ מסויד על רקע קיר צריף מסויד. ב-2005 הוציאה הוצאת הספרים עם עובד את הספר בהוצאה מחודשת עם פונט גדול יותר. על עטיפת הספר בהוצאה המחודשת מופיע ציור שביל עם ברושים הגדלים ליד המושב חרב לאת, מאת הצייר מיכאל קובנר, בן קיבוץ עין החורש הסמוכה. קנז עצמו ביקש את הציור לעטיפה.

  ערך מורחב – התגנבות יחידים (סרט קולנוע)

דובר קוסאשווילי ביים עיבוד קולנועי לספר, בכיכובם של עוז זהבי, אור בן מלך, שי קדימי, גיא אדלר, מיכאל אלוני ואחרים. הסרט "התגנבות יחידים" יצא לאקרנים בישראל ב-4 בנובמבר 2010. הסרט עוסק בעיקרו במאבקי הכוח בין הטירונים, בעלי כושר לקוי, שהמפקדים שלהם מתעלמים מקשייהם ומנסים לבנות מהם חיילים, בעלי יכולת קרבית, הסבירה לחיילים תומכי לחימה. בתום שבועיים של טירונות בסיסית זו, שניים מהחיילים מתים וחייל שלישי עורק.

חלקים מן הרומן, שאורכו 597 עמודים, הושמטו בעיבוד הקולנועי או צומצמו. כך לדוגמה, קווי העלילה של מיקי ומלאבס – שמהווים חלק ניכר מהרומן – הושמטו כמעט לחלוטין, וסיפורו של בן־חמו צומצם. כמו כן, בסרט נוספו סצנות שלא התרחשו ברומן, כדוגמת סצנת ריצת הבוקר והנגינה על גג הצריף.

• ניצה בן־דב, ילדיה האבודים של ספרטה: על מקומו של המקום בכתבי יהושע קנז ובהתגנבות יחידים, עלי־שיח 33 (תשנ"ד) 113–119, 1993.
• ניצה בן-דב, "בְּזוּת, ידידות ותשוקה בהתגנבות יחידים של יהושע קנז", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, הוצאת שוקן, 2016, עמ' 141–179. נדפס גם בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / עורכות - חן שטרס וקרן דותן (תל אביב : עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 169–202
• חנה הרציג, "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ח 1998), עמ׳ 177–216.
• חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
• יוסף אורן, מ״ימי צקלג״ ועד ״התגנבות יחידים״. מאזנים, כרך ס״ב, גל׳ 5–6 (תשמ״ט), עמ׳ 117–120 <חזר ונדפס בספרו: ציונות וצבריות ברומאן הישראלי (ראשון לציון : יחד, תש״ן 1990), עמ׳ 95–101
• איתמר בן-יאיר, שיגעון ותבונה ב התגנבות יחידים. מאזנים, כרך פ״ז, גל׳ 1 (שבט תשע״ג, פברואר 2013), עמ׳ 16–19.
• מיכאל גלוזמן, ״הגוף שלך עוד יהודי, הוא עוד לא יודע שנהיית ישראלי״ : על גבריות כפויה בהתגנבות יחידים ליהושע קנז. בספרו: הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007), עמ׳ 209–235 <חזר ונדפס בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / עורכות - חן שטרס וקרן דותן (תל אביב : עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 481–512
• אברהם הגורני-גרין, בה״ד 4 כמומנט מוזיקלי. בצרון (סדרה חדשה), כרך ט׳, גל׳ 35–36 (365–366) (תשרי תשמ״ח, ספטמבר 1987), עמ׳ 55–60 <חזר ונדפס בספרו סיפורת בת-ימינו (תל אביב : אור-עם, תש״ן 1989), עמ׳ 54–59
• עדן הכהן, ״אתה לא תחפש אותי, אתה תשכח״. מקור ראשון, סוכות, י״ד בתשרי תשס״ח, 26 בספטמבר 2007, עמ׳ 16–17.
• חנה הרציג, ״מעטה של הרמוניות פרטיות״ : על מיבנה התימטיקה ב״התגנבות יחידים״. דבר, משא, י״א בניסן תשמ״ז, 10 באפריל 1987, עמ׳ 21. נוסח מורחב נדפס בספרה: השם הפרטי : מסות על יעקב שבתאי, יהושע קנז, יואל הופמן (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1994), עמ׳ 75–86
• חנה הרציג, ״התגנבות יחידים״ מאת יהושע קנז. בספרה: הקול אומר: אני : מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ח 1998), עמ׳ 177–216
• תמי וולף, ‏בין היחיד והיחד, עתון 77 גיליון 090, תמוז-אב תשמ״ז, יולי 1987, עמ’ 15–16.
• דן לאור, פצצה בלב המיתוס. הארץ, תרבות וספרות, י״ז בכסלו תשמ״ז, 19 בדצמבר 1986, עמ׳ ב 6–7.
• נילי מירסקי, ענן של אבק ואגדה : על אספקט אחד בהתגנבות יחידים של יהושע קנז. הארץ, תרבות וספרות, כ״א בשבט תשמ״ז, 20 בפברואר 1987, עמ׳ ב 6–ב 7. גרסה מורחבת ומעודכנת נדפסה בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 276–282
• דרור משעני, ‏מולדת אבודה : על עיצוב המזרחיות ועל תפקידיה ברומן התגנבות יחידים ליהושע קנז, מכאן ג', חורף תשס״ג, דצמבר 2002, עמ' 47–61. חזר ונדפס בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 460–480
• רונית רפ, למה אבנר שבר את הגיטרה? אקפרָסיס ואיקונוקלַזם בהתגנבות יחידים מאת יהושע קנז. בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 386–420.
• סמדר שיפמן, מהתגנבות יחידים להעולם, קצת אחר כך : כור היתוך או התגנבות רב-תרבותית? הדור: השנתון העברי של אמריקה, תשס״ט 2009, עמ׳ 60–67.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: התגנבות יחידים

• התגנבות יחידים - קלאסיקה, באתר המוציא לאור, עם עובד
• אורציון ברתנא, בן מלך נרדם על ספרו החדש של יהושע קנז, מעריב, 12 בדצמבר 1986
• דב ירמיה, בשר טרי, כותרת ראשית, 21 בינואר 1987, המשך
• מאיר שניצר, בספרטה יסדתי את מדינת היהודים, חדשות, 21 בינואר 1987
• דן מירון, מן השוליים אל המרכז ובחזרה, "העולם הזה", גיליון 2583 מ-4 במרץ 1987, עמוד 26, מן השוליים ... (המשך 1), "העולם הזה", גיליון 2583 מ-4 במרץ 1987, עמוד 27, מן השוליים ... (המשך 2), "העולם הזה", גיליון 2583 מ-4 במרץ 1987, עמוד 32.
• עדה צמח, "בשלושה ראשים", במבית ומחוץ, מאמרים ורשימות ביקורת, הוצאת עם עובד, 2001, עמ' 67–102.
• דרור משעני, ‏מולדת אבודה : על עיצוב המזרחיות ועל תפקידיה ברומן התגנבות יחידים ליהושע קנז, מכאן ג', דצמבר 2002, עמ' 47–61
• חנה אוירא, 'התגנבות יחידים' ליהושע קנז ו'דון קישוט' לסרוונטס, העשרה למורה, משרד החינוך, 2002. במקור, עלון למורה לספרות, 17 (תשנ"ח), עמ' 76–90
• יוסף אורן, הראיון של יהושע קנז על החשוב בספריו, פרויקט בן-יהודה, 28 בדצמבר 2005
• מאיה פלדמן, "ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי", באתר ynet, 18 באפריל 2006
• עמוס עוז, רונית מטלון, 25 שנים ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז, באתר הארץ, 3 בפברואר 2012
• רן יגיל, ‏אֲחֵרּות והומו־ארוטיות במדינת הצבא המתהווה, עתון 77 גיליון 415, דצמבר 2020, עמ' 8–12
• מאיה בז'רנו, קריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ינואר 2022
• חן שטרס, על הווידויים בהתגנבות יחידים מאת יהושע קנז, באתר אוניברסיטת בן-גוריון