הקטור הודלר

הודלר היה בנם של הצייר השווייצרי פרדיננד הודלר, אשר לאחר שנות עוני ארוכות זכה להצלחה רבה, ושל אוגוסטין דופן, שהייתה תופרת. משפחתו התגוררה בכפר קטן בקרבת העיר ברן.

בגיל 16 למד הודלר הצעיר אספרנטו יחד עם חברו לכיתה אדמון פריווה (יליד 1889). יחדיו הקימו מועדון אספרנטו ומגזין בשם 'האספרנטיסט הצעיר' (Juna esperantisto), אותו ערכו מספסל לימודיהם במשך חמש שנים כשהם מנהלים את הדפסת המגזין, רשימת כתובות המנויים וההתכתבות עם הקוראים. בהמשך למדו עוד שתי שפות עזר מלאכותיות מתחרות לאספרנטו - אידיאום נטורל ובולק, במטרה לבחון האם אספרנטו היא אכן השפה הבינלאומית המוצלחת ביותר. לצד עריכת העיתון שלהם, כתב הודלר מאמרים לעיתונים נוספים (בהם העיתון Tra La Mondo - מסביב לעולם) באספרנטו ותרגם את הספר 'פאול ווריג'יניה מאת ברנרדין דה סיינט פייר לאספרנטו.

ב-1906 ארגנו הודלר וחברו פריווה את קונגרס האספרנטו השני בעירם ז'נבה, שם נחשף להצעותיהם של תיאופיל רוסו ואלפונס קרלס ליצירת רשת 'קונסולים לאספרנטו' כהזדמנות להגשים את תוכניתו ליצור מערכת עזרה הדדית בינלאומית, המבוססת על רצון טוב ועל שפת האספרנטו. זה היה גרעין הרעיון להקמת אגודת האספרנטו הבינלאומית (UEA), שהודלר היה בגרעין המייסד שלה.

ב-1907 רכש את המגזין "אספרנטו" מידי מייסדו פול ברטלו, החל לערוך אותו, והפך אותו למגזין מרכזי המתמודד עם שאלות הארגון של תנועת דוברי האספרנטו הבינלאומית. הגיליון הראשון בעריכתו יצא ב-12 בפברואר אותה שנה. הוא ביקש להשתמש בו כדי ליצור "קשר חזק של סולידריות בין חברים דוברי שפות שונות". המגזין כלל מאמרים רבים על חיי החברה של האספרנטיסטים ברחבי העולם. הודלר ערך אותו במשך 13 שנים עד מותו, למעט שישה חודשים ב-1914 במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא כתב ותרגם מאמרים ויצירות רבות, כשהוא מציע להתמקד בתרגום יצירות מופת במקום דברים של מה בכך. על מאמריו חתם באותיות A.R. חברו אדמון פריווה אף הוא ערך במגזין.

 

הודלר התייחס בין היתר התייחס מעל דפי המגזין לצורך ביצירת ארגון בינלאומי לתנועה - צורך שהתחדד על רקע המשבר בתנועת האספרנטו והתפצלות תומכי שפת האידו. ארגון שכזה היה נחוץ לשיטתו בין היתר כל מנת לקדם את אימוץ האספרנטו על ידי מוסדות בינלאומיים וממשלות כשפה בינלאומית. לשיטתו נדרש היה ליצור תנועה חיה, תוססת ורבת פעלים מספיק כדי שלא תצטרך לנהל לובי בקרב הממשלות והארגונים הבינלאומיים לקידום השפה - אלא כזו שתמשוך את הממשלות והארגונים הבינלאומיים עצמם לפנות אליה במטרה לאמצה בשל הצלחתה. הוא סבר שהשיח בתנועת האספרנטו נוטה מידי לדיון פילוסופי במקום לקידום פעולות שיטתיות וממשיות במציאות. כמו כן, הוא התנגד לשימוש בשפות לאומיות בכינוסים ומפגשים של אגודות האספרנטו.

הצעותיהם של רוסו וקרלס השתלבו ברעיונותיו שלו, ונדונו מעל דפי מגזין אספרנטו, שם זכו לתמיכה מצד קוראים וכותבים נוספים. בקונגרס האספרנטו השלישי ב-1907 השתתפו כ-200 'נציגים' של קהילות מקומיות. ב-28 באפריל 1908 ייסדו הודלר, רוסו ואחרים את אגודת האספרנטו הבינלאומית והודלר נתמנה למזכירה הכללי ולסגן הנשיא. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ארגן הודלר עם מזכיר ה-UEA הנס ג'קוב סיוע לחברי הארגון שפעל ממטה הארגון בשווייץ הנייטרלית. לאחר המלחמה נבחר לנשיאות הארגון.

במהלך המלחמה ב-5 בינואר 1915 פרסם מניפסטו תחת הכותרת 'ממעל' במגזין אספרנטו: "מוטלת עלינו החובה שלא לשכוח... שלצד הסימפתיות שלנו יש לנו גם חובות שהאספרנטיסטיות שלנו מטילה עלינו... החובה להאמין שלאף עם אין מונופול על הקידמה התרבותית או האנושית... שלאף עם אין מונופול על הברבריות, הבוגדנות או הטפשות... כשמאות אלפי אנשים שוכבים בשדות הקרב וההריסות של המנצחים והמנוצחים, הדבר מעיד על ההתקדמות הטכנית ולא המוסרית של הציוויליזציה שלנו. מישהו יעלה פתרון כלשהו, ולמרות הכל היחסים הבינלאומיים יתחברו מחדש. יש דבר מה מעל האומות, אולם... אם נרצה לבנות בית חדש על ההריסות הקיימות, נצטרך את אותם עובדים שלא יפחדו מקשיי עבודת השיקום. עלינו האספרנטיסטים להיות העובר של האליטות הללו. על מנת לבצע את המשימה שלנו כראוי, הבה נשמור על האידיאל שלנו, ואל נאפשר לעצמנו לשקוע בייאוש או בחרטה".

הודלר התעניין בעיקר בסוגיות חברתיות, בפציפיזם, ובהגנת בעלי החיים. פריווה כתב עליו "ליוזמה הגאונית של זמנהוף בתחום הלשוני, הוא הוסיף את הבסיס הדרוש בהיבט החברתי". ב-1916 כתב ספר בן 387 עמודים בצרפתית על ארגון החברה בדרכי שלום.

בשנות האחרונות הרבה לחלות והקדיש עיתותיו לשאלות מדעיות. הוא נפטר ב-31 במרץ 1920, והוא רק בן 33.

לאחר מותו ב-1920 הקדיש את ספרייתו לאגודת האספרנטו העולמית, וכן העביר לידיה את מגזין אספרנטו, אותו היא מוציאה לאור עד היום, לצד סכומי כסף גדולים שנועדו להבטיח את המשך המפעל.