המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)

העות'מאנים, שפרצו לאירופה מאסיה הקטנה בימי הביניים וכבשו חלקים גדולים מדרום היבשת, ספגו מפלה קשה ב-11 בספטמבר 1683, בעת המצור של הסולטאן מהמט הרביעי על וינה. מפלה זו, הייתה נקודת מפנה בה החלה דעיכתה האיטית של האימפריה. במקביל, התחזקותן המשמעותית של האימפריה הבריטית, צרפת והאימפריה הרוסית, הפכה אותן לפרקים ליריבותיה של האימפריה. בהמשך שימשו העות'מאנים לשון מאזניים במאבקי הכוחות שבין המעצמות, ומן המאה ה-19 גם לכלי משחק במאבקים ביניהם, כאשר ברקע החלה התחזקות הקיסרות הגרמנית. מגרש המשחקים הפוליטי באירופה החל להשתנות כאשר אוטו פון ביסמרק הדומיננטי יצר את ברית שלושת הקיסרים ביחד עם הרוסים והאוסטרו-הונגרים, כמשקל נגד צרפת מחד-גִּיסָא והאימפריה הבריטית מאִידָךְ-גִּיסָא. ברית זו הגיעה אל קיצה בשל תוצאות המלחמה של 1877–1878.

לאורך כל תקופה זו, החלה האימפריה העות'מאנית לאבד מכוחה, ובכלל זה אובדן שטחים רבים באירופה ובאפריקה הצפונית. גם תהליך התיקונים, הטנזימאט, לא הצליח לשקם את העוצמה העות'מאנית, הגם ששיאו וסופו הגיע עם עלייתו של עבדול חמיד השני לשלטון^[6]. שנת 1876 הייתה אחת השנים הסוערות בחצר השלטון העות'מאני ואירועיה הבליטו את חולשת הממשל המרכזי.

ב-30 במאי, הודח הסולטאן אבדילאזיז בידי מועצת שריו. יורשו, מורט החמישי, אחז ברסן השלטון שלושה חודשים בלבד, לפני שהודח ב-31 באוגוסט, בטענת אי שפיות. לתוך קלחת זו נכנס עבדולהמיד השני, שהיה חסר ניסיון ולא הוכן כראוי לאתגרים שעמדו מולו, מאחר שאיש לא ציפה שיירש את השלטון. חולשה זו נוצלה עד תום בידי האימפריה הרוסית^[7]. בנוסף, משנת 1873 נאלץ הממשל העות'מאני להתמודד עם תקופות ארוכות של בצורת ורעב באנטוליה, שהובילו לאי שקט מבית ולמשבר כלכלי, בשל חוסר התנובה החקלאית. המשבר הכלכלי הוריד בצורה דרמטית את הכנסות האימפריה ממסים והדבר הוליד תגובת שרשרת כלכלית, אשר אילצה את הממשל העות'מאני, להכריז באוקטובר 1875, על פשיטת רגל מחד-גִּיסָא ולהאמיר את נטל המסים באופן משמעותי, נושא שגרם להתמרמרות אזרחית, במיוחד בבלקנים, מאִידָךְ-גִּיסָא^[8].

במסגרת חוזה פריז משנת 1856, אשר סיים את מלחמת קרים, התחייבה האימפריה העות'מאנית, לתת זכויות שוות לתושבים הנוצרים. אכן, בוצעו מספר רפורמות וביניהן מתן זכות שירות בצבא, גם ללא מוסלמים^[9]. עם זאת מאפיינים רבים אשר הגדירו את הנוצרים כד'ימיים, עדיין נותרו בעינם, למשל אי קבילותה של עדות משפטית שנמסרה על ידי נוצרי כנגד מוסלמי. הקיפוח של הנוצרים לעומת המוסלמים, היה בולט בטריטוריות האירופאיות של האימפריה, בהן רוב האוכלוסייה היה נוצרי^[10].

המשבר הכלכלי, שנוצר בעקבות מלחמת קרים, אילץ את הממשל העות'מאני ללוות סכומי כסף נכבדים, בריבית גבוהה מבנקים באירופה, ולמרות הרפורמות הכלכליות שביצע עבדול חמיד השני, התקשה הממשל העות'מאני להחזיר את החובות. בנוסף, כ-600,000 צ'רקסים הוגלו על ידי הרוסים מהקווקז לנמלי הים השחור באנטוליה ובבלקן, ועל השלטון העות'מאני נפל נטל הטיפול ביישובם מחדש והטלת מרותו עליהם^[11].

בשנת 1858, התמרדו איכרים מרונים בלבנון ויצרו ישות עצמאית בצפונה של המדינה, בעוד שבדרומה פרצה מלחמת אזרחים בינם לבין הדרוזים. כ-10,000 מרונים נהרגו בידי הדרוזים^[12].

באיום המעצמות, התערב הממשל העות'מאני להשלטת סדר במדינה. כשקצב השבת הסדר, לא תאם את רוח דרישת המעצמות, נחתו כוחות צרפתיים בביירות ב-1860 ושמו קץ להרג ההמוני. לאחר מכן האיצו השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המרונים בהר הלבנון, ובכלל זה מינוי מושל נוצרי לאזור, שהיה מקובל על שתי המעצמות^[13].

בשנת 1832 זכתה יוון בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית. לאוכלוסיית האי כרתים, שרובה היה ממוצא יווני, הייתה זיקה מובהקת למדינה החדשה ורצון להתאחד עימה ולהתנתק מהעות'מאנים. ב-1866 פרץ מרד שבמסגרתו השתלטו המורדים על האי, להוציא 5 ערים שבהן התבצרו המוסלמים. העות'מאנים דיכאו את המרד עד 1869, אך האי-שקט באי ומלחמת האזרחים בין הנוצרים למוסלמים, נמשכה תוך התערבות יוונית בליבוי הלהבות, נושא שהביא מאוחר יותר למלחמה כוללת עם יוון ואובדן השליטה באי^[14].

השינוי במאזן הכוחות האירופאי, השפיע גם על הבלקן. העות'מאנים איבדו שליטה בפועל על הפרובינציות האירופאיות שלהם, כאשר הרפורמות המינימליות שחוללו בכפיית מעצמות אירופה, שינו אך במעט את חיי הנוצרים וגרמו להתמרמרות באוכלוסייה המוסלמית, שהביאה למספר מרידות בבוסניה והרצגובינה עד שנת 1850. הנסיכויות האוטונומיות (ולמעשה עצמאיות), סרביה ומונטנגרו שאפו להרחיב את שטחן לטריטוריות המאוכלסות בסרבים, כגון בוסניה וחבל קוסובו ולהתנתק סופית מהאימפריה העות'מאנית, כל זאת בחסות האימפריה האוסטרו-הונגרית, שלה היה סכסוך רב שנים עם העות'מאנים.

כאשר פרץ מרד נוצרי בהרצגובינה בשנת 1875, הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית באמתלה של סיוע לאחים הנוצרים. המרידה פרצה בקיץ 1875 בשל עול המיסים הכבד שהטילו העות'מאנים על האוכלוסייה. למרות ההקלה בעול המיסים, ההתקוממות נמשכה הרבה מעבר לסוף 1875, ובסופו של דבר התפשטה לשאר חלקי הבלקן כאשר הנסיך הסרבי, מילאן הרביעי, הכריז אף הוא מלחמה על העות'מאנים בשנת 1876 ובבולגריה פרץ מרד אפריל הבולגרי.

  ערך מורחב – מרד אפריל

 

 

גורמי מודיעין עות'מאניים העריכו עוד בסתיו 1875, שהתקוממות עממית תפרוץ בבולגריה ובהתאם לכך תגברו את הסיורים לאורך הדנובה והעמיקו את מערך סוכני המודיעין שלהם בתוך ריכוזי אוכלוסין בולגריים, במטרה להעביר מידע מחד-גִּיסָא ולחבל ככל הניתן בתשתית ההתקוממות מאִידָךְ-גִּיסָא^[15].

בני המעמד הבינוני והגבוה לא ששו לסלק את השלטון העות'מאני בכוח, והקבוצות החתרניות מקרב מעמדות אלו היו קבוצות מיעוט שקיבלו חיזוק משיטות הפעולה שננקטו בסרביה וביוון וציפו לתמיכה רוסית בפעולתם^[16]. בעוד העות'מאנים מתמקדים בדיכוי המרידות בבוסניה והרצגובינה, המיליטנטים הבולגרים ניצלו את שעת הכושר, ובאביב 1876 פרצו התקוממויות מקומיות ובלתי מאורגנות בדרום מרכזה של בולגריה, אשר משתתפיה דמו יותר לאספסוף המתפרע ללא מטרה, מלבד הרג של מוסלמים ללא הבחנה^[17]. לאחר שטבחו במאות מוסלמים, התפשט המרד לכלל מצור על ערי הנמל באזור והעות'מאנים התקשו להתמודד עם המצב באופן מאורגן ומובנה, בשל ניתוב מרבית הכוחות הסדירים למרד בבוסניה והסתמכותם על מיליציות, רובן מקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית, אשר חלקה העיקרי הורכב מצ'רקסים וטטרים, שגורשו מהקווקז על ידי הרוסים באותה עת והיו חדורי רגשות נקם^[18].

מיליציות חצי צבאיות אלו, אשר כונו "באשי בוּזוּק" ופעלו ללא פיקוד והכוונה מסודרים, טבחו באוכלוסייה הנוצרית, העלו באש כנסיות ומבני ציבור ומספר הקורבנות מקרב האוכלוסייה הנוצרית, האמיר לכ-12,000 הרוגים^[19]. המידע על טבח האוכלוסייה הנוצרית הועצם והופץ במהרה מחוץ לבולגריה, כאשר העיתונות הבריטית יצאה בקול זעקה רמה, כנגד טבח עשרות אלפי הנוצרים בבולגריה, (היו עיתונים שדיווחו על מספר מופרך של 100,000 קורבנות), והמעצמות גמרו אומר להתערב ולשים קץ לאנרכיה^[20][21]

צינור העברת המידע על הטבח לאירופה, היה באמצעות קולג' אמריקני שפעל באיסטנבול (en), ומרבית תלמידיו היו בולגרים. חרושת שמועות נפוצה בקרב סגל הקהילייה הדיפלומטית המערב אירופאית ואלו נתגלגלו לכותרות העיתונים באירופה, תוך העצמת המספרים האמיתיים שגרמה לסערה בדעת הקהל הבריטית. העניין גרר אי נוחות רבה בקרב ממשל בנג'מין דיזראלי, אשר בעת ההיא נקט במדיניות פרו עות'מאנית בסוגיית הסכסוך בבלקן^[22].

הלחץ הציבורי והפוליטי העצום שהופעל על ממשל ד'יזראלי, הן מקרב הציבור והן מקרב אישים כמו צ'ארלס דרווין, אוסקר ויילד ואחרים, גרם לבריטים להישאר נייטרליים, כאשר הרוסים הכריזו מלחמה על העות'מאנים באפריל 1877. תגובה נזעמת במיוחד הגיעה כמצופה מהאימפריה הרוסית, תוך הפגנות תמיכה בבולגרים, התגייסות למיליציות עממיות שנועדו לצאת לחזית ולתמוך בהם. במקביל לאומנים סלאבים, ראו בעימות שעת כושר לאיחוד כל העמים הנוצרים-אורתודוקסים תחת ההגמוניה הרוסית, נושא שקסם גם להנהגה הרוסית^[23].

לאחר הקמת המדינה הבולגרית העצמאית הפך מרד אפריל הבולגרי לאירוע מכונן, כחלק מתהליך בניית הנרטיב ההיסטורי של הלאומיות הבולגרית המתחדשת ואיחוד האוכלוסייה לכדי קהילה אחת.

 

ב-30 ביוני 1876 הכריז מילאן הרביעי, נסיך סרביה, ולימים המלך מילאן הראשון, מלחמה על האימפריה העות'מאנית. ב-8 ביולי נפגשו הצאר אלכסנדר השני והנסיך אלכסנדר גורצ'קוב עם הקיסר האוסטרו-הונגרי, פרנץ יוזף והרוזן גיולה אנדראשי בטירת רייכשטאדט אשר בבוהמיה. סיכומי הפגישות לא תועדו בכתב, אך נודעו בהמשך כהסכם רייכשטאדט. לפי מקורות רוסיים, הסכימה רוסיה לתמוך בכיבוש אוסטרי של בוסניה והרצגובינה ובתמורה תחזיר אוסטרו-הונגריה לרוסיה את חבל דרום בסרביה, אשר איבדה במהלך מלחמת קרים וכן תכיר בסיפוח למעשה של עיר הנמל בתומי (בגאורגיה של ימינו). בולגריה עתידה הייתה להפוך לנסיכות אוטונומית^[24].

הצבא הסרבי החלש לא הוכן וצויד כראוי לעימות מול העות'מאנים, ובאוגוסט 1876 נחלו כוחותיו תבוסה קשה מידי הצבא העות'מאני, מצב שהיה בבחינת התסריט הגרוע מכל בעיני הרוסים והאוסטרים, שכן הם לא יכלו לטעון חזקה על אדמות עות'מאניות. ב-26 באוגוסט, כאשר הם מוכים קשות, פנו הסרבים בתחינה למעצמות אירופה, לתווך בסכסוך אותו החלו הם עצמם ולסיימו בהסכם. אולטימטום של המעצמות הביא לשביתת נשק בת חודש ותחילת משא ומתן, הגם שתנאיה הנוקשים של האימפריה העות'מאנית לסיום הקרבות, נדחו על ידי המעצמות.

בתחילת אוקטובר, משפג תוקף שביתת הנשק, חידשו העות'מאנים את המתקפה על הסרבים, אשר ניגפו בפניה והחלו לגלות סימני כניעה. מצב זה הוביל לכך, שב-31 באוקטובר, העבירו הרוסים לעות'מאנים, אולטימטום, לחדול מפעולות האיבה ולחדש את שביתת הנשק, תוך 48 שעות. צעד זה גובה בגיוס חלקי של צבא רוסיה בהיקף של 20 דיוויזיות וגרם לסולטאן עבדול חמיד השני, להסכים כמעט מיידית לאולטימטום.

 

כדי לפתור מערכתית את סוגיית המשבר בבלקן, יזמו המעצמות כינוסה של ועידה באיסטנבול. האירוע שנערך בין 23 בדצמבר 1876 ל-20 בינואר 1877, נודע בשם ועידת קונסטנטינופול ובה כלל לא היה ייצוג רשמי לאימפריה העות'מאנית, עניין הממחיש היטב את נסיגת כוחה והשפעתה של האימפריה. מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של מחוזות בולגרים אוטונומיים, שנמצאו בתוך שטח האימפריה העות'מאנית. הוועידה הופרעה על ידי שר החוץ העות'מאני, שידע את באי הוועידה שהאימפריה אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתניים, וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות לשל שאר אזרחי האימפריה העות'מאנית. למרות זאת, רוסיה נותרה עוינת לאימפריה העות'מאנית, בסוברה כי החוקה החדשה היא פתרון חלקי בלבד מחד-גִּיסָא והעות'מאנים הודיעו, שעם קבלת החוקה החדשה, הם אינם מקבלים את החלטות הוועידה, מאִידָךְ-גִּיסָא.

ב-15 בינואר 1877, לאחר משא ומתן דיפלומטי הצליחה רוסיה לקבל את הסכמת אוסטריה להחלטות ועידת קונסטנטינופול ולהסכם רייכשטאדט החשאי מחודש יולי, ובכך הובטחה אי מעורבותם של האוסטרו-הונגרים בסכסוכים עתידיים בבלקן. ב-31 במרץ דחקה רוסיה במעצמות לחתום על הצהרת לונדון, שהיה כשלעצמו מסמך ריק מתוכן, בו התבקשה האימפריה העות'מאנית להחיל את הרפורמות, אשר כבר אושרו בחוקה החדשה. המעצמות הנותרות נוטרלו בידי התמיכה האזרחית הרחבה לעצמאות הבולגרית, בחוסר אמונן ביכולת הצבאית הרוסית ובבעיות פנימיות אחרות. העות'מאנים, הרגישו חזקים מספיק ודחו את ההצעה בתואנה שהיא מפירה את חוזה פריז משנת 1856^[25]. התפאורה הייתה מוכנה לקראת המלחמה שתעצב מחדש את פני הבלקן, לאחר 500 שנות שלטון עות'מאני.

  ערך מורחב – היסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה

  ערך מורחב – צבא האימפריה הרוסית

 

לאחר תבוסת הרוסים במלחמת קרים, ערך שר המלחמה הרוסי דמיטרי מיליוטין שורת רפורמות בצבא היבשה ובצי הרוסי. הוא פעל לביטול גזרת הקנטוניסטים ויצירת גרעין צבאי מקצועי ומאומן בעל עתודות גדולות של כוח אדם באמצעות גיוס חובה לגברים בגילאי 20 ומעלה למשך 6 שנות שירות סדיר ו-9 שנות שירות מילואים. הוקמו בתי ספר ואקדמיות צבאיות. כמו כן הוקמו בסיסים, מגורי קבע ומחנות אימונים מסודרים ובמועד פתיחת המלחמה, יכול היה הצבא ביום פקודה להוביל עד 500,000 חיילים לקרב^[26].

הצי הרוסי הקיסרי הוסיף לצמוח בעשורים האחרונים של המאה ה-19, ונעשה לשלישי בגודלו לאחר ציי בריטניה וצרפת. מבנה הצבא הרוסי היה דומה לצבאות המערב אירופאיים והכיל את יחידות משמר המלוכה, הרגלים, הארטילריה ופרשים, אך בנוסף כוחות מיליציות לא סדירות של קוזקים. הצבא הרוסי נייד לבלקנים 185,000 חיילים תחת פיקודו של הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' האב. בקווקז היה לצבא הרוסי חיל מצב שמנה 75,000 חיילים תחת פיקודו של הדוכס הגדול מיכאיל ניקולאייביץ'. הארטילריה הרוסית הייתה מיושנת יחסית ומתוצרת עצמית וצוידה ב-372 תותחים.

185,000 החיילים בבלקן חולקו ל-10 גייסות, ובהן 29 אוגדות, מתוכן 17 אוגדות חיל רגלים, 9 אוגדות פרשים, אוגדה קוזאקית ו-3 אוגדות של גרנדירים. כל אוגדה חולקה ל 2 או 3 חטיבות ובכל חטיבה היו שני גדודים, כאשר חטיבות וגדודי ארטילריה ייעודיים שהכילו 580 תותחים, היוו חלק מהמבנה האורגני של אוגדת או חטיבת הרגלים בהם הוצבו ולא היו יחידה פיקודית נפרדת. כוחות העזר הורכבו מגדודי עתודת חיל רגלים, גדודי הנדסה וגדודי ארטילריה מיוחדים עם ציוד ייעודי לפריצת ביצורים. 75,000 החיילים בקווקז, חולקו ל-2 גייסות, בני 6 אוגדות (4 רגלים ו-2 פרשים) וחטיבת ארטילריה^[27].

  ערך מורחב – הצבא העות'מאני

במחצית המאה ה-19 עבר הצבא העות'מאני תמורות משמעותיות, אשר לא הושלמו במועד פתיחת המלחמה. רפורמות הטנזימאט הובילו ליצירתו של גרעין צבאי מודרני שכונה ניזאם-י ג'דיד (Nizam-ı Cedid), אשר משמעותו "סדר חדש", והוא צויד בנשק מודרני ואומן בשיטות אירופיות תוך יצירת מערכת כלכלית ולוגיסטית תומכת. הדבר לווה בדיכוי ופיזור היניצ'רים אשר היוו את גרעינו של הצבא. תהליך הרפורמות הואט בשל חוסר היציבות הפוליטית, אשר השליך על הפיקוד הצבאי העליון שמונה בדרך כלל משיקולים לא מקצועיים ונתון היה בקיבעון. צבא האימפריה היה ברובו נייח ובמערך הגנתי, תוך פרישתו ביעדים מבוצרים בשטחים הנתונים לשליטת האימפריה.

הצי העות'מאני הגדול לא בא לידי ביטוי ממשי במהלך המלחמה, מאחר שבשל המצב הכלכלי החליט הסולטאן החדש וחסר הניסיון עבדול חמיד השני, בניגוד לדעתו של הווזיר הגדול, להשבית כמעט לחלוטין את הצי וספינותיו עגנו באזור קרן הזהב ונותרו כל המלחמה ללא שימוש. העות'מאנים עשו שימוש בספינות סיור בלבד, אשר פעלו לאורך הדנובה והצליחו ליצור דומיננטיות מסוימת בים השחור.

הצבא העות'מאני בבלקנים מנה 200,000 חיילים בפיקודו של אבדילקרים נאדיר פאשה. מחצית מהכוח הוצב במאחזים מבוצרים כך שטקטית הצבא יכול היה לנייד 100,000 חיילים, ועמד אל מול הצבא הרוסי ביחס של 1:2 לרעתם. בקווקז היה לעות'מאנים חיל מצב בן 80,000 חיילים בפיקודו של אהמט מוחתאר פאשה. הארטילריה העות'מאנית הייתה מודרנית וצוידה ב-200 תותחי קרופ גרמניים ופגזי תותח בריטיים.

 

 

 

 

 

 

 

ב-24 באפריל 1877, הכריזה האימפריה הרוסית מלחמה על האימפריה העות'מאנית. פרידריך השני, מלך פרוסיה, העיר בשעתו בלגלגנות שכל מלחמה בין הרוסים לעות'מאנים, היא מלחמה בין שתום העין לעיוור, בהתייחסו ליכולת המבצעית והפיקודית של הצבאות. מלחמה זו הוכיחה הלכה למעשה עניין זה^[28]. ב-12 באפריל אישרה רומניה לכוחות רוסיים לעבור בשטחה כדי להילחם בעות'מאנים, מה שגרר הפגזות כבדות מצד העות'מאנים על ערי רומניה לאורך תוואי נהר הדנובה. בתאריך 10 במאי, הכריזה נסיכות רומניה, שהייתה רשמית נסיכות אוטונומית תחת שלטון עות'מאני, על עצמאות מלאה.

במלחמה זו היו שתי זירות לחימה עיקריות, בבלקן ובקווקז. הרוסים פלשו לבלקן בכוח שמנה 185,000 חיילים, בפיקודו של הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ', אשר התרכז מהעבר האחד של הדנובה. לעות'מאנים תחת פיקודו של אבדילקרים נאדיר פאשה היו 200,000 חיילים, אך מחציתם היו ממוקמים דרך קבע במאחזים ועמדות מבוצרות בעלי אופי הגנתי, מה שהותיר אפשרות לנייד 100,000 חיילים עות'מאנים בלבד, כך שכבר מתחילת המלחמה, הייתה ברורה תוצאתה. הצבא הרוסי היה מאומן וממושמע הרבה יותר מהעות'מאני, אך העות'מאנים היו עדיפים בחימוש החדיש, בדמות רובים מתוצרת בריטניה וארצות הברית ותותחי קרופ גרמניים^[29].

הצי העות'מאני הפגין הגמוניה בים השחור. בזירה זו שמו הרוסים את יהבם על תמיכת האוכלוסייה המקומית, אשר שאפה להשתחרר מעול העות'מאנים. מדובר היה בזירת קרב בעייתית מבחינתם. בערי החוף לאורך הים השחור היו פרושים מבצרים ועמדות מבוצרות היטב הנוחות להגנה, בעלי עמידות גבוהה להפגזות ארטילריות, כגון בפאזארדז'יק וסיליסטרה וכן במוקד הדנובה ברוסצ'וק.

הרוסים נקטו בטקטיקה אשר תשמש אותם גם במלחמות עתידיות ועיקרה, השימוש באדמת רומניה כפלטפורמה לפלישה לבולגריה ודרכה לשאר חבל הבלקן. הכוח הרוסי רוכז ליד העיר זימניץ ברומניה, המצויה במישור הדנובה, עניין המקל על ההתארגנות לאחר החצייה מבחינת תוואי הקרקע. חציית נהר הדנובה, בוצעה על גבי הגשרים הקיימים לכוון העיר סבישטוב, כשהמשימה הראשונה לאחר כיבוש העיר הייתה אבטחת ראש הגשר, התארגנות והמשך תנועה ליעדים השונים. לצבא הרוסי לא היו אמצעי תחבורה ממונעים, כך שמדובר היה במבצע לוגיסטי מפרך, אשר הצריך ארגון של 185,000 החיילים על ציודם. התקיפות הראשוניות נועדו להרחבת ראש הגשר בתוואי הקרקע של מישור הדנובה, אשר אפשר לרוסים להעמיק את ראש הגשר. ציר אחד סבישטוב- ניקופול – פלבן חציית נהר ויט והצבת איום על העיר סופיה. ציר שני, סבישטוב – רוסה – ביאלה. ציר שלישי לכוון טרנובו.

כל מהלך חציית הדנובה ליד סבישטוב נולד לאחר פעולת הסחה רוסית, כאשר כוח מצומצם חצה את הדנובה ליד גאלאץ והחל בתנועה לכיוון רוסה, עניין שחיזק את ה"קונספציה" העות'מאנית בדבר אופן התקדמותם המתוכננת.

הרוסים ידעו, כפי שידעו כובשים רבים לאורך ההיסטוריה, שהאוחז במעברי הבלקן, אוחז בנקודת מפתח לכיבוש חבלי תראקיה מקדוניה ולמעשה כל פלך רומליה. השתלטותם על מעבר שיפקה והחזקתם בו בכל מחיר, סללה בפניהם את הדרך והם נעו בשני צירים. האחד לכיוון הים השחור דרך סליבן עד העיר החשובה בורגס והשני לכוון בירת מחוז רומליה המזרחית פלובדיב ומשם בתוואי נהר המריצה לכיוון אדריאנופול. מאדריאנופול סלולה הייתה הדרך לכיוון איסטנבול.

הפיקוד הצבאי באיסטנבול הניח מספר השערות שגויות: הם שיערו כי הצבא הרוסי עצל מכדי לצעוד לאורך הדנובה ולעבור אותו בשפך הנהר, ויעדיף לנוע בנתיב הקצר יותר לחופי הים השחור. הנחה זו התעלמה מהעובדה שבחופים אלו לעות'מאנים הייתה את מערכת ההגנה החזקה ביותר, ושצעידה לתוך ביצורים אלו תהיה התאבדות של הרוסים. עקב הנחה שגויה זו, היה לעות'מאנים רק ביצור אחד שאויש כראוי במורד הדנובה, בעיירה וידין, בה הוצב חיל המצב העות'מאני באקראי, כיוון שהחיילים נזקקו למקום מנוחה לאחר הקרבות כנגד הסרבים במלחמתם באימפריה העות'מאנית^[30].

בתחילת המלחמה השמידו הרוסים והרומנים את כל כלי השיט שהפליגו בדנובה ומיקשו את הנהר, כך שהובטחה לצבא האפשרות לחצות את נהר הדנובה בכל נקודה בה חפץ. אך גם מהלך זה לא עורר תגובה מצד הפיקוד העות'מאני. בחודש יוני חצה כוח רוסי קטן את הדנובה סמוך לשפך הנהר, ליד העיר גאלאץ, וצעד לכיוון העיירה רוסצ'וק. חצייה זו גרמה לאימפריה העות'מאנית להיות עוד יותר סמוכה ובטוחה כי הצבא הרוסי הגדול עתיד לעבור דרך לב ליבו של המעוז העות'מאני.

ביולי החלו הרוסים לבנות, ללא כל הפרעה, גשר על נהר הדנובה בקרבת סבישטוב ואף החלו לעבור דרכו. העיר סבישטוב הייתה הראשונה ששוחררה מעול העות'מאנים. באזור לא היה כוח עות'מאני משמעותי ולאחר קרב בו נהרגו כ-800 חיילים, הצליחו הרוסים לאבטח את ראש הגשר^[31]. בשלב זה ביצע הצבא הרוסי, תנועת מלקחיים. כח ראשון בפיקודו של יורש העצר אלכסנדר אלכסנדרוביץ', לימים הצאר אלכסנדר השלישי, נע לכיוון המבצר העות'מאני בעיר רוסצ'וק ואבטח את האגף המזרחי של הצבא הרוסי. הכוח השני נע לכוון ניקופול, דרך טרנובו וגזרת הרי הבלקן, תוך אבטחת האגף המערבי של הצבא הרוסי ויצירת נתיב לאיום עתידי על איסטנבול.

הפיקוד באיסטנבול הורה לעות'מאן פאשה, שפיקד על הכח שהוצב בווידין, לצעוד לכיוון הצבא הרוסי ולבצר את המאחז הקרוב אשר בניקופול. במהלך אותה צעידה הובאה לידיעתו של פאשה כי הרוסים כבר הצליחו לשים ידם על המבצר. למשמע ידיעה זו החליט לשנות את כיוון הצעידה לפלבן. פחות מ-24 שעות לאחר התבצרותו של פאשה, כ-9,000 חיילים רוסים תחת פיקודו של "הגנרל הלבן" סקובלב הכריזמטי, תקפו את המבצר של פלבן, שאויש ב-15,000 חיילים עות'מאנים^[32].

עות'מאן פאשה ארגן תוכנית הגנה מבריקה וגרם לרוסים אבדות קשות בשני ניסיונות של הצבא התוקף לפרוץ לתוך העיר. בנקודה זו מספר החיילים בכל צד היה כמעט שווה. אך המורל של הרוסים היה ירוד, ובמחקר המודרני נקבע כי מכת-נגד עות'מאנית הייתה יכולה לגרום להם להשתלט על הגשר הרוסי ואף להרוס אותו. אך בפועל, פאשה קיבל הוראות מהפיקוד העליון העות'מאני להישאר מבוצר בפלבן, וכך אכן עשה. עתה לרוסים לא נשארו כוחות לתקוף פעם נוספת את המאחז, ובמקום זאת החליטו להטיל מצור על העיר. בנוסף, ביקשו עזרה מהרומנים בשליחת כוחות צבא לעזרתם. תוך זמן קצר בלבד עברו הרומנים את הדנובה והצטרפו למצור, בפיקודו האישי של הנסיך קרול. הם נלחמו בגבורה כדי לכבוש את ההרים שמסביב לפלבן, והטיבו להחזיק בהם עד לסוף תקופת המצור^[33].

במצור (יולי–ספטמבר 1877) חל המפנה רק לאחר שהרוסים ניתקו את קווי האספקה העות'מאנים לעיר המבוצרת ובעיר החל להיווצר מחסור ורעב. בצעד נואש אחרון, ניסה עות'מאן פאשה לשבור את המצור הרוסי, וב-9 בדצמבר 1877, באישון ליל, הצליחו הכוחות העות'מאנים לחצות את הנהר ויט, לתקוף את הצבא הרוסי בחזית של כ-3 קילומטרים ואף לפרוץ את קו ההגנה הראשון שלהם. הרוסים הצליחו להדוף את העות'מאנים בקו ההגנה השני ועות'מאן פאשה עצמו נפצע בקרב, נפל מסוסו ופציעתו עוררה פאניקה בקרב הכוחות העות'מאנים, אשר נסוגו חזרה לעיר בהותירם 5,000 הרוגים, לעומת 2,000 הרוגים לרוסים. למחרת נכנע עות'מאן פאשה ובעוד שהוא עצמו זכה ליחס הוגן, חלק מחייליו שנשבו או נפצעו, נטבחו בידי הבולגרים^[34].

בשלב זה, הכריזה סרביה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, לאחר שהובטח לה סיוע כספי נדיב מהאימפריה הרוסית. בפיקודו בפועל של הגנרל קוסטה פרוטיץ', תקף הצבא הסרבי את העות'מאנים והגיע להישגים לא מבוטלים. הישגים אלו יכלו להיות גדולים יותר, לולא לחצה של האימפריה האוסטרו הונגרית, שרצתה למנוע יצירתו של קשר יבשתי בין סרביה למונטנגרו. בסיום הקרבות העבירו הסרבים לחזקתם את הערים בלה פאלאנקה, פירוט, ניש ווראניה.

הרוסים, תחת פיקודו של הפילדמרשל יוסיף גורקו, כבשו בהצלחה את המעברים של רכס הרי הבלקן, שהיו קריטיים לתזוזת הצבא. למרבה האירוניה, הרוסים השתלטו על מעבר שיפקה, שפונה על ידי העות'מאנים עצמם לאחר שעמדו בפני מספר תקיפות בו. מאוחר יותר ניסו העות'מאנים לכבוש מחדש את המעבר, שהיה חשוב ביותר להעברת כוחות לפלבן, אך הכול היה לשווא. המתקפה העות'מאנית במעבר זה נחשבת לאחת הטעויות המרכזיות במלחמה, שכן היו מעברים אחרים באזור שלא היו תחת שמירה רוסית. אך גם טעות זו היא קטנה, לעומת העובדה, שבכל הזמן הזה היו כוחות עות'מאנים עצומים ממוקמים ברחבי חופי הים השחור ורק מעטים מהם נוצלו ללחימה ממשית^[35].

גם גדוד פיני, ומיליציות מתנדבים בולגרים מקומיים, נטלו חלק במלחמה כאשר נלחמו לצד הכוחות הרוסים. בדרכם חזרה הביתה, כהכרת תודתו לגדוד הפיני שפעל למעלה מהמצופה, העניק הצאר הרוסי לגדוד את השם "גדוד המשמר הזקן", בו הם משתמשים עד היום.

על צבא האימפריה הרוסית בקווקז פיקד מיכאיל ניקולאייביץ' והוא מנה כ-75,000 חיילים, כאשר הצבא העות'מאני בפיקודו של אהמט מוחתאר פאשה, מנה 80,000 חיילים. ברוסים תמכו מיליציות אזוריות בארמניה וגאורגיה^[36]. תוכנית הלחימה הרוסית הייתה הגנתית, תוך שמירה על ההישגים הטריטוריאליים, שהושגו במשא ומתן הדיפלומטי, לאחר מלחמת קרים מחד-גִּיסָא, ונועדה למשוך את מירב הכוחות העות'מאנים מן הבלקן לקווקז מאִידָךְ-גִּיסָא^[37]. מדובר בטריטוריות מוסלמיות, שעברו לחזקת הרוסים במהלך המאה ה-19, והיו בעלות זיקה מובנת ורבת שנים לאימפריה העות'מאנית, כך שהעות'מאנים מצידם קיוו לתסיסה אזורית, אשר תשבש את תוכניות הרוסים.

 

 

 

בחודש מאי 1877, השתלטו מורדים אבחזים וצ'רקסים על העיר סוחומי, בירת חבל אבחזיה (אוקרוג סוחומי), תוך הסתייעות בהפגזות מן הים של הצי העות'מאני, ונחיתה אמפיבית של מורדים וכוחות עזר עות'מאניים. בחודש יוני, ניסה כוח רוסי בפיקודו של פבל פבלוביץ' קרבצ'נקו, מפקד ההגנה האזורית בסוחומי, לכבוש מחדש את העיר מספר פעמים ונחל כישלון חרוץ^[38].

הרוסים נאלצו להעביר מהבלקן לאזור שתי אוגדות חיל רגלים, כדי לשחרר את העיר והיא חזרה לידיהם ב 19 באוגוסט. ההצלחה האבחזית עודדה גם גורמים בצ'צ'ניה ובדאגסטן להתקומם. התקוממות משמעותית פרצה בדאגסטן, כתוצאה מפתווה, שהוציאה ההנהגה הדתית אסלאמית בחבל. לאחר הצלחה ראשונית וגירוש חיל המצב הרוסי במקום, הובסו המורדים והצבא הרוסי הוציא להורג אלפי מורדים ובני משפחותיהם וגירש מן החבל רבים אחרים. עם זאת, בשל האי-שקט נאלץ הצבא הרוסי לרתק לאזור כוחות גדולים, בהיקף של שתי דיוויזיות חיל רגלים^[39].

רבים מקציני הצבא הרוסי שהוצב באזור, היו ממוצא ארמני, חלקם בכירים כגון הגנרלים בייבוט שלקובניקוב, מיכאיל לוריס מליקוב ואיוון דוידוביץ' לאזרב. הם הוצבו עם כוחותיהם ליד ירוואן והוו את חוד החנית בתחילת המתקפה הרוסית, על האימפריה העות'מאנית, ב-24 באפריל 1877, בקרב על העיר דואובאיזיט, (בטורקית Doğubayazıt, Ağrı) . העיר נכבשה ובסיום המלחמה, לאחר נסיגת הרוסים מהעיר במסגרת חוזה סן סטפנו, הועברה מרבית האוכלוסייה הארמנית הנוצרית, לעיר חדשה שהוקמה בשטח הרוסי ונקראה באיזיט החדשה, היום העיר גאבאר בארמניה^[40].

לאחר הניצחון הרוסי וכיבוש העיר, המשיך הצבא הרוסי בתנועתו וכבש את אזור ארדהאן ב-17 במאי. כוחות רוסיים החלו לצור על העיר קארס בסוף חודש מאי, אך תגבורת עות'מאנית הצליחה לשבור את המצור ולהסיג את הצבא הרוסי. ב-17 בנובמבר תקפו הרוסים שוב וכבשו את העיר. בסיום המלחמה היגרו או הוגלו, 82,000 תושבים מוסלמים מנפת קארס ובכלל זה 11,000 מתושבי העיר קארס עצמה, אל תוך שטח אנטוליה שבאימפריה העות'מאנית^[41].

העות'מאנים הלהיטו את האווירה בצפון ארמניה ועודדו את הכורדים לתקוף את האוכלוסייה הארמנית המקומית בערים דואובאיזיט ואלשקירט, (בטורקית Eleşkirt) וכ 30,000 ארמנים נהרגו. בחודש אוקטובר 1877 פתח הצבא העות'מאני במתקפה נרחבת נגד הצבא הרוסי ליד אג'ריה וכוחותיו של מוח'תאר פאשה כבשו את האזור ההררי החולש על העיר בתומי^[42].

בהמשך ניסו כוחותיו של גנרל לזרב לכבוש מחדש את השטח מספר פעמים, אך נכשלו. עם זאת הצליחו הכוחות הרוסיים לבלום מתקפה נוספת של העות'מאנים בחודש אוקטובר, לעצור את התקדמותם ובהמשך, ב-15 באוקטובר, הצליחו להדוף אותם אל מחוץ לאזור. שיעור אבדות העות'מאנים בקרב אג'ריה מוערך בין 5,000 ל-6,000 הרוגים ולרוסים היו כ-15,500 הרוגים^[43].

בחודש פברואר 1878, כבשו הרוסים את אזור ארזורום. קרב ההגנה על שכונת עזיזייה (Aziziye) שבעיר, נסמך בין היתר על נשים מתנדבות. המפורסמת בין נשים אלה היא ננה האטון (Nene Hatun) שהפכה לאחד מסמליה של העיר. לאחר סיום המלחמה נסוגו הרוסים מהאזור, אך במסגרת חוזה סן סטפנו, עברו לחזקתם אזור העיר בתומי (בשטחי גאורגיה המודרנית), ובאנטוליה, שטחים בנפת ארטווין וריזה של ימינו ובכלל זה הערים ריזה וארטווין עצמן^[44].

  ערכים מורחבים – חוזה סן סטפנו וקונגרס ברלין

 

 

ב-9 בינואר 1878 כבשו הכוחות הרוסיים את סופיה, ב-17 בינואר, את המצודה העות'מאנית בעיר פלובדיב וב 20 בינואר את העיר אדירנה. העות'מאנים ביצעו נסיגה רחבה לאורך כל החזית ונערכו לקרב הגנה על איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית^[45]. האימפריה הבריטית, אשר נמנעה מלהתערב באופן פעיל בנעשה, בשל אירועי מרד אפריל הבולגרי והשלכתו על דעת הקהל, נחרדה מאפשרות של קריסת האימפריה העות'מאנית מחד-גִּיסָא והתחזקות חסרת תקדים של מעמד האימפריה הרוסית באירופה מאִידָךְ-גִּיסָא והחליטה לפעול מיידית לסיום הסכסוך.

בלחצה של בריטניה, הסכימה רוסיה לשביתת נשק ב-31 בינואר 1878, אך כוחותיה המשיכו בתנועתם לכיוון איסטנבול. בתגובה להמשך התנועה הרוסית, נשלח צי של ספינות מלחמה בריטיות, במטרה להרתיע את הרוסים מלהגיע לעיר והם אכן הפסיקו את התקדמותם ליד העיירה סן סטפנו (ב-1926 שונה שם המקום לישילקוי (Yeşilköy)), מרחק 11 ק"מ בלבד מאיסטנבול. רוסיה הסכימה להסדר וב-3 במרץ נחתם חוזה סן סטפנו, אשר במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו ובמתן אוטונומיה לבולגריה. המעצמות, המודאגות מהתרחבות ההשפעה הרוסית בבלקן, כפו שינויים בחוזה, במסגרת קונגרס ברלין. השינוי המרכזי קבע שחלק מבולגריה יהפוך לנסיכות עצמאית ואזור מקדוניה יוחזר לאימפריה העות'מאנית^[46].

ב-21 במאי 1877, הוכרז על עצמאות רומניה מהאימפריה העות'מאנית, מתוקף רצונו של העם הרומני. למחרת היום הודיעה הממשלה הרומנית, על הפסקת תשלום מס הטריבוט לאימפריה העות'מאנית והכסף הועבר למשרד המלחמה. בתחילת הסכסוך, לא הייתה האימפריה הרוסית מעוניינת בשיתוף פעולה עם הרומנים, מאחר שחששה שרומניה תזכה במסגרת המשא ומתן שיסיים את המלחמה, בשטחים אליהם לטשו הרוסים את עיניהם. הקשיים והאבדות הכבדות בקרבות בבולגריה, שכנעו את הרוסים להיעזר בצבא הרומני.

הרומנים נלחמו בעוז, השתתפו במצור על פלבן וניצחו בקרב על וידין, כשעל חלק מהקרבות מפקד הנסיך קרול אישית. בסיום המלחמה, הוכרה העצמאות הרומנית על ידי המעצמות במסגרת חוזה סן סטפנו, עליו חתמו גם נציגי רוסיה. לרוסים, לא הייתה כל כוונה לממש את ההסכם בכל הנוגע לרומניה והם אולצו על ידי גרמניה ובריטניה, להכיר בעצמאות רומניה במסגרת קונגרס ברלין, בתמורה להעברת דרום חבל בסרביה לחזקתם^[47]. רומניה הייתה לממלכה עצמאית.

לאחר חוזה סן סטפנו הכתיבו הרוסים את שיטת הממשל שלהם בשטחי בולגריה. חיילים רוסים, קוזאקים ומיליציות מקרב האוכלוסייה המקומית הנוצרית-בולגרית, (שכונו בבולגרית אופלצ'נצי), מצאו באוכלוסייה המוסלמית המקומית, פורקן לשנים רבות של קיפוח ושליטה עות'מאניים וזו הפכה לשעיר לעזאזל. המוסלמים נרדפו, גורשו מבתיהם ונטבחו על ידי הכוחות השונים ויש המעריכים בכרבע מיליון את מספר הנרצחים, רובם ממוצא טורקי ועוד כמיליון פליטים נמלטו מבתיהם, ביחד עם כוחות הצבא העות'מאניים הנסוגים^[48][49], במהלך הלחימה, נפגעו גם מבני ציבור ומסגדים, ובכלל זה המסגד העתיק בטרנובו ו-7 מסגדים בעיר סופיה, אשר פוצצו על ידי אנשי חיל ההנדסה הרוסי^[50]. הלכה למעשה, ביצעה האימפריה הרוסית, טיהור אתני ברחבי בולגריה ותבנית זו של התנהלות, תלווה את אזור הבלקן גם בסכסוכים העתידיים שיתרחשו בחבל.

  ערך מורחב – יהדות בולגריה

חיילי האימפריה הרוסית, הביאו עימם לבולגריה את האנטישמיות הדתית, המסורתית שלהם. בכל מקום אליו הגיעו במהלך המלחמה, הם הצהירו שהיהודים מהווים גיס חמישי ורדפו אותם. אלפי יהודים עזבו את מקומות מגוריהם ונמלטו ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג לאיסטנבול^[51]. גם האוכלוסייה המקומית, קשרה בין היהודים לשלטון העות'מאני, שכן לא מעט יהודים שימשו בתפקידים פקידותיים במנגנוני הממשל. מאִידָךְ-גִּיסָא, גם חלק מבני הקהילה, התקשה להחליט למי תינתן נאמנותו, בשל חוסר הבהירות הפוליטית, שנוצרה לאחר המלחמה מחד-גִּיסָא והשלטון העות'מאני שהיטיב יחסית עם היהודים במשך מאות שנים, מאִידָךְ-גִּיסָא.

מאות פליטים יהודים התיישבו גם בעיר אדירנה וחלקם חזרו לממלכה הבולגרית לאחר מלחמת הבלקן הראשונה, עת נכבשה העיר בידי הצבא הבולגרי. יהודים אילו אשר התיישבו בעיקר באזור פלובדיב, נותרו ברובם מחוסרי אזרחות והם גורשו בספטמבר 1939 במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים", שערכה הממשלה הנאו פאשיסטית בבולגריה^[52].

בערים רבות, היו גילויי אנטישמיות ובכלל זה גם פוגרומים, שבוצעו בבני הקהילה שנותרה בבולגריה. לדוגמה, עם הגעת הכוחות הרוסיים לפאתי העיר סטארה זאגורה, בשלהי 1877, החל פוגרום בתושבי העיר, אשר במהלכו נרצחו כמה עשרות יהודים ונשרף בית הכנסת. היהודים נטשו את העיר. לאחר המלחמה, עם הפיכת בולגריה לנסיכות אוטונומית, החלו פרסומים מגמתיים בבולגריה, לפיהם היהודים אחראים לשריפה הגדולה שהחריבה את העיר בתום המלחמה וכי הם שיתפו פעולה עם החיילים העות'מאנים. בעיר וידין נפגעו יהודים רבים מהפגזות הצבא הרוסי וממעשי שוד של החיילים העות'מאנים הנסוגים. גילויי האנטישמיות התמעטו משמעותית רק בתחילת המאה ה-20, לאחר אימוצה של חוקת טרנובו על ידי הפרלמנט הבולגרי והנסיך פרדיננד הראשון^[53].

 

גבולות המיתאר המדיניים, שנוצרו לאחר מלחמה זו, יהוו סלע מחלוקת טריטוריאלי ואתני בין מדינות הבלקן לבין עצמן, ובין מעצמות על שהתחלפו לאורך הדורות ושאפו להשיג שליטה והשפעה מרביות בחבל זה, המהווה חיץ בין מערב למזרח אירופה וחולש על הים השחור ומבואותיו, החל מגרמניה, דרך בריטניה, ארצות הברית וכלה בברית המועצות עד להתפרקותה ורוסיה של ימינו.

כך החלה סאגה אשר נמשכה למעלה ממאה ועשרים שנים, ומותחת קו ישיר ממלחמה זו ועד מלחמת קוסובו, כאשר בתווך נלחמו הבולגרים בסרבים, היוונים בטורקים, פרצו מלחמת הבלקן הראשונה, השנייה, מלחמת העולם הראשונה והשנייה, כשבכל אחת מהן לא נזנח חבל הבלקן, כזירת לחימה משמעותית. גם את תחילת המלחמה הקרה, ניתן לנכס לבלקנים, שכן דוקטרינת טרומן נולדה, כדי לבלום את השפעתה הגואה של ברית המועצות באזור, שמתום מלחמת העולם השנייה ועד סמוך להתפרקותה, היה מחולק בין מדינות הנתונות להשפעה אמריקנית כגון יוון וטורקיה, מדינות ש"הולאמו" על ידי ברית המועצות כגון בולגריה, וכאלו שפסחו על שתי הסעיפים, כגון רומניה ויוגוסלביה. תהליך פירוקה האלים של יוגוסלביה ממלחמת בוסניה ועד מלחמת קוסובו, החזיר את האזור למצב מדיני, הדומה דמיון מפתיע לזה שהיה 120 שנים קודם לכן, אלא שבדרך נפלו מאות אלפי קורבנות.

• אנה קארנינה מאת לב טולסטוי; באפילוג של הספר מסופר שוורונסקי נוסע להתנדב במלחמת שחרור, מתואר יחס האצילים והחקלאים למלחמה.
• ביאזיט (ספר), ספרו של ולנטין פיקול על קרב ביאזיט שקרה במהלך מלחמה.
  • ביאזיט (סדרת טלוויזיה), עיבוד טלוויזיוני משנת 2003 לספרו של פיקול.
• סקובלב מאת ו.א. נמירוביץ'-דנצ'נקו, ספר ביוגרפי אודות גנרל מיכאיל סקובלב וכולל את תיאור המלחמה.
• גמביט טורקי מאת בוריס אקונין.
  • גמביט טורקי (סרט), עיבוד קולנועי משנת 2005 לספרו של אקונין.
• צלב על הבלקן, סרט טלוויזיה תיעודי משנת 2009 אודות שחרור הבלקן.
• מוסד הנערות האצילות, סדרת טלוויזיה מהשנים 2010–2011 המתארת את ההתרחשויות במוסד לנערות על רקע ההשפעות החברתיות של מלחמת 1877.

  מדיה וקבצים בנושא המלחמה העות'מאנית רוסית, 1877-1878 בוויקישיתוף

• עשרים וחמש הרצאות על תולדות הבלקן (באנגלית), מאת סטיבן ו. סווארדס, אוניברסיטת מישיגן, ארצות הברית.
• תמונות ארכיון מהמלחמה (בבולגרית).
• ידיעות עיתונאיות היסטוריות על המלחמה העות'מאנית-רוסית, 1878-1877 בתוך: "שפת הים" - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
•   מלחמת רוסיה-טורקיה, 1877-1878, דף שער בספרייה הלאומית