דיבור פנימי

הדיבור הפנימי שונה מהדיבור החיצוני בכך שהוא מיועד לאדם עצמו ולא משמש לתקשורת עם אנשים אחרים. כמו כן, להבדיל מהדיבור החיצוני המבטא את החשיבה בעזרת מילים, הדיבור הפנימי הופך את המילים למחשבה פנימית^[1].

הבדל נוסף הוא ברמת התחביר. בהשוואה לדיבור החיצוני, התחביר המיוחד של הדיבור הפנימי הוא מקוטע וחסר שלמות. הוא נוטה לקיצור ייחודי, המתבטא בהשמטת הנושא של המשפט יחד עם כל המילים הקשורות בו ובהשארת הנשוא^[1].

השמטת נושא המשפט אופיינית גם לדיבור חיצוני בין אנשים במקרים מסוימים בהם היא לא פוגעת בהבנה. נעשה בה שימוש כאשר הנושא ברור לכל מתוך הסיטואציה. למשל, אנשים המחכים בתחנת רכבת יכולים להגיד "הגיעה סוף סוף". בנוסף, אנשים בעלי קשר פסיכולוגי הדוק, כמו חברים קרובים ובני זוג, מתקשרים פעמים רבות באופן מוצלח ביותר על ידי דיבור מקוצר^[1].

 

האדם יכול להשתמש במילים לצורך חשיבה ללא שימוש בשרירי הדיבור, על ידי הפעלה של מערכת העצבים באופן שלא יבוא לידי ביטוי בהתנהגות נצפית^[3]. כאמור, הדיבור הפנימי הוא בעל אופי דומם והתחביר שלו מצומצם יותר מהדיבור החיצוני, בעקבות הנטייה להשמטת הנושא ושימור הנשוא של המשפט. הירידה בכמות המלל מתאפשרת משום שכאשר אדם מדבר עם עצמו הוא זקוק לפחות מילים מאשר בשיחה עם זולתו, כך שהדיבור הפנימי נעשה כמעט ללא מילים^[1].

משום שבדיבור הפנימי התחביר והקול מופחתים עד למינימום, המשמעות מקבלת חשיבות עליונה. בהתאם לכך הדיבור הפנימי לא משתמש בפונטיקה אלא בסמנטיקה. המבנה הסמנטי של הדיבור הפנימי תורם אף הוא לצמצום המלל^[1].

הדיבור הפנימי אינו יציב, הוא משתנה באופן דינמי. הוא מרחף בין המילה והמחשבה המאפיינות את החשיבה המילולית^[1] משום שהמילים מתפוגגות ברגע שהן מעלות מחשבה, הדיבור הפנימי נחשב לחשיבה במשמעותה הטהורה^[1].

הדיבור הפנימי יכול לסייע לזיכרון.

הלולאה הפונולוגית של זיכרון העבודה משתמשת בדיבור פנימי לצורך עיבוד מידע בעל אופי מילולי^[4]. פעולת השינון מתבססת על עיקרון זה.

בנוסף, בדומה לאופן הקידוד של המידע בזיכרון לטווח ארוך, גם הדיבור הפנימי מבוסס על משמעות סמנטית^[1].

 

רכישת השפה והופעת הדיבור החיצוני משנות את התנהגות הילד מבחינה אינטלקטואלית. הודות לרכישת הלשון הילד מסוגל לשחזר את חוויותיו בעבר בצורת סיפור. באופן דומה הוא מסוגל גם לנבא או להתייחס לפעולות עתידיות על ידי תיאור מילולי. כתוצאה מכך מתאפשרת ההפנמה של הדיבור ושימוש בדיבור הפנימי לצורך חשיבה ועיבוד קוגניטיבי^[5]. מבחינה התפתחותית, הדיבור הפנימי הוא שלב מתקדם יותר, המחליף בגיל בית הספר את הדיבור האגוצנטרי האופייני לילדים^[1].

הילד הקטן לא מדבר רק באוזני הזולת, אלא גם אל עצמו. הוא עושה זאת בצורת מונולוגים מגוונים המלווים את פעילותו ומשחקיו. מונולוגים אלו דומים ללשון הפנימית המתמדת של המבוגר או המתבגר, אלא שהם נאמרים בקול רם ומשמשים אמצעי-עזר לפעולה המידית. זהו הדיבור האגוצנטרי^[5]. הדיבור האגוצנטרי ממלא עבור הילדים תפקידים מנטליים הדומים לאלו של הדיבור הפנימי. הוא מיועד לילד עצמו והוא מסייע לו בתהליכי החשיבה, ביצירת מודעות ובהתגברות על קשיים^[1].

ההבדל העיקרי והבולט ביותר בין הדיבור האגוצנטרי לפנימי הוא שהדיבור האגוצנטרי הוא בעל ביטוי חיצוני בו המילים נהגות בקול ואילו הדיבור הפנימי נעשה ללא הגייה. עם התפתחות יכולה ההפשטה המאפשרת לילד לחשוב במילים במקום לבטא אותן, הדיבור האגוצנטרי הולך ומתפתח לדיבור פנימי. לאורך תהליך זה הוא הופך להיות מובדל יותר מהדיבור החברתי החיצוני. הוא מאבד בהדרגה את המאפיין הקולי שלו והתחביר שלו נשען יותר ויותר על הנשוא, תוך השמטה הדרגתית של נושא המשפט^[1]. הדיבור האגוצנטרי מהווה שליש מהשיחות הספונטניות בין בני שלוש וארבע והוא פוחת והולך בהדרגה עד לשנה השביעית^[5].

מבחינה מחקרית, משום שהביטוי הקולי החיצוני של הדיבור האגוצנטרי ניתן לתצפית, אפשר להשתמש בו כדי להבין באופן מעמיק יותר את הדיבור הפנימי דרך המאפיינים המשותפים שלהם ברמת התפקוד והמבנה^[1].

 

בהיסטוריה ישנן התייחסויות רבות למושג הדיבור הפנימי ומאפייניו. אחת ההתייחסויות הראשונות המתועדות בספרות היא הגדרתו של אפלטון את החשיבה כ"שיחה שהנשמה מנהלת עם עצמה".

החוקר הראשון שעשה שימוש במונח "דיבור פנימי" הוא הבלשן הגרמני הומבולדט,^{[דרוש מקור]} שהגדיר את התופעה כ"צורה פנימית של דיבור".

החוקר שתרם את המגוון הגדול ביותר של ההגדרות למונח "הדיבור הפנימי" הוא החוקר המזוהה ביותר עם מחקר והגות הקשורים לתחום - לב ויגוטסקי. ויגוטסקי התייחס לתופעה במסגרת תאורטית הכוללת מכלול של תופעות סוציו-תרבותיות. ויגוטסקי התייחס ל"דיבור הפנימי" כעוד אופן בו תופעות סוציולוגיות משפיעות על תפקודים מנטליים גבוהים. הגדרותיו של ויגוטסקי את הדיבור הפנימי כוללות בין השאר: "טיוטה מנטלית", "תקשורת ללא מילים", "חשיבה במשמעויות טהורות" ו"חשיבה וורבלית".

de Guerrero ב-2005 סיכם את השימוש במונח דיבור פנימי בספרות המדעית באמצעות הגדרה הכוללת שלושה מאפיינים ייחודיים:^[6]

1. דיבור פנימי, בהגדרתו, מתייחס לשפה דבורה - משמע שפה בפעולה יותר מאשר שפה מופשטת.
2. דיבור שקט שלא יכול להישמע על ידי הנוכחים בסיטואציה.
3. מכוון לעצמי ולא כפנייה לאחר, ומשרת מטרות בהתאם לכך.

המרכיבים הללו הם הבסיס לרוב, אם לא לכל, ההגדרות למונח דיבור פנימי מהפילוסופים היוונים ועד ימינו. למרות ההגדרה הברורה והאופי האינטואיטיבי שלה, קשה לצמצם את המושג לכדי הסבר פשוט (de Guerrero, 2005)^[6]. בהתאם לכך, נמצא בספרות מגוון של תיאורים וגישות להבנת מהות הדיבור הפנימי, התפתחותו, הקשר בינו לחשיבה, התיהלוך השפתי המעורב בו והפונקציות התפקודיות הרבות שבהם הוא בא לידי ביטוי.

• מטא-קוגניציה
• תכנון (פעולה)
• חוט מחשבה

• צ'רלס פֶרְנִיהוֹ, ‏מה אפשר ללמוד על המוח כאשר אנחנו מדברים עם עצמנו, במדור סיינטיפיק אמריקן של מכון דוידסון, 21 בספטמבר 2017
• גלי וינרב, ‏דמיינו שאין לכם דמיון, איך זה היה משפיע על החיים שלכם?, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2021