גרשון ק' גרשוני

גרשוני, במקור גרשון קָמֶלהַאר (קאמעלהאר), נולד במשפחת רבנים וסופרים בגליציה, אז תחת שלטון אוסטריה. הוא נקרא על שם אבי-אביו, ר' גרשון קמלהאר (שהיה בן ביתו של קרובו, רבי צבי הירש מרימנוב). אביו, הרב יקותיאל אריה קמלהאר, היה רב וסופר, שכיהן כרב קהילות ריישא (זֶ'שוב) וקורצ'ין (קארטשין; Korczyna) וכראש ישיבת סטניסלב, וחיבר ספרי הלכה וכן מונוגרפיות על יהודה החסיד, הרמב"ם, אבן עזרא, "הנודע ביהודה", וכן על החסידות והמתנגדים.

גרשוני נולד בשנת 1902 בעיירה קאשוי וגדל בה ובסטניסלב.^[3] קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר". בהיותו נער צעיר הגיע לבירה וינה. אחרי המלחמה שב לצ'כוסלובקיה, רכש השכלה כללית בבוהמיה ולאחר מכן למד באוניברסיטת ברנו שבמוראביה. בראשית שנות ה-20 עבר לברלין וניהל עד 1924 מחלקה עברית בהוצאת ספרים ידועה. בשבתו שם היה פעיל בתנועה העברית והציונית שהתהוותה בעיר באותן שנים, עמד בקשר עם סופרים עבריים רבים שישבו בה אז, בין היתר ביאליק, טשרניחובסקי, יעקב קלצקין, וכן נמשך אל התיאטרון שפרח אז בעיר וקלט הרבה מתרבות זו.

בשנת 1924 עלה לארץ ישראל והצטרף מיד לקיבוץ עין חרוד, אולם בשל המלריה נאלץ לעזוב את עמק יזרעאל ועבד כמורה בבית ספר בחיפה. בתקופה זו החלה לפרסם רשימות על ספרים ורשמים מארץ ישראל ביומון העברי ביישוב "דואר היום", ביומון העברי בפולין "הצפירה", וכן בעיתונות יידיש בפולין ובאמריקה. בשלהי שנות ה-20 שב לברלין, שם השתלם בדרמטורגיה ולמד בימוי אצל מקס ריינהרדט. ב-1931 שימש תקופה קצרה כמזכירו ומלווהו של נחום סוקולוב בנסיעותיו לרומניה. אחר-כך שב לריינהרדט, ודרכו היה לבמאי תיאטרון ניסיוני של פועלים. המחזה הראשון שביים היה מחזה של צ'כוב. הוא עבד עם הלהקה עד עליית הנאצים לשלטון ב-1933, אז שב לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

בשובו ארצה התמסר לביקורת תיאטרון, החל לפרסם מאמרים בעיתונות העברית, בפרט (בשם העט 'גרשוני'^[4]) ב"העולם", השבועון העברי של ההסתדרות הציונית העולמית שהופיע בלונדון, וקנה לו שם כאיש מקצוע בתחום. היה פעיל במשך עשרות שנים בשדה הספרות והתיאטרון. נודע במאמריו במוספים הספרותיים של העיתונות בארץ – ב"זמנים", ב"משא" של למרחב, במוסף "על המשמר" ובכתבי עת שונים. בשנותיו האחרונות כתב ב"משא" רשימות "לקראת ההצגות". הוא היה מרצה נודד מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות, הרצה ברדיו והיה מביים מחזות בקיבוצים. כמו כן שלח ידו במחזאות. בשנת תש"ה ראה אור בהוצאת אחיאסף מחזהו "נס המרד בגטו ורשה".

כתב ערכים באנציקלופדיות, בהן האנציקלופדיה העברית, בנושאי תיאטרון, בלט וקולנוע. היה בקיא במיוחד בתיאטרון של מערב אירופה עד מלחמת העולם השנייה, שכן ביחסו לתיאטרון היה שמרן, נאמן לנכסי צאן ברזל הקלאסיים ולא חיבב את החידושים פורצי-הגבולות שבאו תחתיהם.^[5]
בשנת תשכ"ג-1962 התפרסם בהוצאת יבנה ספרו הגדול "עולם התיאטרון: גדולי במה ויצירתם", על גדולי הבמה של התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20. בספר רשימות ממצות ועשירות בפרטי-פרטים על אמני התיאטרון הגדולים באירופה, בהם דייוויד גריק, אדמונד קין, אלברט באסרמן (אנ'), בנואה קונסטן-קוקלן (אנ'), לודוויג דפרינט (אנ'), אליאונורה דוזה, ומוקדש בו מקום מיוחד לשחקנים היהודים בתיאטרון הכללי באירופה, בהם ראשל, שרה ברנאר (לה מוקדשים 18 עמודים), מקס פאלנברג (אנ') (הפרק עליו הוא שילוב של רשימה ביוגרפית עם רצנזיה ורושם חי של השחקן, שראה גרשוני על הבמה), רודולף שילדקראוט (אנ'), אלכסנדר גראנאך, אדולף פון זוננטל (אנ'), אליזבת ברגנר ופריץ קורטנר (אנ').^[6]

ב-1963 התפרסמה החוברת "התיאטרון העברי" שכתב גרשוני עבור משרד החוץ, אשר ראתה אור בשלוש שפות בסדרת "Israel Today" של הוצאת Israel digest (ב-1970, לאחר מותו, ראתה אור מהדורה מורחבת, שהתבססה גם על ספרו של מנדל קוחנסקי מ-1969 "התיאטרון העברי: חמישים שנותיו הראשונות"). כן פרסם מאמר מקיף על תולדות התיאטרון העברי ב-Atlantisbuch des Theaters.

העיתונאי ומבקר התרבות אורי קיסרי כתב עליו ב"מעריב" לאחר מותו:

הירושלמים הכירו את דיוקנו הצנום, הכהה, הממושקף, את עיניו הרציניות ואת חיוכו האדיב. הוא היה מופיע בבתי הקפה, תמיד ספר בידיו או חבילת עיתונים. בנוף הירושלמי היה כנציגה של הבוהימה, לא הפרועה אלא בעלת המסורת, זו של אסכולת ריינהרדט הגדול אשר היה גרשוני מתלמידיו... כתיבתו, אם כי היתה מרחפת, היתה ידענית ומאלפת. הוא גם כתב מחזות, אך לא ידוע לי אם עברו את הראמפה. אך הוא האמין תמיד כי בסופו של דבר יכירו בדינמיקה התיאטראלית שלו. ביסודו היה "פנטסיונר", בעל דמיונות. בעצם, היה האיש מאוהב ביופיו של התיאטרון וידע ליצור את אשלייתו של יופי זה גם כשנעדר לחלוטין היופי.^[7]

הסופר הירושלמי אריה ליפשיץ כתב:

אחת מדמויות ירושלים, שרישומה ניכר היה בעדינות הליכותיו, בחזותו האסתטית, במידותיו-סגולותיו. תמיד היה מחייך לקראתך, וכשהצטרף להלך לצדך, מבקש היה קודם-כל לשמוע על חידושי יצירה באמנות, ואחר-כך מביע גם מהגיגיו. מעולם לא התאונן על משהו או על מישהו, אף-על-פי שמצוקות לא-מעטות הטרידוהו. בודד היה האיש, בלא משפחה. כל עצמו התכונן ונלהב היה לעסוק בכתיבה. פעם כמבקר דברי ספרות, ופעם כמבקר תופעות בעולם התיאטרון, הבאלט, הציור והפיסול.^[8]

גרשוני לא נישא מעולם ולא היו לו ילדים. נפטר בסתיו 1969, בגיל 67. הותיר את אחיו משה קמלהר וצבי ק' אריאל.^[9]

בשנתו האחרונה עסק בחיבור ספר גדול על התפתחות התיאטרון היהודי והעברי, מה"פורים שפיל" ועד המודרנה. בעזבונו הספרותי הותיר כמה כתבי יד מוגמרים שלא הגיעו לדפוס, בהם סיפור היסטורי גדול בשם "הרודיה", וכן ספר סיפורים קצרים על אמנים גדולים בתיאטרון ובאמנויות נוספות.^[8] בשנת 1975, כ-15 שנה לאחר מותו, ראה אור בהוצאת מסדה קובץ המאמרים מפרי עטו "בבואות וחיוכים: סיפורים קטנים על אמנים גדולים", שהביא לדפוס אחיו צבי ק' אריאל. אסופת המאמרים, העוסקת באמנויות בכלל ובאמנות התיאטרון בפרט, לוקטה על ידי גרשוני תוך כדי עבודתו, ובה כמאתיים אנקדוטות וסיפורי מעשה ברוח קלה על אנשי תיאטרון, אמנים ואנשי ספר, הנחלקים לארבעה מדורים.^[10]

גרשון גרשוני נפטר ב-22 בספטמבר 1969 בירושלים, ונקבר יום למחרת בהר המנוחות בירושלים.^[1]

• נס המרד בגיטו וורשה: מחזה בשלש מערכות, ירושלים: אחיאסף, תש"ה.
• עולם התיאטרון: גדולי במה ויצירתם, תל אביב: יבנה, תשכ"ג.
• בבואות וחיוכים: ספורים קטנים על אמנים גדולים; המביא לבית הדפוס: צבי ק’ אריאל, רמת גן: מסדה, 1975. (ראה אור לאחר מותו)

• פריץ ויטלס, טפוסי נשים בעבר ובהוה לאור הפסיכואנליזה; עברית: ק’ גרשוני, ירושלים: הממכר הראשי: אחיאסף, תרצ"ה.
• אלכסנדר גראנאך, אדם ונתיבו: רומן אבטוביוגראפי; עברית: ג"ק גרשוני, מרחביה: ספרית פועלים, 1948.

• שלום קרמר, 'גרשון ק' גרשוני ז"ל', במה 43 (1969), 91–92.

• אורי קיסרי, לזכרו של גרשון גרשוני, מעריב, 17 באוקטובר 1969
• אריה ליפשיץ, סופר ואיש התיאטרון (לזכרו של ג. ק. גרשוני), דבר, 5 בדצמבר 1969 [כולל תמונתו]
• ברוך קרוא, האיש שאהב תיאטרון, מעריב, 23 בינואר 1970
• הספרים של גרשון ק' גרשוני, באתר "סימניה"
• גרשון ק' גרשוני, דף שער בספרייה הלאומית
• גרשון ק' גרשוני, בלקסיקון הספרות העברית החדשה