ג'ון ויקליף

ויקליף נולד ביורקשייר, צפון אנגליה בשנת 1330. לאחר שרכש השכלה, התמנה להיות פרופסור באוניברסיטת אוקספורד והפך לכומר הפרטי של המלך אדוארד השלישי.

ויקליף מתח ביקורת על תשלום המס השנתי לאפיפיור שכפה המלך ג'ון על האנגלים למעלה מ-150 שנה קודם לכן. הוא טען, כי הכמורה חייבת למשוך ידה מכל החזקת רכוש; חובה עליה להיות ענייה ולעסוק בעשיית מעשים טובים. הוא הפיץ את הרעיון כי כתבי הקודש הם קנה מידה קובע ויחידי בענייני דת, וכי כל אדם יכול להיגאל על ידי אלוהים במישרין, ללא עזרת הכמורה. כן האמין, שעל טקסי הפולחן בכנסייה להיות פשוטים וצנועים יותר.

ויקליף האמין שכתבי הקודש הם הדרך המהימנה להגיע לאמת אודות האל. אבל מכיוון שרבים מבני עמו לא דיברו לטינית, וודאי שלא עברית, יוונית וארמית, גישתם לכתבי הקודש הייתה עקיפה בלבד, ויודעי-הלטינית יכלו לשלוט בה כרצונם. זו הסיבה שהובילה את ויקליף ליטול חלק בתרגום המקרא מלטינית לאנגלית^[1]. אין ספק שוויקליף הוא שיזם את התרגום והנהיג את העוסקים בו, אך המזכה על התרגום הוענק באופן כללי לכל אלה שעסקו בו, ללא מדרג או ציון החלקים המסוימים שתרגמו, ולכן אין לדעת מה הייתה מידת השפעתו המדויקת של ויקליף על הנוסח הסופי.

לעומת התרגום הקודם של המקרא לאנגלית, שנערך על ידי ניקולס הירפורד^[2], היה התרגום של ויקליף ועמיתיו בהיר וקריא יותר. הגהתו הסופית נעשתה על ידי אחיו הצעיר של ויקליף ב-1388.

נותרו שני כתבי יד של הגרסה הלא-מוגהת של התרגום. הדבר מעיד על הפופולריות של הספר במאה ה-15^[3]. אנשי סיעתו של ויקליף, שתמכו בגישתו בתרגום, כונו על ידי יריביהם "אנשי התנ"ך".

ויקליף סבר כי כתבי הקודש הם הדרך האמינה היחידה להכרת האל, וביקש לאפשר לכל הנוצרים להסתמך עליהם, מבלי להזדקק לאפיפיור ולאנשי-דת. הוא טען שאין כל בסיס מקראי למוסד האפיפיורות. דרשותיו הביעו אמונה עזה בגורל, אמונה שהביאה אותו להכריז על 'הכנסייה הבלתי נראית של הנבחר'^[4], שנועדה לאלה שנגזר דינם לחסד, להבדיל מהכנסייה הקתולית ה'נראית'^[5]. לפי ויקליף, הכנסייה היא כליל הטוב והברכה; לאבודים ללא תקנה, החוטאים הנצחיים, אין בה נחלה; ומעל לכל - אין כי אם כנסייה עולמית אחת, ומחוץ לה אין כל ישועה.

כתביו המוקדמים בנושאי דת ופוליטיקה מגינים על מוסד המדינה ועל זכויותיו על הפרט. בספרו "על הכנסייה" (1379), טוען ויקליף מפורשות לעליונות המלך על הכמורה. נוסף על כך, במתקפה מובהקת על הקתוליות, דחה ויקליף את רעיון הגיהנום, והביע הסתייגות ממנהגי הפרישות, מהצליינות, מנוהג הכנסייה למכור כתבי מחילה^[6] ומהסגידה לקדושים. נוכח גישתו כלפי הקתוליות, ניתן להניח שהושפע ממתנגדיה המוקדמים. ויקליף הוא שקבע את אחד מעיקרי הרפורמציה: עליונות סמכותו של המקרא בחייו ובאמונתו של הנוצרי.

לאחר שתרגם את התנ"ך, החל ויקליף להרביץ את משנתו בחסידיו. הוא היה משלחם בזוגות, שניים-שניים, להורות ולשרת את העם. אותם זוגות-כמרים, כונו בשם "הכמרים העניים", ואילו האנשים שקיבלו את תורת ויקליף מפי אותם כמרים, נקראו בשם לוֹלרדים (אנ').

מאחר שתורת ויקליף נגדה את ההלכות הקתוליות, דן אותה האפיפיור לכף חובה. ואולם הפופולריות של ויקליף ומגינו רב העוצמה הצילו את חייו.

לאחר מותו, נרדפו חסידיו ללא רחם, ובמאת השנים שלאחר מכן (1382 – 1480) הועלו על המוקד ככופרים. בשנת 1428, בהוראת האפיפיור מרטינוס החמישי, נשרפו ספריו של ויקליף וגופתו הוצאה מקברה^[7]. תורתו נעקרה מהשורש ובמשך למעלה ממאה שנים שוב לא ערער איש באנגליה על סמכותה של הכנסייה הקתולית.

בשלהי המאה הארבע עשרה, הביאו חוקרים שלמדו בשעתם באוקספורד את כתביו של ויקליף לבוהמיה, ושם מצאה לה תורתו של ויקליף תומך נלהב בדמותו של יאן הוס שהיה רקטור אוניברסיטת קארל בפראג, מטיף מקובל ומנהיג תנועה שדרשה רפורמה בכנסייה. את אשר החל ויקליף, השלים הוס, ולשניהם נזקפת זכות הראשונים למהפכה הדתית שהובילה לרפורמת הנצרות הפרוטסטנטית.

• ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה, 1995, עמ' 282 והלאה.

  מדיה וקבצים בנושא ג'ון ויקליף בוויקישיתוף

• ג'ון ויקליף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ון ויקליף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ון ויקליף, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• כתבי ג'ון ויקליף בפרויקט גוטנברג (באנגלית)