אסתר ראב

אסתר ראב נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה^[1]. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם בן דודו יהושע שטמפפר במושבה. בסוף 1909, בהיותה כבת 15 וחצי, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים.

פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך:

"מראה המושבה היה עצוב קצת וקר. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה קשה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת".^{[דרוש מקור]}

היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כישלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול.

ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה.

בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקווה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים^[2].

 

כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קרבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי.

סגנונה קשור להיותה של אסתר ראב בת הארץ, החשה חופשייה במרחבי האדמה, ואומנם היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה". השפעת הארץ נוכחת בכל כתיבתה, בתיאורים המופיעים בשיריה, בלשון הפשוטה והארצית שבה היא משתמשת ובסגנונה התמציתי, החד לעיתים. מתוך קרבתה לארץ החשופה, היא מסתייגת מן הכרך, ובשיר "תל אביב" היא כותבת:

איכה אבך ודמעה אין,

הלֹך וטפֹף ברגלי מרי

על חול אדמתך - את.

לא גרן ולא זית (...)

הארץ, נופיה, הצמחייה והחי שבתוכה שימשו משוררים רבים החל מימי העליות הראשונות, אך ראב ייחודית בכך ש'שירי הארץ' שלה אינם ניסיון להביע מתוך עולמה את האהבה לארץ, אלא הם עצמם עולים ומתפתחים מתוך חוויית הארץ, שלעיתים מכוונת אליה במפורש ולעיתים משמשת כמצע לנושא אחר. כך כותבת ראב על "עריסות החול" של המולדת:

לעולם בם אנוע

אחוזת קסם לא נפתר,

ורקיעים שקופים רוחשים

על מחשכי ים עצים שקפא.

ראב כתבה ב"חרוז חופשי", ואף שקדמו לה בכך משוררים כדוד פוגל ויוסף צבי רימון, מייחד אותה החופש הפשוט שבכתיבתה, שאינו מבקש להשתחרר מעולה של מסורת ספרותית אלא עומד בפני עצמו. רוב שיריה נכתבים כשטף אחד, ללא חלוקה מקטעת לבתים.

סגנון זה שלה, עם חוויית הארץ, פותר לעיתים קונפליקטים, מאחד בין קצוות נפרדים. ניתן למצוא למשל קטע כזה:

סבתות קדושות בירושלים,

זכותכם תגן עלי:

ריח סמדר ופרדסים פורחים

עם חלב אם השקיתי (...)

היחס בין ישן לחדש, בין המסורת למודרניות מוצג כאן בצורה פשוטה, בניגוד למתח המובע בשירי ביאליק למשל, ואף בשיריו של המשורר הדתי י"צ רימון. הקשר המשותף לארץ ולנוף מאפשר את הקשר עם העבר, כפי שהיא כותבת באותו שיר: "שבע אטבול בים תיכון/ לקראת דוד אלופי המלך... ועם דבורה תחת התומר/ אשתה קהוה ואשוחח...".

שירי האהבה שלה נובעים אף הם מאותה חוויה בסיסית של הארץ, ועל כן מוצגת בהן דמות חדשה ומיוחדת של האשה האוהבת. הרומנטיות הרגילה מוחלפת באווירה 'צברית':

ככה תאהבני

ולבך עלי יום יום תקרע -

יען רעיה לעולם

לך לא אהי;

יען רק על מרומי הצער

ננוחה

האהבה שהיא מציעה איננה אהבה אמיתית ונינוחה, אלא אהבה של טבע פתוח, פראי וכואב. אהבה שיכולה להתקיים רק "על מרומי הצער".

אסתר ראב תרגמה שירה משל משוררים שונים ומשפות שונות, ביניהם אוטוקר בז'זינה, שתרגמה מגרמנית^[3], וז'רמן בומון, שתרגמה מצרפתית^[4].

ראב זכתה בפרס קוגל בשנת 1964, על ספרה "שירי אסתר ראב" שיצא שנה קודם לכן^[5].

על שמה נקרא רחוב "שירת אסתר" בשכונת "נווה גן" בפתח תקווה.

• קמשונים (שירים), בהוצאת הדים, תר"ץ 1930.
• שירי אסתר ראב (כולל "קמשונים"), בהוצאת מסדה, תשכ"ד נובמבר 1963.
• תפילה אחרונה (שירים), בהוצאת עם עובד, 1972.
• המיית שורשים, מבחר שירים מתוך ספריה הקודמים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
• אסתר ראב, ילקוט שירים, מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות: אהוד בן עזר וראובן שהם. בהוצאת "יחדיו" ואגודת הסופרים העברים, 1982.
• גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, בהוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1983.

לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים:

• כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, 1994.
• כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001.

• צבי לוז, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית, הוצאת דביר, תל אביב, 1970.
• דן מירון, אמהות מייסדות, אחיות חורגות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1991.
• ראובן שהם, "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בתוך: קול ודיוקן, אוניברסיטת חיפה, 1988.
• אהוד בן עזר, ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1998.
• צבי לוז, שירת אסתר ראב, ערכה לאה שניר, הקיבוץ המאוחד, 1998.

• הלית ישורון, איך עשית את זה? – ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 11–16, ראיון עם אסתר ראב מדצמבר 1980.
• אהוד בן עזר, אסתר ראב והערבים, נתיב 52, ספטמבר 1996, עמ' 72–78.
• עמינדב דיקמן, 'צמח הארץ – אני היא' – דבר על הילידיות בשירת אסתר ראב, מחקרי ירושלים בספרות עברית כד, אוגוסט 2011, עמ' 159–180. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• שיבולת זית, "אני אמרתי את כל האמת, אני נשבעת": המודל הביוגרפי של אסתר ראב, מסד 2, 2004, עמ' 21–29.
• אן (חנה) לפידות לרנר, 'כפתורים ופרחים': ילדים בשירתה של אסתר ראב, בתוך: צביה בן-יוסף גינור (עורכת), מחקרים בספרות ישראל: מוגשים לאברהם הולץ, ניו יורק: בית המדרש לרבנים באמריקה, 2003, עמ' 159–175.
• ראובן שהם, הריתמוס החופשי בשירת אסתר ראב, הספרות 24, 1977, עמ' 84–91.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אסתר ראב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אסתר ראב

• כתבי אסתר ראב בפרויקט בן-יהודה
• אסתר ראב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אסתר ראב, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• הצצה לארכיון של אסתר ראב, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
• נעמי בן גור, על שירי הילדים של אסתר ראב וזיקתם לשירתה למבוגרים, עיונים בספרות ילדים 15, תשס"ה, עמ' 126–146
• דורית ויסמן, "ריח קמוש חריף מזדקר": מיניות אחרת בשירת אסתר ראב (אורכב 08.10.2018 בארכיון Wayback Machine), מקום לשירה 5, 2005, עמ' 95–103.
• חמוטל צמיר, ‏אהבת מולדת ושיח חירשים: שיר אחד של אסתר ראב והתקבלותו הגברית, תיאוריה וביקורת 7, חורף 1995, עמ' 125–145
• אביבה לורי, ניצוץ מכוכב אבוד, באתר הארץ, 16 בפברואר 2004
• תמימה דוידוביץ, ‏נופי הארץ ביצירתה של אסתר ראב: פרוזה מול שירה, כעת, עמ' 159
• דליה קרפל, המשוררת שרצתה להיוולד גבר, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
• אלי אשד דו הקרב על אסתר ראב
• עמוד הנצחה למשוררת אסתר ראב, באתר nrg‏, 25 ביוני 2008
• דורית ויסמן, ‏שירה קוצנית, בפרויקט "קול אישה" של "בית אבי חי", 22 במאי 2011
• אהוד בן עזר, ביבליוגרפיה מלאה של כתבי אסתר ראב
• אסתר ראב, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• אן לפידוס לרנר, אסתר ראב, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
•   ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אסתר ראב‏, 15 באוקטובר 2012
• גנזים, אגודת הסופרים, חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 25.04.2017
• מידע על אסתר ראב בקטלוג הספרייה הלאומית
•   יצחק בר יוסף, ‏המשוררת הצברית הראשונה – אסתר ראב, בעיתון מקור ראשון, 20 במאי 2020
• נעורי השירה בארץ לא זרועה - ראיון עם המשוררת אסתר ראב, תאריך 9.5.1971, חדרים, גיליון 1, אביב 1981
• ירון לונדון, ראיון עם אסתר ראב בתוכנית "טנדו", הערוץ הראשון, 1974
• אסתר ראב, דף שער בספרייה הלאומית
• אסתר ראב, בלקסיקון הספרות העברית החדשה