אלפבית לטיני

 

האלפבית הלטיני התפתח במאה ה-7 לפנה"ס מהאלפבית האטרוסקי, ממנו הוא שאל 21 אותיות. מקור האלפבית האטרוסקי באלפבית היווני.

תחילה ייצגה האות C את הצליל G ואת הצליל K, אך מאוחר יותר הוכנסה האות G לשימוש כפיתוח של האות C, על ידי הוספת קו אופקי בקצה האות. אות זו החליפה את מקומה בסדר האלפבית של Z, שצלילהּ עבר לאות R, לפיכך יצאה משימוש. משנכבשה יוון על ידי הרומאים, הוחזרה האות Z לשימוש כשאילה מהאלפבית היווני, יחד עם האות Y, על מנת לכתוב מילים יווניות. עם הזמן נוספו לאלפבית הלטיני אותיות רבות נוספות.

האלפבית בלטינית (אנ'), ששימש את הלטינית בתקופת האימפריה הרומית, כלל 23 אותיות:

A, B, C, D, E, F, G, H, I, K, L, M, N, O, P, Q, R, S, T, V, X, Y, Z.

• האותיות Z ו-Y שימשו אך ורק לכתיבת מילים שאולות מיוונית. האות K שימשה במילים ספורות בלבד, ממוצא אטרוסקי.
• האלפבית הלטיני לא כלל את שלוש האותיות: J ,U ו-W, שצורפו רק בימי הביניים.
  • J – היא צורה מורחבת של האות I, שנועדה להבדיל בין י' העיצורית (J) לי' התנועה (I), שהרי לפני ההוספה שימשה האות I בשני התפקידים.
  • U – היא צורה מורחבת של V, לפני ההוספה שימשה האות V בשני התפקידים.
  • W – היא הכפלה של V; בשפה הלטינית נהגתה האות V כמו W באנגלית כיום, אך בשפות אחרות שאימצו את האלפבית הלטיני היה צורך להבדיל בין שני הצלילים.
• באלפבית הלטיני ה"מקורי" לא היו אותיות קטנות, אך בשימוש יומיומי קיבלו האותיות הסטנדרטיות צורה מפושטת. בתקופת השושלת הקרולינגית של ממלכת הפרנקים, הוסדרה צורת כתיב זו באופן רשמי, והתפשטה ברחבי אירופה. בתקופה ההיא שולבו בפעם הראשונה אותיות גדולות וקטנות יחדיו באותו טקסט, אך מערכות כללים לקפיטליזציה (אנ') הוסדרו רק במאה ה-18.

 

בימינו, האלפבית הלטיני מגוון מאוד, שכן כל אחת מהשפות השונות הוסיפה לו סימנים דיאקריטיים, על מנת להתאימן למבנה ולאופן ההגייה הייחודיים של כל שפה ושפה. במילים אחרות, המשותף לכל אחת מהשפות הוא השימוש באלפבית הלטיני, בעוד שהן נבדלות זו מזו בסימנים הדיאקריטיים הייחודיים של כל שפה ושפה.

אף שיש דמיון באופן הגיית האותיות בשפות השונות, אין זהות בכך, ולעיתים ההבדלים ניכרים.

• דוגמה: השם הספרדי "Jorge", למשל, נהגה "חורחה", בגרמנית מבוטא כ"יוֹרְגֶּה", ובצרפתית – "ז'וֹרְז'". זהו הבדל ניכר מהגייתו האנגלית של שם זה.

באלפבית הלטיני כיום, לכל אות שתי צורות: אות גדולה ואות קטנה, כאשר בכל שפה נקבעים כללים שונים לשילוב שתי הצורות בטקסט אחד.

• דוגמה לשוני בקפיטליזציה: בגרמנית, כל שמות העצם נכתבים באות ראשונה גדולה, לעומת האנגלית, בה אות גדולה מופיעה בארבעה מקרים ייחודיים בלבד: בתחילת משפט, לציון שמות פרטיים (שמות משפחה ומקומות), לסימון המילה I ("אני") ולהאדרת אלוהים ("God" או "Lord").

האלפבית הלטיני המודרני מכיל 52 אותיות בסיסיות: 26 מהן אותיות גדולות, ו-26 מהן אותיות קטנות. על אותיות בסיסיות אלו מתווספים, כאמור, בכל שפה ושפה, סימנים נוספים והתאמות ייחודיות.

להלן האותיות הבסיסיות באלפבית הלטיני כיום:

A/a, B/b, C/c, D/d, E/e, F/f, G/g, H/h, Ii, J/j, K/k, L/l, M/m, N/n, O/o, P/p, Q/q, R/r, S/s, T/t, U/u, V/v, W/w, X/x, Y/y, Z/z .

Ə, ə – שווא.
Æ, æ – צירוף של A ו-E.
Œ, œ – צירוף של O ו-E.
ſ – הגרסה המוארכת של האות S.
ß – במקור, צירוף של ſ עם Z.
Ð, ð – אות מיוחדת שהיה לה שימוש בכתיבת השפה האנגלו סקסונית. כיום היא בשימוש באיסלנדית ובפארוזית. אות דומה משמשת בקרואטית.
Þ, þ – אות שהיה לה שימוש בשפה האנגלו-סקסונית, וכיום קיימת רק בשפה האיסלנדית.

• לטינית – שפת האימפריה הרומית.
• צרפתית – שפתה הרשמית של צרפת. מדוברת גם בקנדה, במדינות מערב אפריקה ובמדינות פרנקופוניות נוספות ברחבי העולם.
• איטלקית – שפתה הרשמית של איטליה. מדוברת גם בדרום אירופה ובאפריקה.
• ספרדית – שפתה הרשמית של ספרד, מדוברת ומשמשת כשפה הרשמית ברוב מדינות אמריקה הלטינית.
• פורטוגזית – שפתן הרשמית של פורטוגל וברזיל. מדוברת גם במוזמביק, בזימבבואה, בסאו טומה ופרינסיפה, במקאו, בגואה, באנגולה ובמזרח טימור.
• רומנית – שפתה הרשמית של רומניה. מדוברת גם ברפובליקת מולדובה. עד שנות ה-60 של המאה ה-19 נכתבה באמצעות האלפבית הקירילי, ובתקופת המעבר לאלפבית הלטיני, נכתבה באמצעות מערכת כתב מעורבת, אשר כללה את שני האלפביתים. בתקופת השלטון הסובייטי במולדובה, כונתה השפה "מולדבית", ונכתבה באמצעות האלפבית הקירילי. (כך היא נכתבת עד ימינו אלה ברפובליקה הבדלנית טרנסניסטריה).
• קטלאנית – שפתה הרשמית של מחוז קטאלוניה, השוכן במזרח וצפון מזרח ספרד.
• גליסית – שפה המדוברת במחוז גליסיה, השוכן בחוף הצפון מערבי של ספרד.
• קורסיקאית – שפה המדוברת בקורסיקה.
• לומברדית – שפה המדוברת באזור לומברדיה, צפון איטליה.
• פיימונטזית – שפה המדוברת במחוז פיימונט, צפון מערב איטליה.
• אוקסיטנית – שפה המדוברת בדרום צרפת.
• רטו-רומאנית – שפה המדוברת בשווייץ.
• ארפיטנית – שפה המדוברת בצרפת, איטליה ושווייץ.
• לאדינו – שפה יהודית-ספרדית, נכתבת באמצעות הכתב הלטיני (בעבר נכתבה באמצעות כתב רש"י או כתב עברי).

• גרמנית – שפתה הרשמית של גרמניה ואוסטריה. מדוברת גם בשווייץ, בליכטנשטיין ובצפון איטליה.
• אנגלית – שפתה הרשמית של בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.
• דנית – שפתה הרשמית של דנמרק.
• שוודית – שפתה הרשמית של שוודיה.
• נורווגית – שפתה הרשמית של נורווגיה.
• איסלנדית – שפתה הרשמית של איסלנד.
• פארואזית – שפתה הרשמית של איי פארו.
• סכסונית או גרמנית תחתית – שפה המדוברת במדינת סקסוניה התחתונה, גרמניה.
• הולנדית – שפתה הרשמית של הולנד. מדוברת גם בבלגיה.
• אפריקאנס – שפה המדוברת בדרום אפריקה.
• פריזית.
• צימברית – שפה המדוברת באזורים מסוימים בצפון איטליה.
• לוקסמבורגית – שפה המדוברת בלוקסמבורג ובסביבתה.
• סקוטית – שפה קרובה לאנגלית, המדוברת בסקוטלנד.

ככלל, שפות סלאביות במדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות אורתודוקסית – נכתבו בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, ובמדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות קתולית או פרוטסטנטית – נכתבו באמצעות האלפבית הלטיני.

• פולנית – שפתה הרשמית של פולין.
• צ'כית – שפתה הרשמית של צ'כיה.
• שפות סורביות – דבורות בפי מיעוטים סלאביים במזרח גרמניה.
• סרבו-קרואטית – המדוברת בסרביה, בקרואטיה, בבוסניה והרצגובינה ובמונטנגרו, כאשר בכל אחת מהמדינות קיים תקן נפרד לכללי כתיב והגייה.
  • קרואטית – שפתה הרשמית של קרואטיה. נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני בלבד.
  • סרבית – שפתה הרשמית של סרביה.
  • בוסנית – שפתה הרשמית של בוסניה והרצגובינה.
  • בבוסניה והרצגובינה ובמונטנגרו שני האלפביתים מוכרים באופן רשמי, אך נעשה שימוש בעיקר באלפבית הלטיני.
  • בסרביה, תומכת הממשלה בשימוש בעיקר באלפבית הקירילי, אך שני האלפביתים מוכרים באופן רשמי, ומשמשים במרחב הציבורי ובתקשורת.
• סלובנית – שפתה הרשמית של סלובניה.
• סלובקית – שפתה הרשמית של סלובקיה.
• בלארוסית – שפתה הרשמית של בלארוס. נכתבה לאורך ההיסטוריה בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, כמו רוב השפות הסלאביות המזרחיות. בשפה זו נעשה שימוש באלפבית הלטיני בידי מספר קבוצות, במהלך תקופות שונות לאורך ההיסטוריה:
  • טרם התקופה הקומוניסטית, השתמשו בו בעיקר אנשים שקידמו קירוב תרבותי בין בלארוס ומערב אירופה^{[דרוש מקור]}.
  • בתחילת התקופה הקומוניסטית, ניסו מספר בלשנים בלארוסים לקדם את הכתב הלטיני, מאחר שסברו כי הוא "מתקדם" יותר^{[דרוש מקור]}.
  • בתקופת הכיבוש הנאצי, השתמשו השלטונות הנאציים בכתב לטיני לכתיבת בלארוסית.
  • אחרי מלחמת העולם השנייה, האלפבית הלטיני בבלארוס משמש קבוצות קטנות בלבד.

• לטבית – שפתה הרשמית של לטביה.
• ליטאית – שפתה הרשמית של ליטא.

• אירית – שפתה הרשמית של אירלנד.
• ברטונית – שפה המדוברת בחבל ברטאן, צרפת.
• ולשית – שפתה הרשמית של ויילס.
• גאלית סקוטית – שפה המדוברת בסקוטלנד.
• מאנית – שפה שכמעט נכחדה כשפה מדוברת. משמשת כאחת השפות הרשמיות של האי מאן.
• קורנית – שפה המדוברת במחוז קורנוול, אנגליה.

• אלבנית – שפתה הרשמית של אלבניה. דבורה בפי מיעוט גם במקדוניה הצפונית, בקוסובו, במונטנגרו ובאזור דרום איטליה.
• כורדית – שפה מתת-הקבוצה של השפות האיראניות, המדוברת במחוז כורדיסטן הלא אוטונומי, והנפרש על פני מספר מדינות: איראן, עיראק, סוריה וטורקיה. האלפבית הלטיני נמצא בשימוש בעיקר בידי התושבים הכורדים המתגוררים בטורקיה ובסוריה.
• רומאני – שפת הצוענים. זמן רב לא הייתה כתובה, כעת נלמדת באירופה באמצעות אלפבית לטיני.

• הונגרית – שפתה הרשמית של הונגריה.
• אסטונית – שפתה הרשמית של אסטוניה.
• פינית – שפתה הרשמית של פינלנד.

• טורקית – שפתה הרשמית של טורקיה. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי, טרם הרפורמות של מוסטפא כמאל אטאטורק.
• טורקמנית – שפתה הרשמית של טורקמניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך מחוץ לגבולות טורקמניסטן (בקרב הפזורה הטורקמנית). בין השנים 1928–1940 נכתבה השפה באמצעות האלפבית הלטיני, ולאחר כיבוש ברית המועצות את המדינה – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות ושחרורה של המדינה משליטת ברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
• אזרית – שפתה הרשמית של אזרבייג'ן. מדוברת גם בצפון איראן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי המיעוט האזרי באיראן. באזרבייג'ן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני, המבוסס בעיקר על כללי הכתיב של השפה הטורקית.
• אוזבקית – שפתה הרשמית של אוזבקיסטן. מדוברת גם באפגניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי האוזבקים באפגניסטן. באוזבקיסטן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
• טטרית – שפתה הרשמית של טטרסטן. נכתבה בעבר באמצעות האלפבית הערבי, טרם התקופה הקומוניסטית. בתקופה זו, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר התקופה הקומוניסטית, יזמו שלטונות טטרסטן מעבר לכתב הלטיני. הדבר עורר מחלוקת בקרב חלק מאנשי רוח טטריים, ועורר התנגדות בקרב שלטונות רוסיה. התנגדות זו הובילה לחקיקת חוק, הדורש שכל שפות המיעוטים של רוסיה תכתבנה באמצעות הכתב הקירילי. נכון לתחילת שנות האלפיים, שני האלפביתים (לטיני וקירילי) נמצאים בשימוש.
• אויגורית – שפה טורקית, המדוברת בחבל טורקסטן שבמערב סין. נכתבת הן באמצעות הכתב הערבי והן באמצעות הכתב הלטיני.
• גגאוזית – שפה המדוברת באזור אוטונומי במולדובה. בהשפעת הטורקית והרומנית, עברה להיכתב באמצעות הכתב הלטיני, לאחר שבמקור נכתבה באמצעות הכתב הקירילי.

• אינדונזית – שפתה הרשמית של אינדונזיה.
• מלאית – שפתה הרשמית של מלזיה.
• פיליפינית וטאגאלוג – שפותיהן הרשמיות של הפיליפינים.
• מאורית – שפה הדבורה בפי המאורים, תושביה המקוריים של ניו זילנד.
• הוואית – מדוברת בהוואי.
• מלגשית – מדוברת באי מדגסקר.
• ואליסיאנית – מדוברת בארכיפלג ואליס ופוטונה.

• אספרנטו – שפה מלאכותית.
• אידו – שפה מלאכותית, גרסה מופשטת של אספרנטו.
• בסקית – שפתו הרשמית של חבל הבסקים ובנווארה שבצפון ספרד ובדרום צרפת. נחשבת על פי בלשנים וחוקרים לשפה מבודדת, אשר לא שייכת למשפחת שפות כלשהי.
• סוואהילית – שפה המדוברת לאורך חופה המזרחי של אפריקה, השייכת למשפחת שפות הבנטו.
• איימרית – שפה המדוברת בפרו.
• מלטית – שפתה הרשמית של מלטה. זוהי השפה השמית היחידה, הנכתבת באופן רשמי באמצעות האלפבית הלטיני.
• וייטנאמית – שפתה הרשמית של וייטנאם, השייכת למשפחת השפות האוסטרו-אסיאתיות.

  מדיה וקבצים בנושא אלפבית לטיני בוויקישיתוף

• אלפבית לטיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)