חורבת קייאפה

חורבת קייאפה

השער המערבי
אתר ארכאולוגי
אתר אינטרנט	http://qeiyafa.huji.ac.il/
מיקום
מדינה	ישראל ישראל
קואורדינטות	31°41′47″N 34°57′27″E / 31.6963°N 34.9575°E / 31.6963; 34.9575
(למפת השפלה מוגדלת)   מבצר האלה (למפת השפלה רגילה)   מבצר האלה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום מבצר האלה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום מבצר האלה

חורבת קייאפה או מבצר האלה הוא אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל, אשר נמצאו בו גם שכבות עליונות מהתקופה ההלניסטית ואף מתקופות מאוחרות יותר. האתר שוכן על גבעה, סמוך לבית שמש של היום, כקילומטר מצפון-מזרח לצומת האלה, בין הערים העתיקות שוֹכֹה ועזקה. הארכאולוג יוסף גרפינקל, שעמד בראש משלחת החפירות באתר, מייחס את הממצאים הקדומים במקום לתקופת דוד המלך ורואה בהם הוכחה כי בזמנו של דוד הייתה ביהודה ממלכה חשובה וחזקה, כמתואר במקרא^[1]. טענה זו שנויה במחלוקת^[2]. באשר לזיהוי המקום, גרפינקל מזהה את האתר עם העיר שעריים המקראית, הנזכרת בסיפור דוד וגוליית, בעקבות שני השערים שנמצאו בחומת העיר. חוקר המקרא וההיסטוריון גרשון גליל חולק עליו ומזהה את האתר כ"נטעים", המוזכרת בדברי הימים, שעל שמה נקרא המושב נטעים.

במאי 2014 הופקדה התוכנית המכריזה על האתר ועל עמק האלה כעל גן לאומי, ובראשית 2016 היא אושרה. בכך בוטלה תוכנית הבנייה לשכונה הדרומית של רמת בית שמש והובטחו קיומו ופיתוחו של האתר^[3][4][5].

האתר נמצא בעמק האלה, במקום בעל חשיבות אסטרטגית בתקופת הברזל בארץ ישראל. הוא שוכן על גבעה בגובה כ-325 מ' מעל פני הים, בצדה המערבי של השפלה הגבוהה, ושולט על הדרך העולה משפלת החוף לחברון ולירושלים. במרחק 2 ק"מ ממערב לאתר נמצא תל עזקה, ו-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לו שוכן תל שׂוֹכֹה. שטח האתר כ-23 דונם, ובו שרידים של עיר מבוצרת ומוקפת חומה ברוחב 4.5 מ' ובגובה 2–3 מטר (במקור הגיעה החומה כנראה לגובה של כ-6 מטר), ובה שני שערים. עובדה זו ייחודית בהשוואה לאתרים יהודיים עתיקים בארץ ישראל, ולפיה שיערו חוקרים כי מדובר בעיר שעריים. הבנייה מסיבית, מאבנים מגליתיות שמשקלן 4–5 טון.

האתר מוכר כבר מאמצע המאה ה-19 ונזכר בדיווחי צליינים וחוקרים מהעולם המערבי. הראשון שבהם, החוקר הצרפתי ויקטור גרן, הזכיר את האתר המרשים באחד משמונה מסעות סקירה שערך בארץ ישראל כדי לזהות מקומות היסטוריים לפי התנ"ך. סוקרים אחרים שהזכירוהו היו קונדר וקיצ'נר (בשנת 1883), ובשלהי המאה ה-20 (1996) – הארכאולוג יהודה דגן, במסגרת סקר מקיף שערך על אזור השפלה. דגן הציע לזהות את האתר עם עדתיים (יישוב המופיע ברשימות הערים של שבט יהודה) וסבר כי האתר היה מיושב מהמאה ה-9 עד המאה ה-6 לפנה"ס^[6]. ואולם סברה זו נמצאה שגויה בשנת 2007, עת החלו עונות החפירה המשמעותיות באתר.

האתר נחפר בשנים 2007–2013 על ידי הארכאולוגים יוסף גרפינקל מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וסער גנור, בשיתוף רשות העתיקות‏^[7].

ההנעה העיקרית^[1] לחפירה מאורגנת באתר הייתה תארוך חרצני הזיתים שהתגלו בחפירה המדגמית לשנים שבין 1020 ל-980 לפנה"ס. לפי החוקרים, דוד המלך חי בין 1040 ל-970 לפנה"ס, כלומר באותה תקופה, ובירתו ירושלים במרחק יום הליכה.

מאפייני האתר וממצאים שהתגלו בחפירות הם ייחודיים וחשובים. מדובר באתר מבוצר בחומת סוגרים, המתוארך על פי הממצא האורגני לשנים 1020–980 לפני הספירה. האתר נמצא ליד ציר התנועה הראשי בעמק האלה – אזור גבול והתנגשות בין ישראל ופלשת, על פי התיאור המקראי. התגלו בו שני אוסטרקונים בעברית, האחד נושא שם דמות הנזכרת במקרא והשני כולל מושגים שהיו קיימים רק בעברית בתקופה ההיא (כמתואר בהמשך). במקום לא נמצאו כלי קרמיקה פלשתית או אחרת ואף לא עצמות חזיר^[8]. האתר שרד במשך 20–30 שנה וננטש עד התקופה ההלניסטית, כך שהשכבה הארכאולוגית הישראלית נבדלת בבירור מאחיותיה העליונות, המאוחרות לה בכ-700 שנה. במקום נמצאו שני דגמים מוקטנים של מקדשים. אחד מהם זוהה בידי חוקר האתר הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואם את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים^[9]. חוקרים אחרים דוגמת נדב נאמן ואהרון מאיר חלקו על זיהוי זה^[10].

מתוך ממצאיהם באתר הגיעו החופרים בראשות גרפינקל למסקנה, כי חורבת קייאפה הייתה עיר מבצר חזקה בגבולה המערבי של ממלכת יהודה^[11][12][9], ככל הנראה מתקופתו של דוד המלך. פרופ' גרשון גליל תמך בקביעתם של גרפינקל ואנשיו, כי הממצאים שנחשפו באתר הם הוכחה לקיומה של ממלכה חזקה ביהודה, בתקופת דוד ושלמה. החוקרים נאמן ומאיר לעומתם, חלקו^[10][9][12].

על פי ממצאים אלו, העשויים להצביע על קיומה של ממלכה ביהודה ועל קיומן של ערים בצורות ביהודה כבר במאה ה-10 לפנה"ס, הסיקו החוקרים כי לא ייתכן שהמעבר מחברה כפרית (תקופת הברזל I) לחברה עירונית (תקופת הברזל II) בישראל וביהודה התרחש רק בסביבות שנת 900 לפנה"ס, ולפיכך גישת הכרונולוגיה הנמוכה של ארכאולוגים, הסבורים כי ביהודה כלל לא הייתה ממלכה של ממש במאה ה-10 לפנה"ס וכי מלכי יהודה היו לכל היותר מנהיגים מקומיים, איננה יכולה להיות נכונה^[13]. זאת, משום שלא ניתן להקים ולתחזק עיר בסדר גודל שכזה עם יכולות ארגוניות וטכנולוגיות המאפיינות את החברה הכפרית של תקופת הברזל I.

הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ואלי פיסצקי מאוניברסיטת תל אביב אינם מקבלים את תארוך האתר לתקופה 1020–980 לפנה"ס ולדעתם הטווח המתקבל מבדיקות אלה הוא רחב יותר, בין 1050 ל-915 לפנה"ס. תארוך רחב כזה יכול להשתלב, בקצהו המאוחר, גם עם הכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין ולא לבטלה^[14].

בעונות החפירה הראשונות 2007 - 2008 נחפרו 600 מ"ר בצדו המערבי של האתר (שטח B), ונחשפו בתי מגורים צמודים לחומה. החומה היא כפולה ונקראת בשל כך "חומת סוגרים". הבתים צמודים כאמור לחומה ומשתלבים זה בזה, צורת בנייה המוכרת מארבעה אתרים ארכאולוגיים אחרים, כולם באזור יהודה (תל בית מירסים, תל בית שמש, תל א־נצבה (מצפה) ותל באר שבע).

האלמנט הארכיטקטוני הבולט והחשוב ביותר שנמצא בקטע זה של החומה היה השער המערבי של העיר, שרוחבו כ-10.5 מטר ובכל אחד מצדדיו נמצאו עמדת שמירה, ותא בגודל כ-3.5×2.2 מ'. שני עמודים שיצרו את השער הבנויים מאבנים מגליתיות, במיפתח של 10.5 מ', מעידים על עוצמתו. תעלת ניקוז בצדו הדרומי של השער נמצאה ללא כיסוי אך נמצאו גם תעלות ניקוז מקורות. החומה, בתי המגורים והשער נבנו כולם בתקופת הברזל II א', לקראת סוף המאה ה-11 לפנה"ס, תקופה המזוהה כתקופת דוד המלך. הבנייה המתוארת מתקופת הברזל, בנויה ישירות על סלע-אם ואין שכבות ארכאולוגיות מתקופות קודמות. כל השכבה מתקופת הברזל II א' מכוסה בשכבת חורבן.

בהתאם למדיניות רשות העתיקות, עבר השער הראשון תהליך של שימור ושחזור, והוא כולל כעת נדבכים נוספים על אלו שנתגלו בחפירה, וכן "קו שחזור" המבדיל בין הנדבכים שנחשפו לאלו שנוספו. במסגרת עבודות אלו נחשף גם סף השער, שהיה קבור תחת חומה מהתקופה ההלניסטית.

החפירות בשטח B הורחבו בעונות הבאות ונחפרו גם שטחים חדשים בצדו המזרחי של האתר (שטח C). השער השני התגלה עם סיום העונה השנייה, וחפירתו החלה בעונה השלישית (2009). השער השני, הדרומי, הוא השער הראשי של העיר, והוא פונה לכיוון עמק האלה.

שני השערים זהים בממדיהם ובטיפולוגיה, אבל השער הדרומי מאופיין בשני גושי סלע מונומנטליים, אחד בכל צד, אשר משקלם כ-10 טון כל אחד. זהו השער המסיבי ביותר המוכר בארץ ישראל מבין הערים המבוצרות מתקופת המקרא. עד היום לא נמצאה בארץ ישראל עוד עיר מבוצרת מתקופת המקרא עם שני שערים (שעריים).

בשנת 2011 נמצאו באתר כלי פולחן שתוארכו לראשית המאה ה-10 לפנה"ס, תקופת ראשית שושלתו של דוד המלך, ובהם שני דגמים מוקטנים של מקדשים, כשאחד מהם הוא דגם מקדש מפואר עשוי אבן ומגולף בעיטורים אדריכליים^[15][10]. מאפיינים אלו זוהו בידי חוקר האתר הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואמים את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים, זיהוי שחוזק מכוח העדרן של עצמות חזיר ופסלי אדם או בעלי חיים מהאתר, בשונה מאתרים כנעניים טיפוסיים מהתקופה^[16][9]. זיהוי זה התקבל בספקנות בקרב חוקרים שונים, ביניהם פרופסור אהרון מאיר מאוניברסיטת בר-אילן, שטען שמאפיינים שונים באתר, דוגמת תמונות אריות וציפורים, שאינם טיפוסיים לממלכת יהודה, מחלישים את פרשנותו של גרפינקל^[10]. נוסף על כך, מאיר וחוקרים נוספים, דוגמת פרופסור נדב נאמן מאוניברסיטת תל אביב, רואים במספר מאפיינים משלימים סימן לכך שקאייפה הייתה מיושבת על ידי קבוצה דמוגרפית כנענית מקומית, שלא הייתה חלק מיהודה, ולכן מסופקים שיש קשר ישיר בין הדגם המדובר לבין בית המקדש היהודאי^[10][9], ובמיוחד בהתחשב בהשפעות התרבותיות ההדדיות הנפוצות באזור, בו מאפיין פולחן מסוים עשוי להיות נפוץ בכמה ערים סמוכות^[12].

בעיני חוקרים מזרמים מקסימליסטים יחסית, דוגמת יוסף גרפינקל, הממצא מהווה עדות הנוספת לעדויות המקדש בתל ערד ולמקדש במוצא^[17] לפולחן יהוויסטי ביהודה, והעדות הראשונה בתולדות המחקר הארכאולוגי לפולחן יהודאי המרחיקה לתקופת דוד^[9].

בעונת החפירות השנייה בקייאפה (2008) התגלה אוסטרקון, שבר חרס בצורת טרפז, באורך של 16.5 ס"מ וברוחב של 15 ס"מ. חרסים כאלו היו בשימוש באותה תקופה, לרוב כטיוטה למכתב רשמי, שנכתב על גבי פפירוס או על קלף. עם זאת, החוקרים התפלאו למצוא את החרס במבנה פשוט, שאינו מאפיין בית עקד ספרים, או מעון מגורים של אדם מהשכבות האמידות. באותה תקופה נדיר היה למצוא ממצא שכזה בבית רגיל.

על גבי האוסטרקון כתובות בדיו חמש שורות, משמאל לימין, בשפה העברית, באלפבית פרוטו-כנעני. הכתוב על גבי החרס כולל בתוכו מספר מונחים כמו "אל תעש" ו"עבד", שהיו ייחודיים באותה תקופה אך ורק לעברית^[18], ולא לשום שפה דומה אחרת, כאוגריתית ועוד. משום כך נחשב^{[דרוש מקור]} האוסטרקון הזה לחרס הקדום ביותר הכתוב בשפה העברית.

הצעות חלקיות לקריאת האוסטרקון פורסמו בדצמבר 2009 על ידי חגי משגב^[19] ועדה ירדני. הצעת משגב היא:

(מספר שורות חסרות)
אל תעש[ ] ועבד א[ת]
שפט בואלמ [ ]אלט
א?ל? ובעלל
א[ ]מ ונקמ יסד מלכ ג[ת]? / פ
סרנ ע[ ...] מג/דרת[כ]

הוא מסיק כי הכתובת פותחת במילות ציווי, אולי משפטי או מוסרי, ובסופה מונחים שאולי הם מהתחום הפוליטי, אך כל שניתן לומר בוודאות הוא שמדובר בטקסט בעל משמעות רציפה, ואיננו סתם רשימת שמות. הוא מנוסח כמסר מאדם אחד אל אדם אחר. קריאת השורה הראשונה תומכת באפשרות שמדובר בטקסט עברי.

בינואר 2010 פורסמה בהודעה לעיתונות הצעתו של גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה^[20]:

(מספר שורות חסרות)
אל תעש: ועבד א[ת]...
שפט עבד ואלמנ (ה) שפט ית[ם]
וגר רב עלל רב דל ו
אלמנ (ה) נקם *יבד (=ביד) מלך.
אבינ ועבד שכ גר תמ[כ]

על קריאה זו של גליל נמתחה ביקורת על ידי החופרים^[21] והמפענחים^[22]. כתב עת תאולוגי הולנדי פרסם מאמר המבוסס על קריאה זו^[23].

ב-2012 פרסם האפיגרף של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, אמיל פואש (אנ'), קריאה מעט שונה ומעודכנת יותר של הכתובת. על פי קריאתו, הכתובת מתייחסת לאירוע ההמלכה של אחד ממלכי ממלכת ישראל המאוחדת הראשונים, דוד או שאול, ככל הנראה שאול^[24].

הצעה אחרת לתרגום:

...אל תעשק ועבד א....

....(מ)שפט ובו אלמן שפט...

...לגר ובעל לקבר יחד...

...אתן ושרן ביד מלך...

...חקם עבדם מדות...

לפי קריאה זו, נכתבים זכויות העבד ובעליו, זכויות האלמן וחוקי הביזה והמידה.

כתובת נוספת נמצאה בחפירות בשנת 2012 ודבר קיומה התפרסם ב-2015. הכתובת חרוטה על חלקו העליון של כד חרס שנמצא בבניין באזור C שבדרום האתר בכתב כנעני עתיק. הכתובת מתוארכת לתקופת הברזל IIA. תיארוך רדיומטרי שנעשה לשכבות הארכאולוגיות הרלוונטיות העלה את התאריך 1020–980 לפנה"ס. מספר אותיות בתחילת הכתובת שבורות ומטושטשות, ולאחריהן כתוב אשבעל בן בדע. הכתובת נקראת מימין לשמאל. השם "אשבעל" מוכר במקרא כשמו של מלך ישראל, בנו של שאול, שמלך כשנתיים לאחר מות שאול (כך הוא נקרא בדברי הימים; בספר שמואל הוא נקרא איש-בושת). לדברי החופרים הכתובת מצביעה על הקשרו הישראלי-יהודאי של האתר, בניגוד לטענה שהוא כנעני. בין מפענחי הכתובת היו גם ד"ר מיתקה גולוב וד"ר חגי משגב^[25]. החוקרים מעריכים שחריטת השם על הקנקן מצביעה על מעמדו החשוב של האיש ועדות לריבוד חברתי. להערכתם אשבעל היה בעל אחוזה חקלאית, והתוצרת מהחווה נשלחה בקנקנים שנשאו את שמו. בראיון בתוכנית לונדון את קירשנבאום ב-16 ביוני, אמר פרופ' גרפינקל כי גודל האותיות הזהה, המרווחים בין האותיות ואיכות החריתה, מצביעים על כותב מיומן. כמו כן, אמר כי מציאת כתובת זו, יחד עם כתובות אחרות, שומטת את הקרקע תחת הטיעון המינימליסטי בארכאולוגיה המקראית לפיו לא התקיימה ממלכה של ממש ביהודה במאה ה-10 לפנה"ס.

הקנקן נמצא בשטח C בצידה הדרומי של העיר. השטח צמוד לחומת העיר. החדר בו נמצא הוא בגודל 5X6 מטר, החדר הגדול ביותר שנמצא בעיר מתקופת הברזל. קירות החדר ששרדו הגיעו לעיתים לגובה של 1.5 מטר. הקירות בנוים מאבנים גדולות במיוחד. לחדר יש כניסה גדולה אחת. החוקרים מציינים שאולי מדובר בחצר פתוחה ולא בחדר מכוסה גג. החדר היה מכוסה באבנים שנפלו מהקירות. בחדר לא נמצאו עמודים או בסיסי עמודים. במרכזו נמצא מוקד אש. רצפת החדר הייתה עשירה בממצאים ומתקנים כולל קנקן שלם. הקנקן עם הכתובת נמצא בצידו הצפוני של החדר^[26].

מיד לאחר גילוי הקנקן בעת החפירה, זוהה שיש עליה כתובת בעלת חשיבות. בעקבות כך כל הסדימנטים וכל פיסה מהחדר בו נמצא הקנקן נאספו גם ממצאים בגודל מ"מ ספורים וזאת כדי לשחזר את הקנקן. השם בדע המופיע בכתובת, אינו ידוע מכל מקור אחר.

פרופסור משה גרסיאל מאוניברסיטת בר-אילן העלה השערה שאשבעל המופיע בכתובת הוא "יָשָבְעָם" בן חכמוני שהיה מפקד הגיבורים של דוד המלך ומופיע בספר דברי הימים א, יא, יא. באנציקלופדיה המקראית מציין פרופ' יעקב ליוור שבתרגום השבעים שמו היה אשבעל^[27]. הוא מפרש שהשם חכמוני שמקורו בתואר "חכם" התחלף מאוחר יותר בתואר דע שמקורו בשורש ידע. לפי פרשנותו, הכתובת הזאת היא מראשית מלכות בית דוד כפי ששיערו החופרים. עמק האלה היה גבול - זירת התגוששות מתמדת על אם הדרך העולה מפלשת שבמישור החוף והשפלה הפנימית לממלכת ישראל המאוחדת שעל שדרת ההר המרכזית וסביר שמפקד הגיבורים ישב במצודה שהתקיימה באתר. הקנקן לדעתו הוא עדות לתמיכה הכלכלית של תושבי האזור לגיבורי דוד שישבו במצודה והגנו עליהם^[28].

בעונת החפירה 2010 נחשפו שני אולמות התכנסות שייעודם קיום פעולות פולחניות. מבחינת הארכיטקטורה, התכנון המודולרי של הסוגרים, הרחבות הגדולות (פיאצות) המופיעות בצורה עקבית אחרי רצף של 5 בתים בכל צד של השער, כל אלה מעידים על תכנון עירוני ברמה גבוהה.

בעונת החפירה 2011 התגלה מבנה ענק של כ-1,000 מטר רבוע, במקום הגבוה באתר. קירותיו עבים פי שניים מקיר של בית ממוצע במקום וחושבים שמדובר כנראה בארמונו של מושל העיר.

ממצאים נוספים כוללים חרסים מתקופת הברזל, קנקנים רבים, סירי בישול, כני פולחן, סכין ברזל, ועוד. לקנקנים ידית עם שקעים, תופעה שכמעט ואינה מוכרת מאתרים דומים באזור יהודה וייתכן שמדובר בהטבעה מטעם המינהל, שנועדה לצורכי איסוף מיסים או חלוקתם^[29]. חרצני זיתים שרופים שנמצאו באזור בישול, תוארכו בתיארוך פחמן 14 לשנים 1020 עד 980 לפני הספירה. שניים מכלי הפולחן שנמצאו הם דגמי מקדש קטנים, שלדברי החוקרים כוללים מוטיבים המזכירים את תיאורי המקדש בתנ"ך, ובכך מהווים עדות ארכאולוגית ראשונה לפולחן יהודאי בתקופת המלך דוד. בין הממצאים הנוספים נמנים עשרות אלפי פריטי קרמיקה, להב של חרב מברזל, ראש כידון, שברי תכשיטים, חרפושית מצרית, שבב מזהב, קערות גדולות וקטנות חצובות בגוש אבן, מטבעות וכלי פולחן, שהבולט מהם הוא מזבח להבערת קטורת. המזבח עשוי מאבן, עומד על שלוש רגליים, והדפנות החיצוניים מעוטרים בחריטות.

נמצאו שרידי מזון מבקר, כבשים ועזים, אך לא נמצאו עצמות חזירים. גם לא זוהו פרטי קרמיקה פלשתית או צלמיות כנעניות. מאפיינים אלו תמכו בזיהוי האתר כיישוב ישראלי.

לפי המאפיינים השונים והתיארוך הרדיומטרי אפשר להניח שמשך קיומו של היישוב המקורי בחירבת קייאפה, עד חורבנו, לא עלה על 20–25 שנה.

החוקרים סבורים שהאתר היה מיושב בתקופת הברזל, תקופת דוד המלך, חרב כנראה ויושב שוב רק בסוף התקופה הפרסית^[30]-תחילת התקופה ההלניסטית הקדומה. מתקופה זו נמצאו באתר מטבעות של אלכסנדר מוקדון ושל תלמי הראשון, מייסד בית תלמי במצרים ששלט באותה תקופה בארץ ישראל. מעבר לשכבה הקדומה הראשונה וחורבנה והשכבה ההלניסטית נמצאו באתר גם שכבות ארכאולוגיות רצופות מאוחרות יותר: התקופה הרומית, התקופה הביזנטית, התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה העות'מאנית.

שעריים מוזכרת שלוש פעמים במקרא:

• ברשימת הערים של שבט יהודה, אחרי סוכה ועזקה (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ל"ו) ובבירור בעמק האלה.
• אחרי שדוד הורג את גָּלְיָת, הפלשתים נסוגו בדרך שעריים (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ"ב) אל עבר גת ועקרון. שוב שעריים, עמק האלה, שוכה ועזקה.
• ברשימת הערים של שבט שמעון (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוקים ל"א–ל"ב ), "עד למלכות דוד".

כל שלושת האזכורים המקראיים הללו קודמים לבניית בית המקדש הראשון, כאשר במסורת המקראית הקשורה לתקופות המאוחרות יותר, לאחר בניית הבית הראשון, השם שעריים לא מופיע יותר. עובדה זאת תואמת לממצא הארכאולוגי ולשורה של בדיקות רדיומטריות, ומחזקת את ההשערה שחירבת קייאפה המקורית הייתה שעריים המקראית, יישוב חד שכבתי שהתקיים בראשית המאה ה-10 לפנה"ס.

חשיפת השער השני הביאה את גרפינקל וגנור לזהות את האתר עם העיר "שעריים", המוזכרת בסיפור דוד וגוליית, סיפור שאירע בעמק האלה:

וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים, עַד בּוֹאֲךָ גַיְא, וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד-גַּת וְעַד-עֶקְרוֹן.

— ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ"ב

גם לדעתו של פרופ' גרשון גליל, חירבת קייאפה היא מרכז מנהלי חשוב מימי דוד המלך. הוא מציע עם זאת לזהותה עם "נטעים", הנזכרת בספר דברי הימים, בכתוב החותם את רשימת היחס של יהודה:

הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם

— ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק כ"ג

הזיהוי שלו מבוסס על שלושה נימוקים עיקריים: א. מיקומה של העיר מתאים לאזכורה היחיד במקרא: מרכז מנהלי סמוך לגדרה, היא ח' ג'דראיא, השוכנת ארבעה ק"מ דרומית-מזרחית לח'ירבת קייאפה; ב. שמה הקדום השתמר בח'ירבת א-נויטיע, השוכנת כשלושה ק"מ דרומית-מערבית לח'ירבת קייאפה; ג. הממצאים הארכאולוגיים במקום מתאימים לזיהוי זה לדעתו.

גליל מוסיף גם, שמקצת תושבי נטעים וגדרה היו קדרים שהועסקו "במלאכת המלך", בשירותו של המלך. הוא מסכים כאמור שמדובר במרכז מנהלי חשוב, כפי שעולה גם מהביצורים המרשימים שנמצאו במקום ומוסיף לאור זאת, שבעיר מסוג זה ודאי ישבה גם משפחת סופרים, ששימשה במנהל המלכותי, ואחד מבניה כתב את אותו אוסטרקון עברי קדום^[31].

• רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית

• יוסף גרפינקל, "חורבת קייאפה - עיר מבוצרת בגבול פלשת ויהודה בראשית תקופת הברזל II", חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ב, 2008, עמ' 122–133.
• יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל הזל, "ארבע עונות חפירה ראשונות בחורבת קיאפה, עיר מבוצרת בשפלת יהוד מראשית המאה הי' לפני הספירה", קדמוניות 141, 2011, עמ' 2–12.
• יוסף גרפינקל, התפתחות המערך היישובי בממלכת יהודה מראשיתה ועד חורבן הבית הראשון, קתדרה 143, ניסן תשע"ב - 2012, עמ' 7–44
• נדב נאמן, ח'רבת קיאפה והמאבק בין פלשתים לכנענים בתקופת הברזל הקדומה בדרום הארץ, קתדרה 143, ניסן תשע"ב - 2012, עמ' 65–92.
• יואב פרחי, "מטבעות וחותמות נדירים מחורבת קיאפה מן התקופה הפרסית המאוחרת וההלניסטית הקדומה", קדמוניות 141, 2012, עמ' 17–20.
• גיא שטיבל, על אם הדרך: חורבת קיאפה בתקופה הקלאסית ובתקופות המאוחרות, חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה: קובץ מחקרים ד, תשע"א-2010, עמ' 161–169.
• יוסף גרפינקל, מדלן מומצ'וגלו, בית המקדש וארמון שלמה - מבט חדש לאור הארכיאולוגיה, הוצאת קורן, ירושלים, 2013
• יוסף גרפינקל, סער גנור, מדלן מומצ'וגלו, "מתחם הפולחן ליד השער הדרומי בחורבת קיאפה", קדמוניות, חוברת 149, תשע"ה, 2015 עמ' 2–13
• יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

• בתוך: חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה - קובץ מחקרים, כרך ג', 15 באוקטובר 2009, דוד עמית, גיא ד' שטיבל, אורית פלג–ברקת (עורכים), רשות העתיקות.
  • חגי משגב, יוסי גרפינקל וסער גנור, האוסטרקון מחורבת קיאפה, עמ' 111–123.
  • עדה ירדני, הכתובת מחורבת קיאפה: הערות והארות א', עמ' 124–125.
  • אהרן דמסקי, הכתובת האניגמטית מחורבת קיאפה: צורתה וסוגתה: הערות והארות ב', עמ' 126–129.
  • שמואל אחיטוב, הכתובת מחורבת קיאפה: הערות והארות ג', עמ' 130–132.
• חגי משגב, "אוסטרקון מחורבת קיאפה", קדמוניות 141, 2011, עמ' 13–16
• גרשון גליל, העשור הראשון למלכותו של דוד בירושלים ויחסיו עם הפלשתים לאור ממצאים הארכאולוגיים והאפיגרפיים מח‘רבת קיאפה היא נטעים, חידושים בחקר ירושלים ט"ז, 2010, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, המחלקה ללימודי ארץ ישראל, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 21-71
• גדעון צור, הארכאולוגיה לאן – האוסטרקון מחורבת קיאפה, יולי 2014

• אתר קיאפה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

מדיה וקבצים בנושא חורבת קייאפה בוויקישיתוף

• יוסף גרפינקל וסער גנור, חורבת קייאפה: ביצור הגבול בממלכת יהודה, באתר רשות העתיקות
• מצגת על הממצאים באתר (בעברית) מצגת על הממצאים באתר (באנגלית)
• פרק 49 – דברי הימים: בין דוד לגליית – חידת קיאפה בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• משה גלעד, מקום מרתק עם תצפית נפלאה, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2021
• חורבת קיאפה, סרטון באתר יוטיוב

• המחלקה לדוברות, הטקסט העברי הקדום ביותר בעולם התגלה במבצר האלה, אתר האוניברסיטה העברית, 4 בנובמבר 2008
• חגי משגב, הכתובת מחורבת קיאפה, בערוץ היוטיוב של בית אבי חי, 25 באוגוסט 2024