S-75 דווינה

SA-2

מידע בסיסי
קוד נאט"ו	Guideline
ייעוד	הפלת מטוסי אויב
ארץ ייצור	ברית המועצות
פעילות מבצעית	מלחמת ששת הימים, מלחמת וייטנאם, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל
מלחמות ומבצעים	מלחמת וייטנאם
תקופת השירות	1957–הווה (כ־67 שנים)
משתמשים	חיל האוויר האפגני, חיל האוויר האלבני, חיל ההגנה האווירית הסובייטי
פלטפורמת שיגור	משגר עם טיל בודד
מאפיינים כלליים
הנעה	מנוע רקטי דלק מוצק, דו שלבי
משקל	2,300 ק"ג
ממדים
אורך	10.60 מטר
קוטר	700 מ"מ
ביצועים
מהירות	3.5-3 מאך
טווח	45 ק"מ
גובה טיסה	20,000 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי	200 ק"ג
מרעום	קרבה
הנחיה	פיקוד

S-75 דווינה (ברוסית: C-75 קודי דיווח נאט"ו עבור טילי המערכת: SA-2 Guideline) היא מערכת טילי קרקע-אוויר (טק"א) נייחת לגובה רב ולטווח בינוני מתוצרת משרד התכנון הסובייטי בראשות סמיון לאבוצ'קין.

המערכת הייתה בעבר מערכת הטק"א הנפוצה ביותר בעולם והיא נמכרה לרוב מדינות הגוש הקומוניסטי ולמדינות ערב. המערכת פותחה כחלק מתורת הלחימה הסובייטית למתן כיסוי הגנתי כנגד מטוסי אויב מגביהי טוס, בעיקר מפציצים ומטוסי צילום אמריקניים.

פיתוחה של המערכת החל בשנת 1953. היא הוצגה לראשונה בחגיגות ה-1 במאי 1957 במוסקבה. המערכת נמסרה לצבא ברית המועצות בשנת 1959 וכבר בשנה זו, בתאריך 7 באוקטובר 1959, נזקף לזכותה יירוט ראשון של מטוס שזכה להד תקשורתי רב ולהלם בחיל האוויר האמריקני. היה זה יירוט מטוס ביון U-2 ב-1 במאי 1960 במהלך משימת מודיעין בגובה רב. על אף שבמהלך יירוט המטוס שוגרו לעברו 17 טילים, כאשר אחד מהם הפיל בטעות מטוס סובייטי מדגם מיג-19, נחשב יירוט מטוס הביון U2 להצלחה וגרם לפאניקה בצבא ארצות הברית ובשינוי בדפוסי הפעולה של חיל האוויר האמריקני. בשנות השישים יוצרה המערכת בכמויות גדולות ועד 1964 הוצבו כ-600 סוללות SA-2 על אדמת ברית המועצות לבדה. מאוחר יותר בשנות השישים נפרסו כ-1,000 סוללות SA-2 על אדמת רוסיה. בגלל צורת הטילים - ארוכים ודקים - זכו טילי ה-SA-2 לכינוי "עמודי הטלפון".

סוללת טילי SA-2 כוללת מנ"א (מרכז ניהול אש) שבו מצוי מכ"ם ההרכשה אשר עוקב אחר המטרה (קוד דיווח נאט"ו "פאן סונג") ואנטנות שידור אותות הפיקוד והעקיבה אחר הטיל, סביב המנ"א ממוקמים במרחק של 60 - 100 מ' משגרי הטילים כאשר על כל משגר טיל דו-שלבי אחד בלבד מדגם V750. מכ"ם הגילוי האווירי אשר צמוד לסוללות טילי SA-2 הוא מכ"ם P-12 או P-18.

תהליך היירוט מתחיל בהעברת נתוני מטרה ממכ"ם הגילוי הסוללתי למנ"א. המנ"א מרכישה את נתוני המטרה ועל פי נתוני המטרה משוגר טיל (על פי הדוקטרינה הסובייטית לרוב משוגרים 2 טילים לכל מטרה) לאחר הפרדת הטיל מהמאיץ מתחיל שלב הניהוג למטרה. הטיל פסיבי ומקבל את פקודות הניהוג בשידור רדיו בתחום התדרים P מהמנ"א.

טיל ה-V750 הוא דו שלבי. המאיץ מונע בדלק מוצק ותפקידו להקנות לטיל את האנרגיה הקינטית הראשונית במשך 4-5 שניות. בתום שלב ההאצה ניצת המנוע בטיל עצמו המונע בדלק נוזלי ובמחמצן. משך ההנעה של מנוע הטיל 22 שניות (או עד ליירוט). מהירות הטיל בשלב השני כ-3 מאך.

סוללות טילי SA-2 מאורגנות לרוב בחטיבות טק"א כבדות הכוללות 4-6 סוללות SA-2 ו-SA-3. מערכת הטילים SA-2 יוצרה במספר גרסאות הנבדלות זו מזו בעיקר במערכת ניהול האש ובמכ"ם, הגרסאות מסומנות באותיות A עד F. נוכח ממדיהם הפיזיים הגדולים של המכ"ם ושל הטילים, מידת הניידות של המערכת נמוכה יחסית וזמן העתקת מיקומה של סוללת טילי SA-2 יהיה מספר רב של שעות. מהירות הנסיעה המרבית של חלקי המערכת היא כ- 20 קמ"ש.

לאחר נפילת מטוס הביון - U2 האמריקאי בשנת 1960, החל מאמץ מודיעיני-טכנולוגי וטכני של צבא ארצות הברית להתמודד עם המערכת החדשה. באמצע שנות השישים הצליח צבא ארצות הברית להביא לירידה באפקטיביות של מערכת SA-2 באמצעות פיתוח טיל ה-AGM-45 שרייק אשר מתביית על שידור המכ"ם של המערכת ומשמיד אותה ובאמצעות פיתוח אמצעי לוחמה אלקטרונית על גבי מטוס B-66 אשר יצר חסימה אלקטרונית והוציאה את מכ"ם ההרכשה של המערכת מכלל פעולה באופן זמני.

האפקטיביות של המערכת הלכה ופחתה עד שלקראת סוף שנות השישים היחס בין מספר הטילים ששוגרו ליירוטים מוצלחים הגיע לכ-30 טילים ליירוט.

במרוצת השנים ולאחר שנלמדו תכונות המערכת, פחתה עוד יותר אפקטיביות המערכת מאחר שבמטוסים הותקנו קולטי אזהרות מכ"ם לגילוי שידור הפיקוד לטיל אשר התריעו לטייס על שיגור ואיפשרו לו לבצע תמרון התחמקות מהטיל. לפי נתוני משרד ההגנה האמריקאי, לקראת סוף מלחמת וייטנאם פחתה האפקטיביות ל - 1:100.

מערכת הטק"א SA-2 יוצרה במספר דגמים שמסומנים באותיות A לדגם הראשון ועד לדגם E שהוא האחרון והמתקדם ביותר. בין הדגמים קיימים הבדלים במכ"ם ההרכשה, במכ"ם הפיקוד, בטילים ועוד.

מעטפת הביצועים של הדגמים המשופרים היא:

• טווח מקסימלי - 45 ק"מ
• טווח מינימלי - 6 ק"מ
• גובה מקסימלי למטרת יירוט - 20 ק"מ
• משקל ראש קרבי כ-200 ק"ג
• רדיוס הריגה - כ-65 מ' בגובה רב ועד ל-250 מ' בגובה נמוך
• משקל הטיל כ-2.5 טון
• אורך הטיל - 11.2 מ' (בדגם E)

מצרים רכשה את המערכת כבר בשנת 1960. בשנת 1963 פרסה בשטחה 8 סוללות טילים והייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהפעילה טילי קרקע אוויר. עד מלחמת ששת הימים הציבו המצרים סביב אתרים אסטרטגיים 27 סוללות טילי SA-2 כולם מסדרה B. השימוש המצרי הראשון במערכת היה במלחמת ששת הימים בה היא הופעלה כנגד מטוסי חיל האוויר הישראלי. המערכת לא הייתה ידועה די הצורך לחיל האוויר ולכן העדיף שלא להתמודד מולה אלא לחדור למטרותיו בנתיבים עוקפי אמ"ט או בטיסה בגובה נמוך שמתחת ליכולת נעילת הטיל. במלחמה הופל ככל הנראה מטוס ישראלי אחד מפגיעת טיל. תשע סוללות הותקפו במלחמה וסוללה אחת נתפסה שלל במהלך כיבוש חצי האי סיני.

בקיץ 1970 רכשה מצרים 10 סוללות נוספות מדגם C. במלחמת ההתשה השתלבה המערכת במערכים משולבים של סוללות SA-2 נייחות וסוללות SA-3 אשר דילגו מאתר לאתר וביצעו מארבי טק"א. המערכת הצליחה במספר מקרים ליירט מטוסים של חיל האוויר הישראלי ולצמצם את חופש הפעולה שלו באזור התעלה.

במלחמת יום הכיפורים המערכת השתלבה בשאר אמצעי הנ"מ ויחד עימם הביאה להגבלה משמעותית באפקטיביות של חיל האוויר הישראלי ובעיקר לצמצום ביכולתו לסייע לכוחות הקרקע.

במלחמת שלום הגליל כבר הייתה המערכת למיושנת ולחיל האוויר היו האמצעים הדרושים לשיבוש המערכת ולהשמדתה מהאוויר באופן יעיל ללא אבדות כלל.

מעל 20 מדינות מפעילות את מערכת ה-S-75 דווינה. בין המדינות ניתן למצוא את: איראן, בולגריה, וייטנאם, מצרים, סוריה, סין, פקיסטן, קוריאה הצפונית, רומניה ועוד. בחלק מהמדינות המערכת הוצאה כבר משימוש, בהן: אלג'יריה, גאורגיה, הודו, עיראק, רוסיה ועוד.

• S-125 נייבה
• S-200
• S-300
• S-400
• S-500

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: S-75 דווינה