סטפס

סטפס (באנגלית: Tap dance) הוא סגנון ריקוד בו מכים ברצפה עם נעלי סטפס להפקת מקצבים שונים. שני סגנונות סטפס עיקריים: רית'ם (rhythm "קצבי") וברודוויי. סגנון הברודוויי מתמקד בריקוד ובאסתטיקה הגופנית ונראה לרוב במחזות זמר. רית'ם מתמקד במוזיקליות ומקצבים ומחשיב את עצמו כחלק מעולם הג'אז.

נעל הסטפס מורכבת משני חלקי מתכת הנמצאים בעקב הנעל ובאזור האצבעות המפיקים צלילי הקשה. קיימות מספר חברות שונות המייצרות נעלי סטפס וכל חברה מייצרת נעל הנשמעת מעט שונה.

סגנון soft shoe ("סופט שו" הנעל הרכה) הוא סגנון של ריקוד הסטפס בדינמיקה נמוכה ומקצב איטי.

ריקוד החול "Sand Dance" גם הוא סגנון של ריקוד הסטפס, בו רוקדים על חול להפקת צליל מחוספס.

היסטוריה

שורשי ריקוד הסטפס באיחוד התרבויות בין השבטים האפריקאים לבין הריקוד האירי, הסקוטי הקלוג הבריטי הורנפיפס וג'יגס. נראה כי ריקוד הסטפס החל באמצע המאה ה-18 במופעי המינסטריל.

וויליאם הנרי ליין הנקרא גם "מאסטר ג'ובה" היה רקדן אפרו-אמריקאי שהופיע על אותה הבמה יחד עם שחקנים לבנים ונחשב לאחד מראשון האבות של סגנון הסטפס.

כשמופעי המינסטרל החלו לאבד את הפופולריות שלהם, מופעי הסטפס החלו לעלות על במות הוודוויל.

בעקבות החוק שאסר על אפרו-אמריקאים להופיע במופעי סולו, רוב מופעי הוודוויל היו קטעי דואט. כך נוצר הצמד המפורסם "באק ובאבלס" בו הופיעו יחד רקדן בסטפס ג'ון "באבלס" סאבלט ונגן הפסנתר פורד "באק" וושינגטון. הצמד הופיע בריקוד הנקרא קלאס אקט ("Class act") בו לבשו שניהם חליפות טוקסידו ומאז ועד היום רקדני סטפס רבים מופיעים כאשר הם לבושים בטוקסידו מהודר. המופע מזכיר יריבות שהייתה נראית לעין במופעי המינסטריל הישנים כאשר רקדן הסטפס מציג עצמו כליצן רוקד.

רקדן סטפס נוסף מאותה התקופה היה ביל "בוג'נגלס" רובינסון שהיה בן חסותה של אליס וייתמן (האחיות וויתמן) בשנת 1904. בוג'נגלס, שהיה גם רקדן אירי וגם רקדן בסגנון "באק אנד ווינג" הצטרף לוודוויל בשנת 1902 כחלק מצמד יחד עם ג'ורג' דאבליו קופר. הצמד הפך למפורסם בארצות הברית ובאנגליה. בשנת 1908 הצמד התפרק כתוצאה מחוסר הסכמה בין השניים. בוג'נגלס עבר לקריירת סולו, דבר שהיה יוצא דופן לתקופה, וזכה להצלחה עולמית. קיבל תפקידים ראשיים בסרטים, גם לצד הילדה-רקדנית שירלי טמפל.

זמן קצר לאחר מכן ה"אחים ניקולאס": פאייארד והארולד ניקולאס היממו את הקהל בסטפס משולב בפעלולים אקרובטים. באחת הסצנות המפורסמות ביותר שלהם בסרט "מזג אוויר סגריר" ("Stormy Weather") האחים רוקדים על מדרגות וקופצים אחד מעל השני כאשר הם נוחתים בתנוחת שפגט ומייד עולים לעמידה ללא ידיים.

בשנות ה-20 החלה בצורת באירלנד, דבר שזרז עליית מהגרים לארצות הברית, ותרם לאיחוד בין התרבויות והצעדים בין הריקוד האירי לבין הסטפס שעד כה הושפע בעיקרו מאפריקה ומתעשיית הבידור בארצות הברית.

Masters of Lindy Hop and Tap 2009 - performance finale

בשנות ה-30 סגנון לינדי הופ והסטפס החלו לחבור אחד לשני, ולקחת השראה מצעדים שונים זה מסגנונו של זה.

בשנות ה-50, סגנון הרוק אנד רול, וריקוד הג'אז נהיו פופולרים יותר ויותר ודחקו את הסטפס מעין הקהל. ריקוד הג'אז של היופ למעשה התפתח מסגנון הסטפס, כך לשני הסגנונות צעדי ריקוד משותפים. אך ריקוד הג'אז התפתח בנפרד מהסטפס והפך לסגנון ריקוד בזכות עצמו.

רקדנים מפורסמים משנות ה-60 וה-70 היו ג'ימי סלייד, ארתור דאנקן ("Arthur Duncan") וטומי טון ("Tommy Tune").

תעשיית הקולנוע תרמה להחייאת הסטפס כאשר יצא לאקרנים הסרט "No Maps On My Taps" בשנת 1979. כמו כן סרט האנימציה המצליח "תזיזו ת'רגליים" ("Happy Feet") בשנת 2006.

יום הסטפס הבינלאומי חל בתאריך 25 במאי, הוכרז על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לפי חוק ב-7 בנובמבר 1989. הבחירה בתאריך 25 במאי אינה מקרית, מדובר ביום הולדתו של ביל "בוג`נגלס" רובינסון - אבי הסטפס, שאיחד בין הלבנים והשחורים בריקוד הסטפס באמריקה בתחילת המאה ה-20.

הריקוד תועד בסרטים רבים, ביניהם: "Tap", "שיר אשיר בגשם", "לילות לבנים", "תזיזו ת'רגליים", "מועדון הכותנה", "אמריקאי בפריז" "רקדני הפלדה".

בין רקדני הסטפס המצליחים בימינו:^[^{דרוש מקור]} ברנדה באפלינו, דיאן ווקר, סביון גלובר, סאם וובר, ג'יסון סמואל סמית', שרה רייך, מלינדה סוליבאן, מוריס היינס, מישל דוראנס, קלואי ארנולדס, ג'ייסון ג'אנאס, הת'ר קורנל, דורמישה סמברי אדוארדס.

מאפייני הסטפס

רקדני הסטפס משתמשים בתכיפות בסינקופה. כוריאוגרפיה של סגנון הסטפס תתחיל בדרך כלל על הספירה הראשונה או האחרונה של בר המורכב מ-4 רבעים. היבט נוסף של סטפס הוא אלתור. ריקוד הסטפס יכול להיות מלווה על ידי מוזיקה או ללא מוזיקה, אקפלה, וכך מנגנים הרקדנים את המוזיקה בעת שרוקדים אותה.

"הופרס" (Hoofers) הוא מושג המתייחס בדר"כ לרקדני סטפס שרוקדים "קרוב יותר לרצפה" ובדר"כ משתמשים בעיקר ברגליים ופחות משתפים את הגוף והידיים בעת הריקוד. סגנון זה נקרא גם "רית'ם" (Rhythm Tap) סגנון שהתפתח על ידי העבדים באמריקה, כאשר אסרו עליהם לרקוד את הריקודים המסורתיים שלהם, ואלו, שאפו השראה מהריקודים האיריים בעיקר. כך שלמעשה מהמקור של סגנון הרית'ם צמח סגנון הברודוויי כאשר אנשים רבים חשבו^[^{דרוש מקור]} ששימוש בסגנון זה בשילוב עם תנועות גוף וידיים יצור סגנון מסעיר ומרענן והחל לעלות לבמות התיאטרון במחזות זמר בברודוויי בשלב מאוחר יותר.

רקדנים רבים, ביניהם סטיב קונדוס פיתחו סגנון חדשני לרית'ם טאפ, בהשראתם רקדנים כמו גרגורי היינס וסביון גלובר המשיכו את התפתחות סגנון הסטפס בעולם. רוב ההופרס היו ממוצא אפרו אמריקאי כמו סמי דייוויס ג'וניור, גרגורי היינס וסביון גלובר. בשנת 1989 עלתה תודעת הציבור לסטפס יחד עם הסרט "Tap" בו משחקים ורוקדים הופרס המוערכים עד היום: גרגורי היינס, סמי דייוויס ג'ונייור, סוזן דאגלס, סביון גלובר, באני בריגס, סטיב קונדוס, ארתור דאנקן, האוורד "סאנדמן" סימס, ג'ימי סלייד, הארולד ניקולאס, גיין גולדברג, דיאן ווקר, צ'אנס טיילור... בשנת 2006 יצא לאקרנים סרט מצליח נוסף העוסק בסטפס "תזיזו ת'רגליים" (Happy Feet) בכיכובו של סביון גלובר הרוקד את התפקיד של הפינגווין "ממבל".

רקדני עבר כמו פרד אסטר רקדו בסגנון שהזכיר מעט ריקודים סלונים, יחד עם ג'ין קלי ששילבו אלמנטים של בלט לסטפס, סגנון הנקרא ברודוויי ופופולרי בתרבות האמריקאית. סגנון זה לרוב משתמש במוזיקה המתאימה למחזות זמר ועבור בנות נרקד בעיקר בנעלי סטפס על עקבים. מחזות זמר מפורסמים בהם ניתן לראות את הסגנון הזה הם "Anything Goes" (הכל הולך) ו-42nd Street (רחוב 42).

שמות צעדים נפוצים בסגנון הסטפס: שאפל, שאפל בול צ'ינג', דאבל שאפל, סופר שאפל, הופ שאפל, פלאפ, פלאפ היל, קראמפרול, באפלו, מאקסיפורד, פול בק, ווינגס, אייריש, פדאל אנד רול, סטומפ, בראש, צ'אג, סקאף, ספאנק, ריף, טו, היל קליק, טיים סטפס, אובר דה טו, שוגי בופ, דרובק... לרוב מספר צעדים פשוטים יבוצעו יחד או אחד אחרי השני ליצירת צעד חדש. לרוב הצעדים יש גרסאות שונות כך שאותו הצעד יכול להשמיע צליל שונה עבור כל גרסה של עצמו. טיים סטפס הוא אוסף צעדים בעלי אותו הגרוב.

נעלי הסטפס

בשנים הראשונות של הסטפס נעל הסטפס הייתה מורכבת מסוליית עץ או עור. היום סוליית הנעל מורכבת משני החומרים כאשר מחוברים לעקב הנעל ולאזור אצבעות הנעל שני חלקי מתכת להפקת צליל חזק בעזרת ברגים.

נעל מסוג שונה, משקל שונה ועל משטח שונה תפיק צליל שונה.