גיור

גיוּר או גירות הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאֵם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון המקראית היה גם שימוש במונח "התייהדות"^[1] כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה גֵּר ואישה שהתגיירה מכונה גִּיוֹרֶת. הגיור מתבצע על ידי מעמד קבלת המצוות וטבילה, ואצל זכרים גם ברית מילה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הגר הקריב גם קורבן עולה מיוחד להשלמת הליך גיורו.

ההלכה מבחינה בין גר צדק, שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב, שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. במקרא נעשה שימוש לא מובחן באותו מונח ("גר"), וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק. ההסבר לכך הוא שבמקרא המושג גר הוא שם כולל לכל מי שאינו חלק אינטגרלי מהחברה אלא נספח ואורח. למעשה, כיום מוסד "גר תושב" אינו מתקיים למעשה, וקוראים בשם "גר" רק לגר צדק.

גר צדק הוא אדם שבחר להצטרף לברית שכרת ה' עם אברהם בברית המילה, ולברית שנכרתה בין ה' לישראל במעמד הר סיני, ולקבל עליו לקיים את המצוות שה' ציווה את עם ישראל, ועל ידי כך הוא הופך ליהודי גמור.

היהדות, בניגוד לחלק מהדתות האחרות, אינה נוטה למיסיונריות ודואגת להערים קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין יכול להתגייר בכפוף לשיקולים הלכתיים.

ערך מורחב – גר תושב

גר תושב הוא גוי שמעוניין להיות שותף לחזון הגדול של ישראל ובא לשבת בארץ ישראל בחברת היהודים, ומוכן גם לקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח אף שאינו חלק מהעם והברית אלא רק מקבל את המוסכמות הדתיות הבסיסיות^[2].

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

במקרא לא מתואר במפורש טקס גיור. הגר במשמעותו המקראית הוא 'מי שגָר'. הגרים במקרא לעיתים הם ישראלים הגרים בין לא-ישראלים, ולעיתים זרים החיים בישראל. תרגום השבעים תרגם אותם במונחים נפרדים.^[3]

עם זאת, בפרשנות חז"ל לכמה אירועים מקראיים מופיע גיור. מעמד הר סיני מפורש כהליך גיור לעם כולו, המהווה מודל לאופן בו ניתן מאז לגייר יחידים ולצרפם לעם. בנוסף, מסופר שביציאת מצרים הצטרפו לעם ערב רב, נכרים שדבקו בעם ישראל. יתרו כהן מדין וחותן משה, שנתייחדה לו פרשה חשובה בתורה, נתפס אצל חז"ל כאב טיפוס למתגייר האידיאלי^[4]. רחב, גיורת תנ"כית מפורסמת נוספת^[5], נישאה על פי חז"ל ליהושע^[6]. שושלת המלכות החשובה ביותר בישראל המכונה "מלכי בית דוד" שמהם יצאו בין היתר דוד, שלמה וחזקיהו, הם צאצאים של גיורת, הלא היא רות המואביה, כמסופר במגילת רות^[7].

אף על פי שכל גוי יכול להתגייר ולהפוך ליהודי, התורה אסרה שגרים מעמים מסוימים יבואו בקהל, כלומר אסור להם להתחתן עם יהודים רגילים. כפי שמתואר בתורה:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.

— ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים ד'–ט'

האיסור לעמוני ומואבי לבוא בקהל הוא אפילו אחרי עשרה דורות, ו"עד עולם". חז"ל למדו מהפסוק שהאיסור הוא דווקא על גברים ולא על נשים, ”עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”^[8].

למצרים האיסור הוא רק בשני הדורות הראשונים, ואילו לדור השלישי כבר מותר לבוא בקהל. וכפי שהדגים זאת מנימין הגר המצרי ”אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל”^[9]. רש"י מסביר, כי סיבת ההרחקה מעמים מיוחדים אלו הם העוולות שעשו לישראל, ובעוד שעמון ומואב עשו עוולות רוחניות שנחשבות לחמורות, האדומים והמצרים עשו עוולות פיזיות שנחשבות לקלות יותר, ולכן מותרים בדור השלישי.

עם נוסף שנאסר לבוא בקהל, היו הגבעונים, שנאסרו בשל העזות והאכזריות שהייתה בהם^[10].

גר צדק מותר בממזרת וכן גיורת מותרת בממזר, אך הצאצאים מחתונה זו יהיו פסולים כמו הצד הפסול^[11].

לגיורת אסור להתחתן עם כהן, אבל בת כהן יכולה להתחתן עם גר^[12].

גר יכול לשאת את בתו הגיורת אם נולדה לפני שהתגייר, וכן את אחותו הגיורת מאביו^[13].

התורה מתייחסת פעמים רבות אל הגר בגישה אוהדת, ומדגישה פעמים רבות את הניסיון ההיסטורי של עם ישראל במצרים, כדי לגייס יחס חיובי לגר. המעמד של הגר הוא שוויון בפני החוק, ואיסור מיוחד לפגוע בו ולהפלות אותו לרעה.

מצינו בתורה שאלוהי ישראל אוהב גרים:

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה

— ספר דברים, פרק י', פסוק י"ח

ובעקבותיו עם ישראל מצווה לפחות פעמיים על אהבת הגר.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

— ספר דברים, פרק י', פסוק י"ט

וכן גם:

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

— ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ד

ישנו חיוב לשמור על מעמדו השווה של הגר:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים י"ד–ט"ז

קיים גם איסור להונות את הגר או להתעמר בו:

”וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות, כ"ב, כ').

”וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות, כ"ג, ט').

כשעם ישראל מבוקר על מעשים רעים הוא מבוקר על כך שהוא פגע בגר ביחד עם החוליות החלשות האחרות בחברה כמו היתום, האלמנה והאביון. למשל ”וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט” (יחזקאל, כ"ב, כ"ט), ”לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ” (יחזקאל, כ"ב, ז').

התורה שבעל פה מחלקת בין גר תושב, גוי המתגורר עם ישראל ומקבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח, לגר צדק שהצטרף לעם ישראל והתחייב בכל מצוותיו. בדברי חז"ל, הטון הרווח הוא יחס חיובי לגר. בתקופת בית שני ההגבלה על קבלה מעמים מסוימים כבר בטלה, מהטעם שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, ושינה לחלוטין את הרכב האוכלוסייה במזרח התיכון, ולכן גוי שבא להתגייר, אפילו ממצרים וממואב, חזקתו שאינו מהעמים הבעייתיים^[14] בנוסף היו גם דעות של חז"ל ששללו קבלת גרים מעמלק^[15]. מאידך ישנה מימרה של חז"ל בתלמוד הבבלי שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: ”מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון? שמעיה ואבטליון.”^[16].

”אמר ר' אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים.”^[17].

”אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?”^[18].

בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים בעם ישראל, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים.

בתקופת המשנה והתלמוד בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס^[19], גם התנאים, רבי עקיבא, שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו^[20], שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת."^[21] וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים."^[22]. את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר^[23], ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים. ויש שהסבירו שמימרא זו נאמרה כמוסר לישראל שישפרו מעשיהם, ולא כהנחיה לגבי ביצוע גיורים^[24]. הרב עקיבא גלזנר הסביר שמימרא זו נאמרה לגבי תקופת הגלות, שבה יש סכנה להיות יהודי, וישנו חשש כבד שהמתגייר יחזור למולדתו ויעבוד עבודה זרה. אבל בארץ ישראל תחת שלטון יהודי חשש זה נמוך בהרבה, ולכן גרים אינם קשים לישראל.^[25]

קיימת מחלוקת בשאלה האם הגר יכול לומר בפרשת מקרא ביכורים את הציטוט "אלוהינו ואלהי אבותינו", או שאין אבות האומה אברהם יצחק ויעקב נחשבים אבותיו (משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה ד'). דעת המשנה היא שהגר מביא ביכורים אך אינו קורא. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעתו של ר' יהודה, שגם על פיה גר מביא ביכורים, אך גם קורא את הציטוט הנ"ל - ואבות האומה נחשבים אבותיו.

בתקופת הזוגות מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי^[26].

ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה בחז"ל הכְוונה לבתי דין לא להקשות את הגרות:^{[דרוש מקור]}

"רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק... אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב..."^[27].

בהתאם למגמה של עדיפות לתלמיד חכם ממזר על פני כהן גדול עם הארץ, חז"ל מספרים סיפור שבו הם נותנים עדיפות לתלמידי חכמים על פני כהן גדול שלא נהג כהוגן. על פי התלמוד כהן גדול ששמו לא הוזכר (כנראה בכוונה), יצא ביום כיפור מבית המקדש לאחר עבודתו. הוא נעלב לאחר שהקהל הגדול שליווה אותו, עזב והלך אחרי שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין תלמידי החכמים בדור הרביעי של תקופת הזוגות שהגיעו למקום. ולכן הטיח בהם עלבון "יבואו בני העמים לשלום", לומר שהיו ממשפחות גרים והם נחותים ממנו, והם ענו לו, "יבואו בני העמים לשלום - שעושים מעשה אהרון, ולא יבוא בן אהרון לשלום - שלא עושה מעשה אהרון"^[28].

חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין."^[29]. במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקילס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל^[30].

השומרונים מכונים אצל חז"ל "גרי אריות" מפני שעל פי המסופר בספר מלכים (ב', י"ז), לאחר שהובאו לארץ בידי מלך אשור, הם המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובתגובה ה' הביא עליהם אריות שהרגו בהם ולכן הם התגיירו בשל הפחד, אבל המשיכו בעבודת אלילים. חז"ל חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם, האם הם גרי צדק או שמא נחשבים כגויים.

להלכה אין כמעט הבדלים בחיוב במצוות או במעמד בין הגר ליהודי מלידה. הבדלים שישנם הם: א. הגר אינו נחשב כבן ליוצאי מצרים ובחלק מהטקסטים שמוזכר 'אבותינו' עליו להשמיט (מקרא ביכורים)^[31]. ב. ע"פ הכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד" אין לגר קרבת משפחה הלכתית עם שאריו אפילו אם הם התגיירו חוץ ממקרים מסוימים שחכמים החמירו מחשש לטעות^[32]. ג. ישנן הגבלות מסוימות במינוי גר לדיין.

נחלקו תנאים האם גר מותר לשאת ממזרת (וגיורת ממזר). לדעת רבי יהודה אסור לגר לשאת ממזרת כי "קהל גרים נקרא קהל", וכאשר התורה אסרה על ממזר לבא בקהל ה’, האיסור כולל גם לבא בקהל גרים. לעומת זאת לדעת חכמים גר מותר בממזרת, כיון שקהל גרים אינו נקרא קהל^[33]. ההלכה היא כדעת חכמים, שגר רשאי לשאת ממזרת. הילד שנולד מנישואין אלה נחשב ממזר (כי אחד מהוריו ממזר)^[34].

כאשר גר נשא גיורת, בנם מותר בממזרת. כאשר ישראל שאינו גר נשא גיורת בנם אסור בממזרת. כאשר גר נשא ישראלית, לדעת הר"ן בנם מותר בממזרת, כי הוא נחשב בן למשפחת גרים, על פי אביו, ואילו לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך הוא אסור בממזרת כי הוא נחשב חלק מקהל ה’^[35].

כחלק מאיסורי הנישואין לכהן, כהן אסור לשאת גיורת. בעניין זה ישנן ארבע דעות בין התנאים^[36]. לדעת רבי שמעון, אם הבת התגיירה מתחת לגיל 3, היא כשרה לכהונה. לדעת רבי אליעזר בן יעקב, כאשר אחד ההורים מישראל, הבת כשרה לכהונה, לדעת רבי יוסי גם כששני ההורים גרים, אם הבת הורתה ולידתה בקדושה, היא מותרת לכהן, ולדעת רבי יהודה רק כשאביה אינו גר הבת מותרת לכהן. ההלכה היא כדעת רבי יוסי, אך לכתחילה כהן לא יישא גיורת אלא אם אחד מהוריה מישראל, כדעת רבי אליעזר בן יעקב^[37].

במהלך ההיסטוריה היו שליטים שאסרו על גיור והתגיירות. כך לדוגמה בצו^[38] ששלח קונסטנטינוס לפרייפקטוס פרייטוריו (אנ') אבאגריוס (evagriom) נאמר "אם יתחבר מישהו מהאוכלוסייה אל הכת היהודית מחללת הקודש ויצטרף להתוועדויותיהם, ישא עמם בעונשים הראויים".

ישנם מקורות רבים בהלכה שמעידים על איסורים שכאלה: המהרש"ל בן המאה ה-16 כתב: "ועל כן אני מזהיר ואומר כל מי שמשותף לקבלה זו האידנא, במקום שהמלכות מקפדת שדמו בראשו בין המתעסק עמו בגרות שלו, בין היודע ממנו... וראוי לחוש מאוד מאוד"^[39]. ובאופן דומה כתב רבי עקיבא איגר^[40]. גם בפולין במאה ה-19, כתב הרב מלכיאל צבי טננבוים: "וכל אחד יבין כי כל הדברים אלו לא נאמרו לדין והלכה כי בזמן הזה ובמדינותינו אינם מקבלים גרים"^[41]. כמו כן ידועה דמותה של הגרף פוטוצקי, שהיה לפי המסופר גר צדק שנרצח על קידוש השם בעת שנודע שהתגייר. גם בהונגריה עד שנת 1896, אף לאחר שהוענק ליהודים שוויון זכויות, לא הוענק שוויון לדת ישראל, ולכן עדיין אסור היה לנוצרי להתגייר. כך עולה מדבריו של רבי חיים סופר שכותב בתחילת תשובה בעניין גיור: "שאלה בנכרי שבא לישראל אשר הוא ממדינה שמותר מחק המלכות שיתגייר נכרי לדת ישראל ומבקש שישראל ילמוד עמו תורת משה וכו'"^[42].

היו מקרים בעת החדשה בהם רבנים גזרו גזרה כללית שאין לגייר, זאת כדי למנוע מבני הקהילה להתחתן עם גוים, מתוך הנחה שבדיעבד נישואיהם יוכשרו על ידי גיור. כך נעשה לדוגמה בארגנטינה^[43].

בימי הביניים מתבלטות שתי גישות שונות בקשר לגרים, שייתכן וכבר היו קיימות בעבר. את הגישה הראשונה הלאומית והסגורה מייצג ריה"ל, ואילו את הגישה השנייה האוניברסלית והפתוחה מייצג הרמב"ם.

ר' יהודה הלוי מציג בצורה ברורה בספר הכוזרי, בו הוא מעמת את היהדות עם העולם החיצוני תוך ניסיון לחשוף את חיבוטי נפשו של הגוי הבא להתגייר, את הגישה הרואה בחברות בעם היהודי עניין 'משפחתי' פנימי הקשור, לדבריו, לסגולה העוברת בעם ישראל מדור לדור, מאז האדם הראשון דרך נח ושלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב:

"וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו" (ספר הכוזרי מאמר א, כו-כז).

"ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים". (ספר הכוזרי מאמר א, קטו).

לעומתו הרמב"ם, באיגרתו לעובדיה גר צדק אומר:

"אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם." (איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, מהדורת הרב שילת, עמ' רלג-רלה).

עד להתפשטותה של קבלת האר"י, רווחה בתורת הקבלה גישתו של ר' יהודה הלוי שהובאה לעיל. תורת האר"י, עם הדגש ששמה על העלאת הניצוצות מן הגויים, ראתה בנשמות הגרים נשמות שביסודן הן נשמות ישראל שהתגלגלו לבין האומות. לדידה, במהלך הגיור שבות נשמות הנושאות איתן את סגולת ישראל אל העם היהודי. באופן זה, של תהליך העלאת ניצוצות, הסביר ר' חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה את מצות אשת יפת תואר.

בתלמוד בבלי במספר מקומות^[44] מוזכר כי תנאי הסף של הגיור הם מילה וטבילה (ובזמן בית המקדש הקרבת קורבן): "אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול". במקור אחר, מפורט סדר הגיור ובו מיד לאחר קבלתו ובמשך טבילתו מודיעים לו פרטים לגבי מצוות^[45]:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חֵלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל מלין אותו מיד...נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו

במקור נוסף^[46] נאמר בפירוש:

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". אמרה נוספת שם המתייחסת למעשה המצוות ולגר היא: "כי הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפילו נחשד לדבר אחד, הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר. נפקא מינה דאי קדיש, קידושיו קידושין

יש המפרשים כי האמור שלא מקבלים אותו, הוא כאשר יש לו התנגדות עקרונית למצווה מסוימת, אבל כאשר עובר על מצווה בשל יצרו, מקבלים אותו, שאם לא כן, אין משמעות לכל מוסד הגיור, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

על פי המבואר בתלמוד, כאשר בני זוג נוכרים מתגיירים יחד, עליהם לפרוש זה מזה שלושה חודשים בטרם יינשאו כדת משה וישראל, על מנת לדעת אם הגיורת הרתה טרם הגיור או לא.

על פי הרמב"ם, בהתאם לדברי התלמוד^[47], תחילה יש לבדוק בו אם מתגייר לא לשם שמים, כמו לשם נישואין, אם לא מצאו עילה מיד מקבלים אותו לתהליך הגיור^[48], ”אמר אני יודע, ואיני כדאי - מקבלין אותו מיד”^[49]. ולאחר מכן יש להודיע לו בענייני אמונה, ייחוד ה' ואיסורי עבודת אלילים ועונשי המצוות כהרתעה, אך לא מאריכים בפירוט נושאי המצוות: ”ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה” עוד קובע הרמב"ם שלא להרבות ולא לדקדק עם הגר: ”ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואחר כך בעבותות אהבה”^[50].

ואם לא חזר בו מקבלים אותו מיד. "ואם קיבל - אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד"^[50].

גם לדעת הרמב"ם, חובה על הגר לקבל על עצמו את כל המצוות, כתנאי לגיור, וכפי שכתב^[51]:

"כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה... - הרי הן כישראל לכל דבר"^[52].

אך לשם כך אין צורך ללמדו מראש את כל המצוות, אלא רק את העיקריות שבהן, כדבריו המובאים לעיל, ומכל מקום, על דעת כך הוא מתגייר, שיקיים את כל המצוות לכשידע אותן.

בזמן שבית המקדש היה קים היה על הגר להביא קורבן. עד להבאתו הגר אינו גר גמור לעניין היותו אסור באכילת בשר קורבנות^[53]. מאז חורבן בית המקדש לא ניתן להקריב קורבנות, ובכללם קורבן הגר. אולם הבאתו אינה תנאי בגיור^[54].

גיור לחומרא הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בגיור זה ברית המילה והטבילה הם ללא ברכת המצוות. בעבר, בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואילך^[55], על יוצאי העדה האתיופית לעבור גיור לחומרא, וכך גם בני המנשה.

בשולחן ערוך, בעקבות הרמב"ם וראשונים נוספים^[56], נפסק כי הגר חייב בקבלת מצוות^[57].

הכניסה ליהדות מותנית בגיור בפני בית דין. הצד הפורמלי של הגיור כולל קבלת האמונה באל אחד, לימוד הלכות ומנהגים יהודיים, טבילה במים (מקווה או מעיין) ולגברים גם ברית מילה או הטפת דם ברית.

בצד המהותי, חייב המתגייר בלימוד של עיקרי האמונה היהודית ומצוותיה ובהסכמה לקיימם הלכה למעשה לאחר מכן. מקובל לתת לגר שם עברי, שמסמל את קבלתו והיטמעותו בעם ישראל. גרים רבים מקבלים כשם המשפחה את השם "בן אברהם", בשל התפיסה שאברהם היה הגר הראשון, וכל המתגיירים הם צאצאיו הרוחניים. נקודות מחלוקת עיקריות בין המקילים למחמירים בגירות הם בעיקר בנושאים של ההתייחסות לעילת הגירות, ומה משמעותו וגדריו בפועל ומעשית של עול המצוות שהגר מחויב לקבל על עצמו. גם אורך תקופת הגיור והיקף החומר של היהדות שיש ללמוד, הם נושאים שיש לגביהם דעות שונות. יש רבנים כמו הרב שאר ישוב כהן, הטוענים שיש הבדל בין גיור בחו"ל, שלגביו צריך לנקוט בגישה המחמירה והמרחיקה, בשל החשש להתבוללות, לבין גיור בארץ ישראל, שבה יש לנקוט בגישה המקילה.

הרב שלמה גורן הדגיש שלמרות שהגוי צריך גם לקבל עול מצוות, עיקר הגיור מתבסס על רצון להצטרף לעם ישראל^[58], כנאמר במגילת רות "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א' ט"ז). גם הרב שאול ישראלי סבר שהדגש צריך להיות על רצונו של הגר להיות חלק מכלל ישראל: "כל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל". גישה מקלה ביחס לגיור הציג גם הרב הראשי הספרדי הראשון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל^[59] ובמיוחד לגבי ילדים ממשפחות מעורבות סבר שיש להקל במיוחד^[60]. גם הרב שאר ישוב כהן סבר שיש לאמץ את הגישה המקילה ולדעתו דגל בה גם הרב חיים עוזר גרודזנסקי^[61]. עם זאת, פוסקים מרכזיים, ובהם הרב קוק, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרבי מלובביץ', הרב משה פיינשטיין והרב שלמה זלמן אוירבך סברו שאין להקל בקבלת המצוות של הבא להתגייר.

במסגרת בדיקת כוונתו של הבא להתגייר, חובה לבדוק, שאין הוא חפץ בגיור מסיבה חיצונית, כמו שררה, פחד או אישות. שכן אם בדקו ונוכחו לדעת, שרצונו להצטרף לעם ישראל נובע מאחת הסיבות הללו, לכתחילה אין מגיירים אותו. משום כך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד המלך, מחשש שמא נתגיירו מחמת פחד. ובימי שלמה המלך, חששו שבאו להתגייר כדי לזכות בגדולה של עם ישראל. מסיבה זו נאמר גם שאין מקבלים גרים לימות המשיח, שכן באותם ימים שיעלה עם ישראל לגדולה, קיים חשש שיבואו להתגייר בשביל ליהנות מאותה הגדולה. למרות הנאמר לעיל, שהרוצה להתגייר שלא לשם שמים, אלא מסיבה חיצונית, אין מקבלים אותו לכתחילה, מכל מקום, אם לפי ראות עיני בית הדין, סופו להתגייר לשם שמים, מותר לגיירו.^[62]

דין זה עומד בסתירה לדברי הגמרא במסכת שבת, מן האמור שם לומדים שמותר לגייר גוי, שחפץ להתגייר מנימוקים שאינם לשם שמים. וכן מותר לגייר גוי שמקבל עליו את מצוות התורה באופן חלקי, אם ברור לבית הדין, שבסופו של דבר ישמור תורה ומצוות וגיורו יהיה לשם שמים^[63].

ערך מורחב – קבלת מצוות בגיור

קבלת המצוות על ידי הגר נחשבת לדעת רבים יסוד מרכזי בגיור. דרישה זו נזכרת בגמרא בבריתא במסכת יבמות (מז ע"ב),

" ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני,[1] ומודיעין אותו עונשן של מצוות, אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למידה זו, אכלת חֵלב - אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת - אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב - ענוש כרת, חיללת שבת - ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן שכרן... ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל - מלין אותו מיד...הרי הוא כישראל לכל דבריו"

— מסכת יבמות, דף מ"ז, עמוד א' -דף מ"ז, עמוד ב'

מהגמרא עולה שמזכירים לגר את קבלת המצוות פעמיים: פעם אחת כשבא להתגייר, כדי לבדוק את נכונותו ואת מודעותו למשמעות ההתקשרות לעם היהודי; פעם שנייה בשעת הטבילה, כחלק מתהליך הגירות. ואילו בגמרא בבכורות נאמר שאם הבא להתגייר מסרב לקבל עליו חלק מהמצוות, אינו יכול להתגייר:

"עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים"

— מסכת בכורות, דף ל', עמוד ב'

לפי אחת הגישות, הגירות מתחילה "לצאת לפועל" עם קבלת המצוות, והיא מושלמת על ידי אקטים פורמליים כמו מילה (לגברים) וטבילה (לגברים ונשים), ובזמן שבית-המקדש קיים – גם על ידי הבאת קרבן^[64]. יש להבחין בין קבלת המצוות בפה ("קיבל- מלין אותו מיד"), לבין קבלת המצוות בלב, שהיא התחייבותו של המתגייר וגמירת דעתו לקבלת הגיור. האחרונה היא שמהווה, לדעת חלק מהפוסקים, את עיקרו של הגיור^[65]. על פי גישה אחרת, הגיור תקף במילה וטבילה בלבד, גם ללא אקט פורמלי של קבלת מצוות. למסקנת השולחן ערוך:

"כל ענייני הגר, בין להודיעו המצוות לקבלם, בין המילה, בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום... הוי גר ומותר בישראלית; חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה"

— שו"ע, יו"ד רס"ח, ג

למעשה, אחרוני דורנו נוטים לפסוק שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד^[66]. יש להזכיר את הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון, הוביל גישה מקילה בעניין וטען שקבלת מצוות אינה נחוצה אף לכתחילה (ולכתחילה צריך להודיע לו מהן המצוות, אך לא שיסכים לקיימן):

מכאן מפורש יוצא שאין דורשין ממנו לקיים המצוות, ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאם לא כן לא יתקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצוות התורה. אלא מה שמודיעין לו מקצת מצוות הוא כדי שאם ירצה יפרוש, וכדי שלא יוכל לומר אחר כך אילו ידעתי לא הייתי מתגייר. וזהו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב. מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות, אפילו לכתחילה

— פסקי עוזיאל, סעיף ס"ה

יש חוקרים שכתבו כי "קבלת מצוות" קיבלה הדגשה בעת החדשה עקב גורמים פנימיים וחיצוניים שהשפיעו על העם היהודי – חילון, מודרניזציה, אמנציפציה ולאומיות^[67][68]. הגיור נתפס בעקבות כך כהצטרפות לדת ישראל, ולפיכך, קבלת המצוות היא עיקר הגיור, ובלעדיה אין למילה ולטבילה משמעות כלשהי. לעומת זאת, הגישה האחרת רואה את הגיור כהצטרפות לאתנוס היהודי וכתהליך של "לידה מחדש"^[69].

בשאלה אם בית דין יכול לקבוע בדיעבד שהגיור לא התקיים משנגלה שהגר לא התכוון לשמור מצוות מלכתחילה, יש מספר דעות. על פי פסק הרמב"ם אין כל אפשרות לבטל את גרותו של גר שהתגייר - "אפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל"^[70], וכך פסקו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך והרמ"א^[71]. הרמב"ם מביא ראיה מהתנ"ך שנשותיהם של שמשון ושלמה לא בוטל גיורן אף על פי "שנגלה סודן" דהיינו שנודע שעבדו לאלילים.

הרב יואל בן נון טען שאם עבירה הייתה מבטלת את הגיור, הרי שחטא העגל במדבר היה צריך להביא לידי ביטול של מתן תורה^[72]. הרב חיים דרוקמן העיר על הפרדוקס שיכול להתרחש אם תהיה אפשרות של ביטול גיור, שאז עלול להיות מצב, שעדותו של גר שהעיד על מתן גט תתבטל, וילדיה של האישה שנישאה בשנית, יהפכו לממזרים^[73]. אף על פי שלא קיימת אפשרות לבטל גירות בדיעבד, עשוי להתברר שהיא הייתה פסולה מלכתחילה.

הרמב"ם עצמו הסביר כך את הרחקת הכותים מהיהדות: ”שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה, עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר מצאו להם באותו הר דמות יונה ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם.”^[74] דוגמה לפסילת גיור למפרע המופיעה בשולחן ערוך היא של גוי קטן שבית דין גיירוהו עם אביו בהנחה ש-"זכות היא לו", שאז רשאי הוא להתנגד לגיור בשעה שהגדיל^[75]. דוגמה המעוררת פולמוס נרחב במדינת ישראל היא של מקרים שבהם נטען כי גר לא קיים מצוות אפילו בסמוך לאחר גיורו, ומכאן שלא התכוון לקבל עליו מצוות בשעת הגיור^[76].

בשנת 1972, בפסק דין האח והאחות, פסק הרב שלמה גורן שהליך גיור שהתבצע שנים רבות לפני כן היה פסול, בנימוק שאין ראיות מספיקות לגביו ושאורח החיים של הגר אינו יוצר חזקת יהדות. בכך טיהר פסק הדין מממזרות בן ובת שילדה לאיש אחר, אישה שנפרדה מאותו גר ללא גט. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב אנונימי בעניין שכבר הכריע בו בית הדין הרבני בכמה ערכאות, עורר עליו את קצפם של הרבנים החרדים, שטענו שהפסק שגוי ומגמתי, ובעקבות המעשה הרב יוסף שלום אלישיב התפטר מבית הדין הגדול. גם בציונות הדתית היו שיצאו נגד הפסק הזה, כמו הדיין הרב שאול ישראלי. בפסק הדין שכתב בעניין הרב אלישיב כדיין בבית הדין הרבני הגדול נכתב:

בזמנינו יש לדון שהתנהגות בדרכי היהדות שעל ידה נקבעת הגירות, לובשת קצת צורה אחרת, ואם ראינוהו מתנהג כדרך שיהודים אשר הוא שוכן בתוכם מתנהגים, כגון שהוא מבקר בביהכנ"ס בשבתות ויו"ט, לוקח באיטליז כשר, לא עובד בשבת וכיוצא בזה, י"ל דעי"ז מחזיקים אותו לגר גם כשעובר על דבר מדברי סופרים. ע"כ. אך אם אינו שומר מצוות כלל, רק שנרשם בפנקסי הקהל כיהודי וגר, אין זו חזקת יהדות

— פסקי דין-ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין כרך יא

. גם הרב משה פיינשטיין צידד, במקרים אחרים, להכיר בקבלת מצוות שהיא לפי מנהג 'שומרי התורה' המוכרים לגר^[77] ואף כתב "טעם שיש בה ממש" להכיר בקבלת מצוות לפי מנהג סתם יהודים המוכרים לגר גם כשהם מחללי שבת^[78].

בשנת 1984 פורסמה אזהרה בחתימת גדולי התורה הליטאיים הרב יעקב קנייבסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שך והרב יוסף שלום אלישיב בה נכתב^[79]:

היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות, הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור אפילו בדיעבד. גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור הן בארץ והן בחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל, רק לאחר מכן אפשר לרושמם.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו כתב שאם הגר לא קיבל עליו אפילו מצוות מדרבנן, כגון איסור מוקצה, גירותו אינה גירות^[80].

בשנת 2008 פסק הרכב של בית הדין הרבני הגדול, בראשותו של הרב אברהם שרמן, כי גיורים של הרכב מסוים בראשות הרב חיים דרוקמן שנעשו במערך הגיור בראשותו משנת 1999 פסולים, עקב היות חברי ההרכב פסולים, לדבריהם, לדון, על רקע של אי סדרים בסדר הדין ובכללם זיוף מסמכים^[81][82]. פסק הדין, שבוטל בידי בג"ץ, עורר פולמוס גדול בציבור הישראלי^[83] והותקף גם על ידי רבנים ואישים מהציונות הדתית^[72][84] בפסק גם נטען שרוב הגרים אינם שומרים מצוות לאחר גיורם, באופן המוכיח שקבלת המצוות שלהם הייתה משפה ולחוץ. אל מול טענה זו טען דיין בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה דיכובסקי שלא ניתן להסיק מהתנהגותו של הגר לאחר זמן, שבשעת הגיור קבלת המצוות שלו לא הייתה אמיתית^[85].

סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". קביעה זו העלתה את השאלה מיהו יהודי, שסביבה היו מחלוקות פוליטיות רבות. דוד בן-גוריון תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים שאינם יהודים על פי ההלכה, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, ושלל גיור כלשהו עבורם, בנימוק שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי, ואל לה למדינה להתערב בענייני דת. הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי^[86][87]. בשנת 1958 פרץ משבר קואליציוני סביב השאלה הזאת, ובן-גוריון ערך משאל בנושא אצל מי שהגדיר 'חכמי ישראל', חמישים אנשי רוח במגוון תחומים. ארבעים ושישה מהם השיבו על הפנייה^[88]. שלושים ושבעה מן המשיבים תמכו בהשארתה על כנה של ההגדרה ההלכתית למושג יהודי. בן-גוריון החליט לאמץ עמדה זו, והנחה כי לרישום האוכלוסין ייחשב יהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה." ההנחיות נשמרו בסודיות ולא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת.

בשנת 1970, בעקבות בג"ץ שליט, תוקן החוק ונקבע בו (סעיף 4ב): "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא ציין במכוון איזה גיור קביל, ונקבע רק ש"הרישום או התעודה האמורים לנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-הדין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך" (סעיף 3א).

במהלך השנים עלו לישראל, על פי חוק השבות, אנשים שאינם יהודים על-פי ההלכה מתוקף סעיף 4א (סעיף הנכד) שנוסף לחוק בשנת 1970 שקובע כי הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות - תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי. חלקם לא היו מעוניינים בגיור אורתודוקסי, הדורש התחייבות לשמירת מצוות, והיו שפנו לגיור של היהדות הקונסרבטיבית או הרפורמית. שאלת ההכרה בגיורים אלו הייתה לנקודת מחלוקת בין התנועות האלה לבין המפלגות הדתיות בישראל. המפלגות הדתיות ביקשו לשנות את החוק כך שיציין במפורש שהגיור חייב להיות "כהלכה", בעוד התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ביקשו שמשרד הפנים ירשום גרים שגיירו כיהודים. משרד הפנים, שבראשו עמדו שרים דתיים, פירש את החוק כמתייחס רק לגיורים כהלכה וסירב לעשות זאת. שושנה מילר, גיורת רפורמית, עתרה בשנת 1986 לבג"ץ בדרישה להירשם כיהודיה^[89]. בג"ץ קיבל את העתירה וחייב את שר הפנים יצחק חיים פרץ לרשום אותה כבקשתה. פרץ סירב והתפטר מתפקידו. במהלך השנים עבר התיקון לחוק בקריאה טרומית, אך חקיקתו לא הושלמה.

בשנת 1989 פסק בג"ץ כי די במסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל על מנת שפקיד הרישום ירשום את המבקש כיהודי במרשם האוכלוסין^[90]. בעקבות זאת החליט שר הפנים אריה דרעי לשנות (תחילה באמצעות מדבקה ואחר כך בהערה בגוף התעודה) את חוק מרשם התושבים כך שהסעיפים של לאום, מצב אישי ושם לא יהיו ראייה לכאורה לנכונותם - מתוך כוונה שלא יוכרו מבחינת דיני אישות בבתי דין רבניים.

בחודש יוני 1997 מינה ראש הממשלה ועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל בראשותו של פרופ' יעקב נאמן במטרה לגבש הסדר פשרה. הוועדה המליצה להקים הליך גיור ממלכתי אחד. במסגרת זו הומלץ על הקמתו של המכון המשותף ללימודי יהדות, שיהיה משותף לכל שלושת הזרמים ביהדות. כמו כן המליצה הוועדה כי הליכי הגיור עצמם ייערכו בבתי דין מיוחדים, אשר יוכרו על ידי כל הזרמים ביהדות. מטרתה של ההצעה הייתה למנוע קרע בעם היהודי^[91]. ביום 7.4.98 אימצה הממשלה את דו"ח ועדת נאמן. הממשלה קבעה כי ראש מערך הגיור ימונה על ידי הרב הראשי לישראל ויופקד על מערך הגיור ועל המדיניות הכוללת בנושא הגיור בישראל. ראש מערך הגיור הוסמך לחתום על תעודות הגיור מטעם השר לענייני דתות.

ב-20 בפברואר 2002 פסק בג"ץ כי לצורך רישום במרשם האוכלוסין כיהודים יוכרו גם גיורים של היהדות הרפורמית ושל היהדות הקונסרבטיבית. ב-31 במרץ 2005 פסק בג"ץ ברוב מתוך הרכב של תשעה שופטים כי יש להכיר בגיורי קפיצה, גיור שמרביתו נעשה בישראל, בעוד הטקס עצמו נעשה בחו"ל (גיורים אלו מכונים "גיורי קפיצה", שכן המתגייר לא הצטרף לקהילה יהודית בתפוצות ונסע רק לצורך הטקס)^[92]. גם לצורך חוק השבות^[93]. עם זאת, נפסק כי המדינה מחויבת רק בגיורים של "קהילה יהודית מוכרת" וכאלו שבהם אין חשש לחוסר כנות של הגיור^[94]. שר הפנים אלי ישי הורה על מחיקת סעיף הדת מתעודת הזהות. הרבנות הראשית ממשיכה לא להכיר בגיורים שאינם אורתודוקסים.

ב-1 במרץ 2021 פסק בג"ץ, בעתירות שהוגשות כ-15 שנים קודם לכן, כי מי שעבר גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית בישראל מוכר כיהודי לענייני חוק השבות^[96]

כיום ישנם מכוני גיור רבים במקומות שונים בישראל. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים והמשפחות המעורבות הרבות שהיו בהם, נדרשו הרבנים לסוגיה הזו, והיו אף בינם שתבעו יותר גמישות בתהליכי הגיור של המשפחות שרואות עצמן כחלק מעם ישראל ומבקשות להשתלב בו. היו שטענו שהרבנים בבתי הדין לגיור נוקטים בגישה מחמירה שלא במקומה, מטילים הגבלות ביורוקרטיות, ומאמצים הלכה למעשה את גישת שמאי ולא הלל בנושא זה. במערכת הבחירות לכנסת ה-19 הביעה מפלגת ש"ס התנגדות לגיור מהיר, בתשדיר "כוכבית גיור", שעורר מחאות רבות נגדו. פרופ' אשר כהן החוקר את נושא ההיטמעות של המהגרים הלא-יהודים טבע את המושג 'גיור סוציולוגי' כדי לתאר את השתלבותם בחברה הישראלית, וקרא להשתמש בכל האמצעים כדי לעודד גיור על מנת למנוע חיכוכים בתחום בעתיד.

ב-12 בדצמבר 2023 בעקבות עתירה של המרכז הרפורמי לדת ומדינה בג"ץ הכריע כי על המדינה לממן הליכי ברית מילה למתגיירים רפורמיים וקונסרבטיביים.^[97].

הרבנות הצבאית הראשית מפעילה גם היא מכון לגיור במסגרת הצבא. התוכנית מאפשרת לחיילים לעבור את תהליך הגיור במסגרת שרותם הצבאי. הליך הגיור במסגרת זו הוא קצר יחסית, והרכב בית הדין מורכב מדיינים שלרוב נוקטים בגישה מקלה ביחס לגיור.

גיור אורתודוקסי נעשה בישראל בעיקר על ידי בתי דין מיוחדים לגיור, שהוקמו על ידי הרבנות הראשית ופועלים בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006‏^[98].

בשנת 2001 יזם קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, הקמת תהליך גיור לחיילי צה"ל. לצורך הפעלת המסלול הוא שיתף פעולה עם פרופ' בנימין איש-שלום, יו"ר המכון ללימודי היהדות שהוקם בהחלטת ממשלה^[99]. מסלול הגיור בצה"ל נקרא "קורס נתיב". הקורס בנוי משלושה שלבים: נתיב בסיסי במשך 6–7 שבועות; סמינר א', במשך 3–4 שבועות; וסמינר ב' במשך 3–4 שבועות. בין סמינר א' לסמינר ב' יש כחודש הפסקה לפחות. לאחר סיום הלימודים מתקיים דיון בבית דין צבאי לגיור. מי שעובר את בית הדין מופנה לברית מילה (בנים) ולמקווה לצורך הגיור בפועל. חיל החינוך והנוער שותף בביצוע הקורס והרבנות הצבאית הראשית אחראית על בתי הדין הצבאיים לגיור.

קורס נתיב מתקיים עוד לפני הטירונות או באמצע השירות הצבאי. הקורס עוסק בהיסטוריה של עם ישראל (מימי עזרא ונחמיה ועד העת החדשה), מחשבת ישראל, תנ"ך, מעגל השנה היהודי, מעגל החיים היהודי (מלידה ועד אבלות), מצוות, ציונות ועוד. הקורס מלווה בסיורים. בכל שנה מתגיירים מאות חיילים^[100] ובסך הכל התגיירו בצה"ל אלפי חיילים^[101].

בשנת 2018 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בדרישה לאסור על שידול חיילים להתגייר ועל כפיית השתתפות בכנסי הסברה של מערך הגיור הצה"לי^[102]. בדיון מתחו שופטי בית-המשפט העליון ביקורת על צה"ל ועל החדירה לפרטיות של חיילים שאינם יהודים על-פי ההלכה. בתגובה לביקורת הודיע צה"ל שתבוטל חובת ההתייצבות בכנסים וייבחן מחדש אופן הצגת האפשרות להשתתף בהם^[103][104]. בעקבות הודעה זו נמחקה העתירה בהסכמת העותרים^[105]. בהתאם להודעה זו צה"ל מוסיף לפנות למגויסים חסרי דת באמצעות מפקדיהם כדי להציע להם גיור^[106].

לאורך ההיסטוריה היהודית, היו כמה תקופות של התגיירות המונית:

• על פי הגמרא במסכת יבמות התגיירו מאה וחמישים אלף לאחר שמסר דוד המלך את בני שאול ליד הגבעונים^[107].
• מגילת אסתר מספרת על התגיירות המונית של רבים מתושבי פרס ומדי^[108].
• לדברי יוסף בן-מתתיהו, בימי שלטון בית חשמונאי, העמים הזרים (האדומים והיטורים) שנכבשו, אולצו להתגייר כתנאי להישארותם בארץ.^[109]
• תנועת גיור או התקרבות ליהדות ("יראי שמים", שלא נימולו אך היו חברים במידת-מה בקהילות) נרחבת באגן הים התיכון וסביבותיו בתקופת בית שני. לפי אומדנים של מרבית ההיסטוריונים, אף כי אין אפשרות לבסס זאת אובייקטיבית, אולי 5%-10% מאוכלוסיית העולם הרומי המוכר היו יהודים וכפליים מכך באגן הים התיכון המזרחי^[110]. מחבר הבשורה על-פי מתי מביא בשם ישו את הדברים: ”אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי־סוֹבֲבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה לְמַעַן גַּיֵּר אִישׁ אֶחָד”.
• התגיירותם של בני מעמד האצולה של ממלכת חדייב (שכללו אישים כמו: מונבז המלך ואמו הלני המלכה) בשנת 30 של המאה הראשונה לספירה, בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בשטחי הממלכה הזו.
• משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב, התגיירו בני המלוכה של ממלכת חמיר כתוצאה מקשר חיובי עם יהודי האזור (שני יהודים טיפלו במלך חמיר שנפצע במלחמה ורפאו אותו אף על פי שפיקד על צבא העוין לארצם ושכנעו אותו לוותר על המלחמה ולקשור קשרי שלום עם ארצם), ואיתם התגיירו רבים מתושביהם בהוראתו של המלך הראשון שהתגייר, מספרם של התושבים היהודים שחיו בממלכה זו הוערך כזהה למספרם של התושבים הפגאנים שחיו בה בזמן ההוא.
• התגיירות ממלכת הכוזרים. יש הטוענים כי לאחר חורבנה של ממלכה זו נטמעו שרידיה היהודיים בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי שהתקיימו בהונגריה, בפולין, ברוסיה וייתכן שאף בטורקיה ובתפוצות ישראל אחרות. חלק מהחוקרים, ביניהם פרופ' משה גיל ופרופ' שאול שטמפפר^[111] סבורים כי התגיירות ממלכה זו היא אגדה.
• התגיירותם של מספר שבטים ברברים שהתנגדו לכיבוש הערבי של אזור המגרב, שהתגיירו לפני עליית האסלאם בארצות צפון אפריקה בעקבות התגיירות מלכתם קהינה והצטרפו לקהילת יהודי ארצות אלה.
• התגיירותם של הסובוטניקים ברוסיה.
• המיסיונרים האירופאים הנוצרים (בהם גם יהודים מומרים) שפעלו באתיופיה במטרה לנצר את קהילת יהודי אתיופיה בשנת 1840, טענו כי ניסיונם להמיר את דתם של יהודי אתיופיה לנצרות נעשה כתגובה לגיורם של קבוצת אנשים גרמנים.
• התגיירות של 170 אנשים מכת שומרי שבת שחיו בכפר בזדאויפולו בטרנסילבניה בשנת 1837. לאחר שהתגיירו פעלו למען הכרה רשמית מטעם השלטונות ההונגרים בתור קהילה יהודית ממוסדת.

אף על פי שידוע על מקרים של גיור המוני של עמים וקבוצות אתניות שונות כמתועד בהיסטוריה, כגון התגיירותם של תושבי ממלכת הכוזרים, מחקרים גנטיים הראו כי רובו המכריע של העם היהודי מן התפוצות השונות, למעט יהדות הודו ויהדות אתיופיה, הוא צאצא של קבוצה או עם ממוצא מזרח תיכוני מהלבנט. הייחוד הגנטי נשמר בשל נישואין בתוך הקהילה וכן משום שהיהדות היא אחת הדתות היחידות המתנגדות להפצה מיסיונרית^[112].

לפי רוב החוקרים למיעוט של 5–13 אחוזים מקרב יהדות אשכנז יש דנ"א של עמים ממוצא אירופי, והיתר הם צאצאי העם המזרח תיכוני שהוזכר לעיל^[113]. לפי פרופ' ארז לבנון לפני כ-800 שנה נוצר צוואר בקבוק גנטי, לאחר ששושלות תורשתיות רבות נכחדו עם מותם של יהודים רבים, ולעומתם, קבוצה גנטית קטנה שאפיינה עד אז רק כ-350 יהודים, "השתלטה" מבחינה גנטית על ההתפתחות של האוכלוסייה היהודית באירופה כולה. לגישתו, כיום, מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא באותה קבוצה שמוצאה מעורב – חציו אירופאי וחציו מזרח-תיכוני^[114]. מחקר משנת 2014 מצא כי בקרב יהודים אשכנזים, קיימת שכיחות גבוהה של גנים מיטוכונדריאלים (המועברים מאם לבתה) מקבוצת הפלוגרופ K, המעידים למעשה על מוצא קדום מהמזרח התיכון^[115][116].

עם זאת, עלו במחקר גם מסקנות אחרות. על פי הגנטיקאי ערן אלחייק קיים מרכיב קווקזי דומיננטי בדנ"א של היהודים האשכנזים, ממצא אשר עולה בקנה אחד עם התאוריה על פיה האשכנזים הם צאצאי הכוזרים^[117]. לפי הגנטיקאי מרטין ריצ'רדס רוב הגנום של היהודים האשכנזים מקורו במערב ובמרכז אירופה^[118].

אף על פי שידוע על התגיירותם של בית המלוכה בחמיר שבחצי האי ערב (משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב), בעקבות יצירת קשר חיובי בין היהודים לבין בני מעמד המלוכה, והתגיירותם של רבים מתושבי חמיר בהוראת מלכם, מחקרים גנטיים הראו כי מוצא יהדות תימן זהה לזה של שאר קהילות יהדות התפוצות^[119], ובנוסף לכך נמצא כי כרומוזום ה-Y של יהודי תימן זהה לזה של קהילות מזרח תיכוניות אחרות.

ידוע גם על התגיירותם של מספר שבטים ברברים בצפון אפריקה לפני עליית האסלאם, אך עם זאת מחקרים גנטיים שבדקו את הדנ"א המיטוכונדריאלי (שעובר מהאם לצאצאיה) הראו כי ליהודי צפון אפריקה אין חומרים תורשתיים בשם: Hg M1 ו-U6, שנפוצים אצל תושבי צפון אפריקה המקומיים, דבר שמאשר כי נישואי תערובת בין יהודים לערבים מצפון אפריקה או בין יהודים וברברים הם בגדר בלתי-סבירים, ושולל את תאוריית "ההתייהדות ההמונית" שנהוג היה לחשוב שחלה בצפון אפריקה^[120].

• קטגוריה:גרים
• קטגוריה:קבוצות שהתגיירו
• איסור הגיור בארגנטינה

• מנחם פינקלשטיין, הגיור - הלכה ומעשה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003
• הרב אורי רדמן, זרע אמוניך, בהוצאת כולל רצון יהודה, פתח תקווה תש"ף
• דוד אלינסון, דניאל גורדיס, ברית אמונים: גיור, הלכה ומדיניות קהילתית בספרות השו"ת במאה ה-19 ובמאה ה-20, הוצאת שלם, 2014.
• אליעזר דון-יחיא, "'מיהו יהודי' ומיהו גר? הניסיונות לתיקון החקיקה בנושא וכישלונם", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2016. עמ' 90-69.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: גיור
ערך מילוני בוויקימילון: גר
ציטוטים בוויקיציטוט: גיור
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גיור

• יואל שוורץ, מדריך לגר - הגיור והגר באספקלריה תורנית ודיני גיור וגרים, הוצאת דבר ירושלים, התש"ן, באתר היברובוקס
• ד"ר יהושע הורביץ, ‏גיור וגרים בתקופת וספרות הגאונים (כולל סקירה היסטורית), באתר "דעת"
• מאמרים, ספרים ואירועים בנושא גיור, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• ידידיה שטרן, שאול פרבר ואלעד קפלן, הצעה לחוק גיור ממלכתי, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014
• דוד פלוסר, הגיור בימינו, באתר דעת
• ישראל תא-שמע, גרים וגיור בהלכה, באתר דעת
• מנחם פינקלשטיין, יתרו והלכות גרים, אתר דעת
• הרב יובל שרלו, להקים בית דין אלטרנטיבי, באתר ynet, 4 במאי 2008 - בעקבות פסק דין שפסל רטרואקטיבית אלפי גיורים
• יוסף אביאור, קשים גרים לישראל כספחת, אתר דעת
• ידידיה שטרן, גיור ישראלי: מצע לדיון לקראת כנס "ריבונות ורבנות", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2 בספטמבר 2009
• אברהם (רמי) ריינר, קבלת עול מצוות בתהליך הגיור: עיון מחודש במקורות ההלכה
• הרב אליעזר שמחה וייס, רפורמת הגיור: פירוק חזון קיבוץ גלויות, באתר ערוץ 7
• הרב קלמן פסח דוידסון, לקט עמדות הלכתיות בסוגיית הגיור, באתר נאמני תורה ועבודה, 2016.
• אריק בנדר, ‏עימות חריף במליאה סביב מתווה הגיור: "אתם חושבים שיש לכם מונופול על יהדות - תם הטקס", באתר מעריב אונליין, 29 בדצמבר 2021
• נתנאל פישר, אתגר הגיור הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015.
• המרת דת - יהדות, דף שער בספרייה הלאומית
• "ברחתי מדארפור והתגיירתי"- מתגיירים, מערוץ רגע של חכמה