ביטחון קיבוצי

ביטחון קיבוצי הוא משטר ביטחון מוסכם על מדינות, הקובע כללים לשמירת השלום שהעיקרון המנחה אותם הוא, שמעשה תוקפנות מצד מדינה כלשהי ייתקל בתגובה קיבוצית של המדינות. עיקרון זה נודע בעיקר מאירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, אז התפיסה הייתה שהסכמי אי תקיפה ובריתות צבאיות בין המדינות ימנעו מלחמה.

תפיסה זו התנפצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך זכתה לעדכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת חבר הלאומים, אולם המונח משמש יותר כביטוי לאשליה, מכיוון שבתקופה זו היו מספר אירועים שהפרו את "הביטחון הקיבוצי":

• כניסת גרמניה לחבל הריין המפורז בשנת 1936.
• פלישת איטליה לאתיופיה בשנת 1935.
• פלישת האימפריה היפנית למנצ'וריה ב-1931 ולסין ב-1937.
• המשבר הכלכלי העולמי של 1929

עם המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, רווחה הדעה שמאזן האימה בין המדינות, ובתוכו הידיעה כי תקיפה של אחד הצדדים תביא לחורבן מוחלט – הן של היריבה והן שלה עצמה, תמנע מלחמה.

עקרון הביטחון הקיבוצי טוען ששלום ישכון בין מדינות כאשר זה יהיה האינטרס שלהן, ולכן כדי למנוע מלחמות אין להתבסס על הרצון לשלום מצד המדינות, רצון שעלול להשתנות, אלא על הצבת המלחמה כמצב לא כדאי עבור המדינות.

• ברית נאט"ו

• ביטחון קיבוצי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.