צפון קפריסין

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "קפריסין" או "קפריסין היוונית".

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti

דגל סמל
מוטו לאומי	1983 (שנת ההכרזה על עצמאות)[1]
המנון לאומי	מצעד העצמאות
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש המדינה	נשיא צפון קפריסין
נשיא צפון קפריסין	ארסין טטר
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת צפון קפריסין
ראש ממשלת צפון קפריסין	אונל אוסטל
שפה רשמית	טורקית
עיר בירה	לפקושה 35°08′N 33°28′E / 35.133°N 33.467°E / 35.133; 33.467 (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	Assembly of the Republic
גאוגרפיה
יבשת	אירופה ואסיה (אירואסיה)
שטח יבשתי	3,355 קמ"ר
אחוז שטח המים	2.7%
אזור זמן	UTC +2
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך	מקפריסין 15 בנובמבר 1983
ישות קודמת	המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין
דמוגרפיה
אוכלוסייה (2006)	265,100 נפש
צפיפות	69.6 נפש לקמ"ר
דת	אסלאם (99%) אחרים (1%)[2]
כלכלה
תמ"ג(2006)	2,850,000 מיליון $
מטבע	לירה טורקית חדשה‏ (TRY)
שונות
סיומת אינטרנט	nc.tr
קידומת בין־לאומית	90-392

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (בטורקית: Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti ובראשי תיבות KKTC), ידועה גם בשמות קפריסין הטורקית, או קפריסין הצפונית (בטורקית: Kuzey Kıbrıs), היא מדינה עצמאית דה פקטו המשתרעת בחלק הצפוני של האי קפריסין. היא פועלת כרפובליקה עצמאית, ואף הכריזה רשמית על עצמאות ב-1983, אולם לא הוכרה על ידי אף מדינה אחרת למעט טורקיה, וע"י הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן^[4].

משנת 1975 ועד ל-1983 התקיימה המדינה תחת השם "המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין", גם אז ללא הכרה בינלאומית מלבד טורקיה. הקהילה הבין-לאומית והאו"ם רואים ברפובליקת קפריסין, המונהגת בידי קפריסאים-יוונים, את הריבון החוקי בכל שטח האי קפריסין. טורקיה היא המדינה היחידה שמכירה ב"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", תומכת בה כלכלית, דיפלומטית וצבאית, ואף עודדה אזרחים טורקים להתיישב בה. במקביל, טורקיה אינה מכירה באופן רשמי ברפובליקת קפריסין.

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מכסה 37% משטח האי קפריסין. היא משתרעת מקצה חצי האי קרפאז בצפון-מזרח למפרץ מורפו, קייפ קורמקיטיס ועד לנקודה המערבית ביותר שלה, אקסטרה קוקקינה במערב. הנקודה הדרומית ביותר שלה היא הכפר לורוג'ינה, המשמש כאזור חיץ בשליטת האו"ם המשתרע בין צפון קפריסין לשאר האי, ומחלק את העיר ניקוסיה, הבירה של שני חצאי האי, כשחלקה הצפוני-טורקי של העיר היא עיר הבירה דה פקטו, לפקושה.

במסגרת ההפיכה ביוון בשנת 1974, נעשה ניסיון לספח את האי ליוון, אשר כתגובה אליו פלשה טורקיה לקפריסין. הפלישה הובילה לחלוקת האי בין קפריסאים יוונים לקפריסאים טורקים: קפריסאים יוונים מהצפון ברחו לדרום, וקפריסאים טורקים מהדרום ברחו לצפון. החלק הצפוני הכריז על עצמאות חד צדדים בשנת 1983. צפון קפריסין תלויה מאוד בטורקיה לתמיכה כלכלית, פוליטית וצבאית בגלל היעדר ההכרה בה. הניסיונות להגיע לפתרון לסכסוך בקפריסין לא צלחו. אף שנוכחותה נתמכת ומאושרת על ידי ממשלת הרפובליקה של דרום קפריסין, האיחוד האירופי בכללותו והקהילה הבינלאומית רואים בה כוח כיבוש ונוכחותה הוקעה בכמה החלטות מועצת הביטחון של האו"ם.

צפון קפריסין היא רפובליקה דמוקרטית למחצה, עם מורשת תרבותית הכוללת השפעות שונות וכלכלה הנשלטת על ידי מגזר השירותים. הכלכלה צמחה במהלך שנות האלפיים וה-2010, כאשר התוצר לנפש עלה בכפי שלושה אך נעצר על ידי אמברגו בינלאומי בגלל הסגירה הרשמית של הנמלים בצפון קפריסין על ידי הרפובליקה של צפון קפריסין. השטחים שנותרו נטושים לאחר 1974 נחשבים כחור שחור של פשע באי, ובצד זה פועלות רשתות פשע מאורגן, לעיתים בשיתוף פעולה עם ארגוני פשע בינלאומיים, עם שוק מפותח לנשק שחור^[5].

השפה הרשמית היא טורקית, בה מדברים עם ניב מקומי מובהק. כ-99% מאוכלוסיית קפריסין-הצפונית הם מוסלמים סונים^[2], והיא אף מדינה משקיפה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

מפקד האוכלוסין הרשמי הראשון של צפון קפריסין נערך בשנת 1996. האוכלוסייה הרשומה הייתה 200,587 נפש. במפקד השני, שנערך בשנת 2006, התגלה כי אוכלוסיית צפון קפריסין מונה 265,100 נפש – רובם קפריסאים טורקים ילידים (כולל פליטים מדרום קפריסין), ומתיישבים מטורקיה. מבין 178,000 אזרחי קפריסין, 82% הם קפריסאים ילידים (145,000). מבין 45,000 האנשים שנולדו להורות לא-קפריסאית, כמעט 40% (17,000) נולדו בקפריסין. הנתון של הלא-אזרחים, כולל סטודנטים, עובדים אורחים ותושבים ארעיים, עמד על 78,000 איש. המפקד הרשמי השלישי של צפון קפריסין נערך בשנת 2011 בחסות משקיפי האו"ם. תוצאות מפקד זה – אוכלוסייה כוללת של 294,906. תוצאות אלה חולקו על ידי כמה מפלגות פוליטיות, איגודי עובדים ועיתונים מקומיים. הממשלה הואשמה כי ספגה את האוכלוסייה במכוון, לאחר שככל הנראה נתנה אומדן של 700,000 לפני המפקד, כדי לדרוש עזרה כלכלית מטורקיה. גורם אחד טוען כי האוכלוסייה בצפון הגיעה ל-500,000 שהתפלגו בין 50% קפריסאים טורקים לבין 50% מתיישבים טורקים או ילדים ילידי קפריסין. החוקרת מט חטאיי כתבה כי דיווחים מסוג זה הם "ספקולטיביים בפראות" ונאספים על ידי מפלגות האופוזיציה לטובת תועלת פוליטית, שהביאו לדיווחים בדרום. דיווחים כאלה מעולם לא נבדקו באופן מדעי או סטטיסטי, למרות ההזדמנויות של מפלגות האופוזיציה לעשות זאת באמצעות רשימות הבחירות שברשותם, ובכך המשיכו ב"מלחמת מספרים". ממשלת צפון קפריסין מעריכה כי אוכלוסיית צפון קפריסין בשנת 1983 מנתה 155,521. הערכות ממשלת הרפובליקה של קפריסין משנת 2001 מציבות את האוכלוסייה על 200,000 מתוכם 80,000–89,000 הם קפריסאים טורקים ו-109,000–117,000 מיועדים למתיישבים טורקים על ידי הרפובליקה של קפריסין. במפקד הרחב באי בשנת 1960 צוין כי מספר הקפריסאים הטורקיים היה 102,000 וקפריסאים יוונים כ-450,000.

החל משנת 2005, המתנחלים היוו לא יותר מ-25% מהנבחרים בצפון קפריסין. מידת ההשתלבות של טורקי היבשת בקהילה הקפריסאית בטורקיה משתנה; חלקם מזדהים כקפריסאים טורקיים ומשתלבים תרבותית, ואילו אחרים מאמצים זהות טורקית. צפון קפריסין היא כמעט כולה דוברת טורקית. אנגלית, לעומת זאת, מדוברת באופן נרחב כשפה שנייה.

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מונה כ־313,626 תושבים (2014). כמעט כל התושבים דוברי טורקית. אוכלוסיית הרפובליקה כוללת כ-50,000 מהגרים מטורקיה. יש מיעוט של דוברי יוונית וכן קהילה קטנה של מרונים. הרוב המכריע של הקפריסאים-היוונים שהתגוררו בקפריסין הצפונית (כ-200 אלף נפש) נמלטו או גורשו דרומה בשנת 1974, בשיא הסכסוך בין הקהילות היוונית והטורקית. במקביל גורשו קפריסאים-טורקים מדרום האי לצפונו (כ-60 אלף נפש). שאלת חזרתם של התושבים העקורים לבתיהם הקודמים היא סלע מחלוקת המעכב את יישוב הסכסוך בין הקפריסאים-היוונים לקפריסאים-הטורקים. הקפריסאים-היוונים תובעים להרשות לעקורים לשוב לבתיהם הקודמים, בעוד הקפריסאים-הטורקים תובעים לעגן את הסטטוס-קוו הנוכחי.

עיר הבירה ניקוסיה (בטורקית: Lefkoşa, ביוונית: Λευκωσία) מחולקת בין הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין לבין רפובליקת קפריסין (היוונית), ומשמשת בפועל בירה לשתיהן. הגבול בין שני חלקי האי, שנוצר ב-1975, מכונה "הקו הירוק", והוא למעשה שטח הפרדה מפורז הנשלט בידי כוחות האו"ם וכוחות בריטיים (כוחות האו"ם ברוב שטח ההפרדה, וכוחות בריטיים בחלקו הדרומי). קו זה שקט בדרך-כלל, אולם עד 2003 הוא היה סגור לחלוטין. זמן-מה לפני הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי, באפריל 2003, נפתח הגבול למעבר מוגבל של תושבים ותיירים. זאת, אף על פי שאין הכרה הדדית בין הממשלות של שני חלקי האי. אנשים שחזרו לבקר בבתיהם הישנים גילו שגרים בהם קפריסאים טורקים או מתיישבים מטורקיה, ורבים ראו כי הבתים נהרסו או השתנו לבלי הכר^[6].

הפשרת היחסים בין טורקיה ליוון מקלה על הקשר בין הממשלות הקפריסאיות למרות היעדר הכרה הדדית.

צפון קפריסין מחולקת לשישה מחוזות: לפקושיה, גזימאגוסה, גירן, גוזליורט, איסקלה ולפקה. מחוז לפקה הוקם על ידי הפרדתו ממחוז גוזליורט בשנת 2016. בנוסף יש עוד שנים עשר מחוזות המחולקים בין חמשת המחוזות הגדולים ועשרים ושמונה עיריות.

ערך מורחב – פלישת טורקיה לקפריסין

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין נוצרה למעשה בשנת 1975, עם חלוקת האי קפריסין לשתי ישויות פוליטיות. קפריסין קיבלה עצמאות מידי בריטניה ב-1960 לפי הסכם לחלוקת השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה הטורקית באי. בנוסף הובטח בהסכם כי בריטניה תוסיף להחזיק בסיסים צבאיים באי (אחד הבסיסים, דקליה, נמצא כיום בחלקו הדרומי של אזור החיץ, ובסיס אחר, אקרוטירי, נמצא בתוך החלק היווני). המתח בין הקהילות, שהקשה על קיום ההסכם, עלה והתפרץ בעקבות הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים בעידודו של השלטון הצבאי ששלט אז ביוון. מטרתה של ההפיכה הייתה לאחד את קפריסין עם יוון. בתגובה, פלש צבא טורקיה ב-1974 לקפריסין הצפונית ויצר חיץ בין האזור שבו הייתה מרוכזת האוכלוסייה הטורקית ליתר חלקי האי. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, לאזור שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-היוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-טורקים אל צפון האי. כיום ההפרדה בין הקהילות היא כמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

בשנת 1983 הכריזו מנהיגי הקהילה הקפריסאית-הטורקית על עצמאות מלאה ועל ריבונות בשטח שנכבש בידי הצבא הטורקי ב-1974. הכרזת העצמאות קבעה את שם המדינה ל"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". ההכרזה זכתה להכרה של טורקיה בלבד, ויתר מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים הוסיפו לראות בקפריסין הצפונית שטח כבוש, שהריבונות עליו אמורה לחזור לרפובליקת קפריסין השולטת בדרום האי. בתגובה לכך ביטלה טורקיה את הכרתה ברפובליקת קפריסין (היוונית). סוגיית קפריסין הפכה לסלע מחלוקת בין טורקיה ליוון, אולם מאז 1975 היו רק אירועים אלימים מעטים על הגבול בין שני חלקי האי.

כיום, גורלה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, וחוסר נכונותה של טורקיה להכיר ברפובליקת קפריסין, מכבידים על ניהול המשא ומתן לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי. רפובליקת קפריסין עצמה התקבלה כחברה באיחוד האירופי בשנת 2004. לפני הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד, נעשו מאמצים לאחד את שני חלקי האי לפדרציה יוונית-טורקית. המשא ומתן נעשה בתיווכו של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן. טורקיה, יוון ושאר מדינות האיחוד האירופי הפעילו לחץ על הקהילות היוונית והטורקית בקפריסין להגיע לפתרון, אולם המאמצים עלו בתוהו. בשני משאלי עם שנערכו בנפרד בשני חלקי האי הסכימו רוב הקפריסאים-הטורקים לתוכנית הפדרציה, אולם רוב הקפריסאים-היוונים דחו אותה. הדחייה לא מנעה את קבלתה של רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי, אולם במקביל התרחב שיתוף הפעולה האירופי עם הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. עם זאת, עדיין אין הכרה בינלאומית ברפובליקה. הישג חשוב היה בכל זאת למשא ומתן האינטנסיבי – הגבול בין חלקי האי שהיה סגור לחלוטין במשך 30 שנה, נפתח למעבר מוגבל של אנשים בארבע נקודות – שתיים באזור שבשליטת בריטניה, אחת בניקוסיה, ואחת נוספת. כיום, יכולים קפריסאים-יוונים לבקר כתיירים בצפון האי, וקפריסאים-טורקים יכולים לבקר כתיירים בדרומו.

הפוליטיקה של צפון קפריסין מתרחשת במסגרת של רפובליקה דמוקרטית מייצגת חצי נשיאותית, לפיה הנשיא הוא ראש המדינה, ראש הממשלה וראש המערכת הרב מפלגתית. הרשות המבצעת מופעלת על ידי הממשלה. סמכות חוקתית מוקנית הן לממשלה והן לאספת הרפובליקה. הרשות השופטת אינה תלויה בהנהלה ובמחוקקים.

הנשיא נבחר לכהונה של חמש שנים, וכיום הוא ארסין טטר. המחוקק הוא אספה של הרפובליקה, המונה 50 חברים שנבחרו על ידי ייצוג יחסי משש מחוזות בחירות. בבחירות בינואר 2018 זכתה מפלגת האחדות הלאומית של הימין בכמה מושבים באספה, והממשלה הנוכחית היא קואליציה של מפלגת האחדות הלאומית ומפלגת העם המרכזית.

בשל בידוד צפון קפריסין והסתמכותה הכבדה על התמיכה הטורקית, לטורקיה השפעה גבוהה על הפוליטיקה במדינה. דבר זה הוביל כמה מומחים, לאפיין אותה כמדינת מריונטות יעילה של טורקיה. עם זאת, מומחים אחרים הצביעו על אופיין הבלתי תלוי של הבחירות והמינויים בצפון קפריסין, ועל מחלוקות בין ממשלות קפריסין לטורקיה, והסיקו כי "מדינת בובות" אינה תיאור מדויק עבור צפון קפריסין.

ערך מורחב – זכויות האדם בצפון קפריסין

בינואר 2011 צוין בדו"ח של האו"ם בשאלת זכויות האדם בקפריסין כי החלוקה המתמשכת של קפריסין ממשיכה להשפיע על זכויות האדם ברחבי האי "... כולל חופש התנועה, זכויות אדם הנוגעות לשאלת נעדרים, אפליה, זכות לחיים, חופש דת וזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות."

דירוג 2016 היה "חופשי" עם התוצאות (1: הכי חופשיות, 7: פחות חופשיות) זכויות פוליטיות: 2/7, חירויות אזרחיות: 2/7 וציון מצטבר: 79/100. מדד חופש העיתונות של עיתונאים ללא גבולות דירג את צפון קפריסין במקום ה-76 מבין 180 מדינות בשנת 2015.

הקהילה הקפריסאית יוונית ומרונית, 2014, לא זכאים לזכות הבחירה בבחירות לנשיאות, לפרלמנט ולמוניציפליות, או להתמודד לכהונה בצפון קפריסין. מרונים בוחרים את מנהיג הכפר שלהם, בעוד שלקפריסאים היוונים יש שני מנהיגים ממונים, האחד על ידי ממשלת קפריסין הטורקית והשני על ידי הרפובליקה של קפריסין.

דו"ח האושר העולמי 2016 של רשת פתרונות פיתוח של האו"ם (SDSN) דירג את צפון קפריסין במקום ה-62 מבין 157 מדינות. מדד הרווחה של בריאות גאלופ לשנת 2014 דירג במקום ה-49 את צפון קפריסין מבין 145 מדינות.

צפון קפריסין קיבלה 153 בקשות מקלט במהלך השנים 2011–2014 על פי נתוני נציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR).

לבד מטורקיה אף מדינה לא הכירה רשמית בצפון קפריסין כמדינה ריבונית. האו"ם מכיר בה כשטח רפובליקת קפריסין תחת הכיבוש הטורקי. פקיסטן ובנגלדש הכריזו בתחילה על הכרתן בצפון קפריסין כמדינה ריבונית זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות שלה, אך הן משכו את הכרתן כתוצאה מלחץ ארצות הברית לאחר שהאו"ם ראה בהכרזה הכרזה שלא כחוק. האו"ם רואה בהכרזת העצמאות של צפון קפריסין כלא חוקית, כפי שנכתב בכמה מהחלטותיה.

בעקבות משאל עם שהתקיים באפריל 2004 על תוכנית אנאן של האו"ם ולאור תמיכתה של הקהילה הקפריסאית הטורקית בתוכנית, האיחוד האירופי התחייב לאי בידוד צפון קפריסין, אלה כללו אמצעי סחר וסיוע של 259 מיליון אירו. התחייבות מצד האיחוד האירופי להסרת האמברגו מצפון קפריסין נחסמה על ידי ממשלת קפריסין היוונית.

ב-2004 שינה הארגון השיתוף האיסלאמי את שמה של משלחת הקהילה המוסלמית הטורקית-קפריסאית מ"קהילת המשקיפים" (1979) ל"מדינת קפריסין הטורקית", מה שהפך את צפון קפריסין לחברה המשקיפה בארגון. מספר פגישות פורמליות בעלות פרופיל גבוה התקיימו גם בין נשיאי קפריסין הטורקית לבין מנהיגים ופוליטיקאים זרים שונים.

בשנת 2004 העניקה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה מעמד משקיף לנציגי הקהילה הקפריסאית הטורקית. מאז, נציגי צפון קפריסין השתתפו באופן פעיל בכל פעילויות ה-PACE ללא זכויות הצבעה.

האיחוד האירופי רואה בשטחה של הרפובליקה של צפון קפריסין כשטח של האיחוד האירופי תחת כיבוש צבאי טורקי ובכך פטור ללא הגבלה מחקיקה של האיחוד האירופי עד שיימצא הסדר. מעמדה של צפון קפריסין הפך לסוגיה חוזרת, במיוחד במהלך השיחות האחרונות על חברות טורקיה באיחוד האירופי, שם רואים את חלוקת האי ככישלון מרכזי בדרך של טורקיה לחברות באיחוד.

הרפובליקה האוטונומית של נאחיצ'בן באזרבייג'ן פרסמה החלטה להכרה בעצמאותה של צפון קפריסין. אולם כתוצאה מסוגיית נגורנו קרבאך, אזרבייג'ן עצמה כמדינה לא הכירה בצפון קפריסין.

קפריסאים טורקיים פונים מזה עשרות שנים לדרכונים שהונפקו על ידי קפריסין. כאשר נסגרו נקודות הכניסה עם הרפובליקה של קפריסין, הבקשות הועברו באמצעות מתווכים או באמצעות קונסוליות ושגרירויות קפריסין במדינות אחרות. עלייה שנתית במספר הבקשות לדרכונים מסוג זה של 10%–15% נצפתה בשנים שקדמו לשנת 2001, אז עלה השיעור במידה ניכרת והונפקו 817 בשמונת החודשים הראשונים של 2001 לעומת 448 לכל שנת 2000. לאחר פתיחת הגבולות עם הרפובליקה של קפריסין, הקפריסאים הטורקיים הקימו קוים להגשת בקשות לדרכונים קפריסאיים על ידי ביקור ברפובליקה של קפריסין והוכיחו כי שורשיהם הם אבותיהם הקפריסאים.

ישנם שבעה מעברי גבול בין צפון קפריסין לרפובליקה של קפריסין. מאז מאי 2004 כמה תיירים עברו לטוס ישירות לרפובליקת קפריסין ואז עוברים את הקו הירוק לחופשה בצפון קפריסין. ב-21 בספטמבר 2011, טורקיה וצפון קפריסין חתמו על הסכם גבול EEZ בניו יורק. באוקטובר 2012 צפון קפריסין הפכה לחברה משקיפה באו"ם לשיתוף פעולה כלכלי תחת השם "מדינת קפריסין הטורקית".

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין עומדת בארבעת התנאים הדרושים, לפי המשפט הבינלאומי, על-מנת להכיר בה כמדינה (בהתאם לתנאים שהוכרו בפרשת ניקרגואה^[7]). עם זאת, חוסר ההכרה של הקהילה הבינלאומית בעצמאותה של צפון קפריסין נובעת בעיקרה מהדרך בה נוצרה, כאשר עשתה טורקיה שימוש בכוח בעת "מבצע אטילה" בשנת 1974, במסגרתו פלשה טורקיה לצפון קפריסין, דבר האסור בהתאם לפרק 7 למגילת האו"ם^[8].

מצד טורקיה, הטענה היא כי הפלישה הטורקית נעשתה מתוקף סעיף 4 לאמנת ההבטחה, אשר נחתמה בין בריטניה, טורקיה ויוון בשנת 1960, הקובע כי במקרה של הפרת הסטטוס קוו רשאיות המדינות באופן עצמאי לפעול על מנת להשיבו. מאידך, קפריסין היוונית טוענת כי המילה "פעולה" בסעיף 4 אינה מתכוונת לשימוש בכוח, כמו גם העובדה כי אמנת ההבטחה וכל אמנה אחרת, אינן יכולות לגבור על סעיף 2(4) למגילת האו"ם האוסר שימוש בכוח^[9]. מדינות מחויבות, על פי הדין הבינלאומי המנהגי, שלא להכיר במצבים כחוקיים, אם הם נוצרו על ידי שימוש בכוח או באיום לשימוש בו, ומחויבות זו מהווה בסיס לאי-ההכרה בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.

הרפובליקה היא המדינה שנותרה ללא הכרה במשך הזמן הרב ביותר. עם זאת, בניגוד למקרים אחרים של חוסר הכרה, לא הוטלו סנקציות כלכליות ספציפיות על צפון קפריסין^[10].

עמדת האו"ם בהחלטותיה לאורך זמן נוטה לצידה של ממשלת קפריסין. דוגמה לכך היא החלטה 186 אשר התקבלה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בשנת 1964. בהחלטה נקבעה, בין היתר, הצעה להקמת כוח שמירת שלום שיפעל על אדמת קפריסין. החלטה זו דרשה את הסכמתה של הרפובליקה הקפריסאית בלבד, ללא התייחסות לאוכלוסייה הטורקית באי ולעמדתה^[11]. דוגמה נוספת היא החלטה 367^[12], אשר התקבלה בשנת 1975, בה הביעה מועצת הביטחון צער על החלטתה החד צדדית של צפון קפריסין להקמת ישות מדינתית^[9].

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין אינה מדינה חברה באו"ם, והיא אינה מוכרת על ידו. יותר מכך, בתאריך ה-17 בנובמבר 1983, הגיב מזכ"ל האו"ם להכרזת הרשויות הטורקיות בקפריסין לעצמאות בחלקה הצפוני של האי. המזכ"ל גינה את ההכרזה, הצהיר כי אינה חוקית בעיני המשפט הבינלאומי ובעיני האו"ם ודרש את הסרתה המידית. המזכ"ל קרא להמשך משימתם של כוחות שמירת השלום בקפריסין, אשר תפקידם לשמור על השקט באי ולפעול למניעת הסלמת המצב, זאת במטרה להביא בהקדם האפשרי להתקדמות אל עבר הסכם קבוע ויציב בין הצדדים באי הקפריסאי. בתאריך ה-18 בנובמבר 1983, נתקבלה החלטה 541 של מועצת הביטחון, בעקבות הכרזתה הרשמית של הרפובליקה הטורקית בצפון קפריסין כמדינה עצמאית בחלקו הצפוני של האי קפריסין, ובהמשך להצהרת מזכ"ל האו"ם מתאריך ה-17 בנובמבר 1983^[13]. הניסיון ליצור את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" איננו תקף ואף מחמיר את המצב בקפריסין. המועצה אשררה את המשך תמיכתה בכוחות שמירת השלום של האו"ם בקפריסין, תוך ההבנה כי הכוחות מהווים בסיס לשמירה על הסדר והשקט באזור, כבסיס לפתרון הבעיה באי. כמו כן, בהחלטה קראה לכל המדינות לכבד את העליונות, העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של מדינת קפריסין, ולאי הכרה באף ישות מדינתית פרט לרפובליקה של קפריסין. בנוסף, פנתה בדרישה לאי התערבות מצד מדינות העולם ושתי הקהילות בקפריסין להימנעות מכל פעולה העשויה להחריף את המצב באזור. ההחלטה התקבלה ברוב של 13 קולות, עם התנגדות מצד פקיסטן והימנעותה של ירדן.

האיחוד האירופי, כמו מרבית מדינות העולם, אינו מכיר באופן רשמי בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. עם זאת, בשנת 2004 אישר האיחוד את קבלת הצד הקפריסאי-יווני כמדינה חברה בארגון, על אף שלא הושג הסכם איחוד בין תושבי האי^[14]. פרשת לואיזדיו (Loizidou) אשר נדון ב-ECHR – עניין זה נדון בבית הדין האירופי לזכויות אדם כאשר הגב' לויזדיו תבעה את טורקיה על מניעת גישה לנכסיה הממוקמים בצד הטורקי באי הקפריסאי, על ידי הצבא הטורקי בתקופה שלאחר הפלישה הטורקית. בעניין זה נקבע כי לאור חוסר ההכרה של הקהילה הבינלאומית בקיומה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, לא ניתן להכיר גם בהחלטותיה של הרפובליקה ועל כן אין לתפיסתה של השטח, ולאחיזתה בו, כל תוקף חוקי. בשל כך, קבע בית הדין כי הנכסים של הגב' לויזדיו נותרים בבעלותה ויש לאפשר לה גישה אליהם. כמו כן, קבע בית הדין פיצויים לגב' לויזדיו אשר שולמו לה על ידי ממשלת טורקיה, תוך שהודגש כי הפיצוי לא ניתן במקום השטח, אלא כפיצוי על עוגמת הנפש ומשך הזמן שעבר בו נמנעה גישתה לשטחה^[15].

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין השתתפה לראשונה במעמד מדינה "אורחת", באספה שהתקיימה בשנת 1975, לאחר ייסודה של הפדרציה הטורקית של צפון קפריסין, ומאז משתתפת באופן סדיר באספות שרי החוץ של הארגון, ומשנת 1981 גם באספות הכלליות. ההחלטה הראשונה שאומצה על ידי הארגון בעניין קפריסין משנת 1976, קבעה כי הארגון יתמוך בזכותה של קפריסין הטורקית להישמע בכל פורום בינלאומי אשר דן בעניין הסכסוך באי הקפריסאי. באספה ה-20, שהתקיימה באוגוסט 1991 באיסטנבול, נקבע כי הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין תהיה מדינה משקיפה ותיקח חלק יותר פעיל בפעולותיו של הארגון^[16].

ככלל ניתן לראות שיחסן של מדינות לעניין עצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומדינת קפריסין, שואבת עצמה ממערכות היחסים של המדינות השונות עם טורקיה ויוון.

יחסה של רוסיה (או בעבר: ברית המועצות) לחלקה הטורקי של קפריסין השתנה בתקופות שונות בהתאם לשינויים שחלו הן במישור הבינלאומי והן במישור הפוליטיקה הפנימית במדינה. בתקופת המלחמה הקרה, ברית המועצות ראתה באי קפריסין כלי אסטרטגי בעזרתו שאפה לנטרל את שליטת נאט"ו באזור (בה היו חברות יוון וטורקיה), זאת על ידי עידוד לאיחוד האי לכדי מדינה אחת, הפועלת בשיתוף פעולה עם הגוש הסובייטי. לאחר הכרזת צפון קפריסין על הקמתה של "הפדרציה הטורקית של צפון קפריסין", הצהירה ברית המועצות כי היא מכירה בשלטון הקפריסאי-יווני כשלטון הלגיטימי באי ותמכה בהצעת האו"ם ליצירת ועידה שמטרתה משא ומתן בין הצדדים. לאחר התפרקות ברית המועצות, והקמתה של רוסיה, שמרה המדינה על קו אחיד בתמיכתה בקפריסין כמאוחדת, בהתאם לתפיסה הקפריסאית-יוונית. נטען כי האינטרס המובהק של רוסיה להכרה בשלטונות היוונים באי מקורו בקשרי המסחר הענפים של רוסיה עם קפריסין הדרומית באותה התקופה^[17]. עם התחממות מערכת היחסים בין רוסיה לבין טורקיה בשנות ה-2000, פתחה רוסיה נציגות דיפלומטית בצפון קפריסין. ניתן לראות כי בכל הנוגע ליחסי רוסיה כלפי קפריסין הטורקית, ישנו משקל רב ליחסים בין רוסיה לבין טורקיה, כאשר ככל שהיחסים חמים יותר, כך נוטה רוסיה יותר כלפי קפריסין הטורקית, ולהפך. עם זאת, רוסיה לא הכירה באופן רשמי בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.

לישראל עניין רב בנעשה בקפריסין, ובאופן כללי בסוגיה ישראל תומכת בקפריסין (היוונית). ברמה האסטרטגית, מדובר במדינה הלא-ערבית הקרובה ביותר לישראל מבחינה גאוגרפית, ולפתרון הסכסוך באי השלכות גם על ישראל. יחסי ישראל–קפריסין (היוונית) התהדקו במקביל להתהדקות יחסי יוון–ישראל והתערערות יחסי טורקיה–ישראל משנת 2010 (פרשת "מאווי מרמרה").

בינואר 2024 השר גדעון סער אמר כי ישראל צריכה לשקול הגשת תלונה לבית הדין הבין-לאומי בהאג נגד טורקיה על כיבוש צפון קפריסין וטיהורה האתני^[18][19].

פיקוד כוחות הביטחון מורכב מכוח 8,000 כוחות חזקים המורכבים בעיקר מגברים טורקיים-קפריסאים המגויסים בגילאי 18–40. ישנו גם כוח מילואים נוסף המורכב מכ-10,000 קו ראשון ו-16,000 קו שני – חיילים שהתגייסו עד גיל 50. פיקוד כוחות הביטחון תלוי מאוד בבעלות בריתו הטורקית של האי, שממנה הוא שואב חלק גדול מחיל הקצינים שלו. הוא מובל על ידי תא"ל שנשאב מהצבא הטורקי. הצבא פועל כיחידה המופקדת בעיקר על הגנה על גבול צפון קפריסין מפני פלישות קפריסאיות יווניות ושמירה על ביטחון פנים בצפון קפריסין. בנוסף, כוחות הצבא הטורקי היבשתיים מחזיקים את כוח השלום הטורקי בקפריסין המורכב מכ-30,000–40,000 בשתי אוגדות: ה-28 וה-39. כוח זה מצויד במספר לא מבוטל של טנקים מסוג M48 Patton מתוצרת ארצות הברית וכלי נשק ארטילריים. גם לחיל האוויר הטורקי, הצי הטורקי ומשמר החופים הטורקי יש נוכחות בצפון קפריסין. אף שהוא באופן רשמי חלק מהצבא הטורקי הרביעי, שבסיסו באיזמיר, מפקד כוח השלום הטורקי בקפריסין מדווח ישירות לסגל הכללי הטורקי באנקרה, בשל המצב הרגיש בקפריסין. כוח השלום הטורקי של קפריסין נפרס בעיקר לאורך הקו הירוק ובמקומות שבהם עלולים להתרחש נחיתות אמפיביות עוינות. נוכחותו של צבא טורקיה בקפריסין שנויה במחלוקת רבה, לאחר שהוקעה ככוח כיבוש על ידי הרפובליקה של קפריסין והקהילה הבינלאומית. מספר החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם קראו לכוחות הטורקיים לסגת. מחקרים כלכליים מצאו כי לנוכחות הצבאית בצפון קפריסין השפעה מובהקת על הצמיחה הכלכלית.

שטח המדינה 3,355 קמ"ר (1,295 מ"ר), המהווה בערך שליש מהאי. 75 ק"מ מצפון שוכנת טורקיה, סוריה שוכנת 97 ק"מ מזרח.

קו החוף של צפון קפריסין כולל שני מפרצים: מפרץ מורפו ומפרץ פמגוסטה, ויש ארבע מפרציות: קייפ אפוסטולוס אנדראס, קייפ קורמקיטיס, קייפ זייטין וכף קאסה, כאשר קייפ אפוסטולוס אנדראס הוא נקודת הקצה של חצי האי קרפאז. רכס ההרים קירניה הצר שוכן לאורך קו החוף הצפוני, והנקודה הגבוהה ביותר בצפון קפריסין, הר סלווילי, שוכן רכס הרים זה בגובה של 1,024 מטר (3,360 רגל). מישור מסוריה, המשתרע מרובע גוזליורט עד קו החוף המזרחי הוא נוף מכונן נוסף. מישורי מסוריה מורכבים משדות פשוטים וגבעות קטנות, וחוצים אותם כמה נחלים עונתיים. החלק המזרחי של המישור משמש לחקלאות יבשה, כמו גידול חיטה ושעורה, ולכן הם בעיקר ירוקים בחורף ובאביב, בעוד שבקיץ הופכים לצהובים וחומים.

56.7% מהאדמות בצפון קפריסין מוקדשות לחקלאות.

בשנת 1994 הוטל האמברגו על צפון קפריסין.

כלכלת צפון קפריסין נשלטת על ידי מגזר שירותים (69% מהתמ"ג בשנת 2007) הכולל את המגזר הציבורי, מסחר, תיירות וחינוך. ההכנסות שצבר מגזר החינוך בשנת 2011 היו 400 מיליון דולר. התעשייה תורמת 22% מהתמ"ג והחקלאות 9%. הכלכלה של צפון קפריסין מבוססת על גישת שוק חופשי. ההתפתחות הכלכלית מושפעת לרעה מהבעיה המתמשכת בקפריסין. צפון קפריסין נמצאת תחת אמברגו בינלאומי שכן הרפובליקה של קפריסין, כרשות מוכרת בינלאומית, הכריזה על שדות תעופה ונמלים באזור שלא בשליטתה האפקטיבית סגורה. כל המדינות החברות באו"ם מלבד טורקיה מכבדות את סגירת הנמלים ושדות התעופה. כתוצאה מכך, צפון קפריסין תלויה מאוד בתמיכה הכלכלית הטורקית והיא עדיין תלויה בהעברות כספיות מממשלת טורקיה.

בצפון קפריסין נעשה שימוש בלירה הטורקית כמטבע הרשמי והמקשר בין כלכלתה לבין זו של טורקיה. מאז שהרפובליקה של קפריסין הצטרפה לאירו ותנועת העמים בין הצפון לדרום הפכה חופשית יותר, האירו נמצא גם הוא בתפוצה רחבה. הייצוא והיבוא צריכים לעבור דרך טורקיה; בעוד האיחוד האירופי הבטיח לפתוח את הנמלים לאחר תוכנית אנאן, דבר זה נחסם על ידי הרפובליקה של קפריסין וייצוא דרומה, אם כי מבחינה טכנית אפשרי, נותר בלתי מעשי. למרות האילוצים שנבעו מהיעדר ההכרה הבינלאומית, שיעורי הצמיחה הנקובים בתמ"ג במשק בשנים 2001–2005 היו 5.4%, 6.9%, 11.4%, 15.4% ו-10.6% בהתאמה. קצב הצמיחה הריאלי בשנת 2007 נאמד בכ-2%. צמיחה זו הגיעה בעקבות היציבות היחסית של הלירה הטורקית והתנופה בענפי החינוך והבנייה. בין השנים 2002–2007, התוצר הלאומי הגולמי לנפש יותר משילש את עצמו, מכ-4,409 דולר בשנת 2002 ל-16,158 דולר אמריקני. הצמיחה נמשכה לאורך שנות 2010, עם שיעורי צמיחה ריאלי של 3.7%, 3.9%, 1.8% ו-1.1% בהתאמה בשנים 2010–2013. שיעור האבטלה ירד במהלך שנות ה-2010 ועמד על 8.3% בשנת 2014. בשנת 2011 מכרה צפון קפריסין חשמל לרפובליקת קפריסין בעקבות פיצוץ בדרום האי שהשפיע על תחנת כוח גדולה. פרויקט אספקת המים בצפון קפריסין, שהושלם בשנת 2015, מיועד לספק מים לשתייה והשקיה מדרום טורקיה דרך צינור מתחת לים התיכון.

שיחות טלפון בינלאומיות מנותבות באמצעות קוד חיוג טורקי (+90 392) מכיוון שלצפון קפריסין אין קוד מדינה משלה או קידומת ITU רשמית. בדומה לטלפון, אין לצפון קפריסין תחום אינטרנט משל עצמה והיא נמצאת תחת התחום הטורקי ברמה השנייה. טיפול בפריטי דואר נעשה דרך מרסין 10, טורקיה, שכן איחוד הדואר האוניברסלי אינו מכיר בצפון קפריסין כישות נפרדת. מפעילי רדיו חובבים משתמשים לפעמים בגלי רדיו לשידור לציבור אך אין להם כל אפשרות לפרסום או כל אשראי תפעולי אחר.

רוב הקפריסאים הטורקיים (99%) הם מוסלמים סונים^[2]. צפון קפריסין היא מדינה חילונית. אלכוהול נצרך לעיתים קרובות בתוך הקהילה. הנשים הקפריסאיות-טורקיות בדרך כלל אינן מכסות את ראשן בחיג'אב. כמה מסורות מוסלמיות עדיין ממלאות תפקיד בקהילה, לדוגמה, בהתאם לאמונות האסלאם, הזכרים הצפון קפריסים בדרך כלל כן נימולים. בצפון קפריסין קהילה יהודית קטנה המונה עשרות משפחות^{[דרוש מקור]} והרב חיים הלל אזימאוו משמש כרב הראשי של הקהילה ושליח חב"ד במדינה מאז 2008.

מערכת החינוך בצפון קפריסין מורכבת מחינוך קדם-יסודי, חינוך יסודי, השכלה תיכונית והשכלה גבוהה. חמש שנות לימוד יסודי חובה.

מועצת ההסמכה והתיאום של הערכת תכנון השכלה גבוהה (YÖDAK) של צפון קפריסין היא חברה ברשת הבינלאומית לסוכנויות אבטחת איכות בחינוך הגבוה (INQAAHE).

בשנת 2013 היו 63,765 סטודנטים מאוניברסיטאות מ-114 מדינות בתשע אוניברסיטאות בצפון קפריסין. בשנת 2014 מספר הסטודנטים עלה ל-70,004, (15,210 קפריסאים טורקיים; 36,148 מטורקיה; 18,646 סטודנטים בינלאומיים): אוניברסיטת מזרח (NEU), האוניברסיטה האמריקאית גירן, האוניברסיטה הטכנית של המזרח התיכון-TRNC, האוניברסיטה האירופית של לפקה, האוניברסיטה הבינלאומית בקפריסין, האוניברסיטה המזרח-תיכונית (EMU), האוניברסיטה הטכנית של איסטנבול-TRNC, אוניברסיטת קרפזיה הים-תיכונית ואוניברסיטת קירניה. כולם הוקמו מאז 1974. EMU היא אוניברסיטה מוכרת בינלאומית מוסד להשכלה גבוהה עם יותר מ-1,000 חברי סגל מ-35 מדינות. 15,000 סטודנטים ב-EMU המייצגים 68 לאומים. 8 האוניברסיטאות אושרו על ידי מועצת ההשכלה הגבוהה בטורקיה. האוניברסיטה המזרח תיכונית ואוניברסיטת המזרח הקרוב הן חברות מלאות באיגוד האוניברסיטה האירופית. EMU חברה מן המניין בקהילה של אוניברסיטאות ים תיכוניות, אוניברסיטאות הפדרציה של העולם האסלאמי, האיגוד הבינלאומי לאוניברסיטאות והמועצה הבינלאומית לעמותות עיצוב גרפי שדורגה כאוניברסיטה הטובה ביותר באי ובין 500 המובילים באירופה. אוניברסיטת גירן האמריקאית, בעיר החוף הצפונית קירניה, פתחה קמפוס בקנטרברי, בריטניה בשנת 2009 והוסמכה על ידי מועצת ההסמכה הבריטית בשנת 2010.

צפון קפריסין משתתפת באופן קבוע בתחרות הרובוקאפ הבינלאומית והגיעה למקום ה-14 מתוך 20 בשנת 2013. במדינה יש מחשבי-על שאיתם היא משתתפת בניסויים של CERN שהובילו לגילוי בוסון היגס. צפון קפריסין היא בין המדינות המשתתפות ב-Solar Challenge של כלי רכב המונעים סולאריים בדרום אפריקה משנת 2014.

על אף אי ההכרה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין כמדינה, ניתן לראות כי זו מנהלת מסחר עם מדינות שונות ואף נהנית מתיירות נכנסת. בפברואר 2017 הודיעו השלטונות הקפריסאים היוונים כי כל אדם אשר ייכנס דרך חלקה הטורקי של קפריסין, בין אם משדה תעופה או מנמל ימי, לשטחה של קפריסין היוונית, יקבל באופן מיידי "חותמת שחורה" ולא תתאפשר לו כניסה לקפריסין היוונית לתקופה של 10 שנים, תוך הסתכנות בעונשים הקבועים בחוק ובכלל זה מאסר של עד 12 חודשים או קנס^[20].

התיירות נחשבת לאחת ההכנסות העיקריות של כלכלת צפון קפריסין. המדינה קיבלה למעלה מ-1.1 מיליון תיירים בשנת 2012, כאשר מלונות ומסעדות הניבו הכנסה של 328 מיליון דולר והיוו 8.5% מהתמ"ג. מקומות לינה וקייטרינג יצרו באותה שנה יותר מ-10,000 משרות. ענף התיירות חווה התפתחות רבה בשנות האלפיים וה-2010, כאשר מספר התיירים יותר מהכפיל את עצמו, הרחיבה צפון קפריסין את ההשקעות בבניית המלונות; האומדנים הרשמיים של ההכנסות הנגזרות מתיירות הסתכמו בשנת 2013 בכ-700 מיליון דולר אמריקאי וכושר ההיקף הכולל של מספר המיטות הוערך בכ-20,000. תיירות קזינו היא אחד המגזרים העיקריים בכלכלת צפון קפריסין. קירניה נחשבת לבירת התיירות בצפון קפריסין עם שלל המלונות, מתקני בילוי, חיי לילה תוססים ואזורי קניות.

בשנת 2012 62.7% מהמבקרים בצפון קפריסין שהו במחוז גירן במהלך ביקורם. מתוך 145 המלונות בצפון קפריסין, 99 היו במחוז גירן בשנת 2013. באופן טבעי, צפון קפריסין היוותה אטרקציה לחופשות חוף, בין השאר בזכות המוניטין שלה כאזור לא ממוסחר, האקלים המתון, ההיסטוריה העשירה והטבע שלה הנחשבים כמקורות משיכה. מגזר משמעותי של תיירות אקולוגית פותח בצפון קפריסין, כאשר התיירים מבקרים בו לצפייה בציפורים, אופניים, הליכה וצפייה בפרחים בטבע.

צפון קפריסין זוכה לשבחים בשל בטיחותה היחסית, במיוחד על חצי האי קרפאז. חצי האי מארח את התיירות בבפרה, בו נבנו ארבעה מלונות מפוארים וגדולים עד 2014, מספר מתקנים ופסטיבלים קבועים המדגישים את איכויותיו ומציגים מסורות מקומיות, פארק טבעי מרוחק, טירת קנטרה המושכת אליה מבקרים ומרינה שנבנתה לארח יאכטות וסירות בינלאומיות יחד עם מתקנים גדולים. תיירות הקזינו גם הפכה להיות תרומה משמעותית לכלכלה בצפון קפריסין כאשר נפתחו לראשונה בשנות התשעים ומאז הפכו פופולריים מאוד בקרב מבקרים מטורקיה וקפריסין היוונית. דבר זה הוביל להשקעות ענק בענף בתי הקזינו. עם זאת, נמתחה ביקורת על המגזר בגלל טענות על היעדר היתרונות שלו לבעלי העסקים הקטנים והבינוניים.

נמל התעופה הבינלאומי ארג'ן משמש כנמל הכניסה הראשי לצפון קפריסין.

חלקה של ענף התחבורה והתקשורת בתמ"ג של צפון קפריסין משתנה ללא הרף; הוא צנח מ-12.1% בשנת 2008 ל-8.5% בשנת 2011, אך עלה שוב ל-9.3% בשנת 2012.

הובלה אווירית היא נתיב כניסה מרכזי לצפון קפריסין. במדינה שוכנים שני שדות תעופה, שדה התעופה הבינלאומי ארקאן ושדה התעופה גסיטקאל. הפעיל מביניהם הוא ארקאן. שדה התעופה של ארקאן עבר שיפוץ חשוב בשנות ה-2010 שהגדיל מאוד את תנועת הנוסעים שלו, השדה שימש 1.76 מיליון נוסעים בשבעת החודשים הראשונים של 2014 בלבד. טיסות ללא הפסקה זמינות רק ממספר נקודות בטורקיה דרך מספר מובילים טורקיים, טיסות שכר ישירות וטיסות ישירות ממדינות אחרות, אך עם עצירות חובה בטורקיה. 600 טיסות שכר נקבעו לשנת 2013. היעדים המתוזמנים כוללים ערים כמו לונדון ומנצ'סטר ואילו יעדי טיסות שכר כוללות ערים כמו ברלין ולובליאנה.

טיסות ישירות לצפון קפריסין ותעבורת הסחר דרך נמלי צפון קפריסין מוגבלות כחלק מהאמברגו בנמליה. שדות התעופה Geçitkale ו-Ercan מוכרים רק כנמלי כניסה חוקיים על ידי טורקיה ואזרבייג'ן. טיסות שכר ישירות בין פולין לצפון קפריסין החלו ב־20 ביוני 2011. נמלי הים בפמגוסטה וקירניה הוכרזו סגורים לכל ספנות על ידי הרפובליקה של קפריסין מאז 1974. בהסכמה בין צפון קפריסין לסוריה, היה סיור ספינות בין פמגוסטה ללטקיה, סוריה לפני פרוץ מלחמת האזרחים הסורית. מאז פתיחת הקו הירוק מורשים תושבי קפריסין הטורקית לסחור דרך נמלים המוכרים על ידי הרפובליקה של קפריסין.

עם היעדר רכבות, הכבישים המהירים של המדינה משמשים לתחבורה בין ערים מרכזיות. במאה ה-21 שודרגו הכבישים המהירים לכבישים כפולים, כאשר חלק מהכבישים באזור קרפאז שודרגו בשנת 2015. בצפון קפריסין יש כ-7,000 ק"מ של כבישים, כששני שלישים מהכבישים הללו הן דרכים סלולות. פיתוחים אחרונים כללו הקמת כביש חוף הצפון כתמריץ עיקרי להתפתחות כלכלית.

החורף בצפון קפריסין קריר וגשום, במיוחד בין דצמבר לפברואר עם 60% מכמות הגשם השנתית. גשמים אלה מייצרים נחלי חורף הממלאים את מרבית הנהרות, אשר בדרך כלל מתייבשים ככל שמתקדמת השנה. שלג ידוע כי נופל על רכס הרי קירניה אך לעיתים רחוקות במקומות אחרים למרות טמפרטורות לילה נמוכות. האי מאופיין במזג אוויר לא יציב, סופות עזות מדי פעם רוח מערבית. הקיץ חם ויבש מספיק כדי להפוך אדמות ירוקות על האי לחומות. חלקים מהאי חווים את "פויראז", שהיא רוח צפונית-מערבית, או הסירוקו, רוח מאפריקה, שהיא יבשה ומאובקת.

אחרי הקיץ מגיע סתיו קצר וסוער.

תנאי האקלים באי משתנים לפי גורמים גאוגרפיים. מישור מסוריה, מנותק מרוחות הקיץ ומרוב לחות הים, עשוי להגיע לשיאי טמפרטורה של 40 עד 45 מעלות צלזיוס. הלחות עולה בחצי האי קרפז. לחות וטמפרטורת המים, 16 עד 28 מעלות צלזיוס, משתלבים כדי לייצב את מזג האוויר החופי.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: צפון קפריסין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צפון קפריסין

• 40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין, פרסום תעודות באתר ארכיון המדינה
• תום שגב, בין הקלצ'ניקוב לווידיאו, כותרת ראשית, 23 בנובמבר 1983
• איל שפירא‏, ה"אנטליה של קפריסין": היעד החדש לחובבי הכל כלול, באתר וואלה, 19 בדצמבר 2016
• ארז ביאלר, עכבר העיר אונליין, הטרנד הלוהט: חופשה בצד הצפוני של קפריסין, באתר הארץ, 29 ביולי 2017
• אריה מקל, מנסים שוב: קפריסין תאוחד?, באתר ישראל היום, 3 ביולי 2017
• איתמר אייכנר ועופר פטרסבורג, קפריסין מונעת כניסת ישראלים לצד הטורקי, באתר ynet, 19 בספטמבר 2017
• ד"ר יוחאי סלע, קפריסין והתרגיל הטורקי, ממגזין המזרח התיכון, 11 בדצמבר 2007
• רועי צ'יקי ארד, רועי צ'יקי ארד: גיליתי את סיני החדשה בקפריסין, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2015
• Businesses in Turkish Republic of Northern Cyprus seeking access to EU, Andrew Hopkins reports, סרטון בערוץ "TRT World", באתר יוטיוב (אורך: 02:46), 2 במרץ 2016
• לי נעים - לא לשימוש, ‏אזהרת מסע לקפריסין הטורקית, באתר ‏מאקו‏, 19 בספטמבר 2017
• ארז מיכאלי‏, בועת האסקפיזם המושלמת, באתר וואלה, 20 בספטמבר 2019
• שמעון איפרגן, קפריסין הטורקית – התרעות חמורות על פעולות טרור נגד ישראלים, באתר חדשות N12 (mako חופש), 7 במרץ 2024

מדינות ואזורים לחופי הים התיכון
מדינות ריבוניות	איטליה • אלבניה • אלג'יריה • בוסניה והרצגובינה • טורקיה • יוון • ישראל • לבנון • לוב • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מצרים • מרוקו • סוריה • סלובניה • ספרד • צרפת • קפריסין • קרואטיה • תוניסיה
טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת	אקרוטירי ודקליה • גיברלטר
טריטוריות לא עצמאיות	הרשות הפלסטינית • צפון קפריסין

הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות	אפגניסטן • אלג'יריה • צ'אד • מצרים • גינאה • אינדונזיה • איראן • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מלזיה • מאלי • מאוריטניה • מרוקו • ניז'ר • פקיסטן • תימן • ערב הסעודית • סנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאן • סומליה • תוניסיה • טורקיה • בחריין • עומאן • קטר • איחוד האמירויות הערביות • סיירה לאון • בנגלדש • גבון • גמביה • גינאה ביסאו • אוגנדה • בורקינה פאסו • קמרון • קומורו • עיראק • המלדיביים • ג'יבוטי • בנין • ברוניי • ניגריה • אזרבייג'ן • אלבניה • קירגיזסטן • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • מוזמביק • קזחסטן • אוזבקיסטן • סורינאם • טוגו • גיאנה • חוף השנהב
מדינה מושעית	סוריה
מדינות משקיפות	בוסניה והרצגובינה • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • קפריסין הצפונית • תאילנד • רוסיה
ארגונים משקיפים	הליגה הערבית • האו"ם • המדינות הבלתי-מזדהות • האיחוד האפריקאי • הארגון לשיתוף פעולה כלכלי

מדינות שההכרה בהן מוגבלת
אבחזיה אבחזיה • דרום אוסטיה דרום אוסטיה • טאיוואן טאיוואן • טרנסניסטריה טרנסניסטריה • סהרה המערבית סהרה המערבית • סומלילנד סומלילנד • הרשות הפלסטינית פלסטין • קוסובו קוסובו • צפון קפריסין צפון קפריסין