נין

1. לשון המקרא הדור הראשון בילידי האדם, בן.

   • ”וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ“ (בראשית כא, פסוק כג)
   • ”וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד“ (בבלי, מסכת קידושין – דף לט, עמוד א)

2. לשון המקרא, (משמעות משוערת) שַׂר, מושל, יצוג אלילי בבלי.

   • ”אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ“ (תהלים עד, פסוק ח)

3. עברית חדשה צאצא מהדור השלישי; בנו של הנכד או של הנכדה.

   • הוא רק בן ששים וכבר נולד לו נין, הנכדה שלו התחתנה בגיל צעיר.

• 1,2: לפי השערה מקובלת^[1], מהשורש נ-י-ן שמשמעו 'התרבה, השריץ', שהוא גם מקור המילה נון 'דג'.
• לפי כל המפרשים נין הוא בן, וכמו שנראה מלשון המקרא. בעברית החדשה נין הפך לבן הנכד. רש"י (ישעיה י"ד כב,תהלים ע"ב משלי כט) כותב כי הבן הוא המושל בנכסי האב ולכן נקרא נין (2).
• סוקוטרית: 'נִין-הִין' nin hin בהוראת אח-מבוגר . מצרית קדומה" 'נִּי' nnỉ בהוראת ילד, צעיר, יתום ^[2]. ככהרוגליף בדמות 'ילד':

• 2: ”אָמְרוּ בְלִבָּם, נִינָם יָחַד; שָׂרְפוּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵל בָּאָרֶץ“ (תהלים עד, פסוק ח) מן כתב היתדות האכדי מתחוור כי בתרבות שומר האות נין: (NIN) שימשה לציון אלילות-בבלית נקבית מלכה,כוהנת,או "גברת". בתרגומים אחרים אף: "בעלת", לשמן של אלות רבות נהוג היה להוסיף את התחילית נין- , כגון (DNIN.GAL) נִינ-גַל-בהוראת "גברת-גדולה" ,נינ-אנא (Nin-anna) מלכת השמיים, נִינְאִמא (Ninimma) היתה אלת אומנויות הכתיבה. הצורה המורכבת (NIN.DINGIR) "גברת אלוהית" או "גברת של אל" , מציינת כוהנת. לפיכך את תיבת נינם המקראית ניתן לפרש בהוראת - אלולותם-הבבלית.

• ריבע (1)

• סבא רבא (1)
• סבתא רבתא (1)

• אנגלית: great grandson‏‏‏‏ (1)
• רוסית: правнук‏‏‏‏ (1)
• צ'כית: pravnuk ‏‏‏‏

• המילה מופיעה במקרא שלוש פעמים, בשלוש הפעמים לפני המילה נכד: ”לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי“ (בראשית כא, פסוק כג), ”לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ“ (איוב יח, פסוק יט), ”וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד“ (ישעיהו יד, פסוק כב). לפי הפירוש המקובל "נין" במקרא פירושו "בן". ויש מפרשים שהוא מילה נרדפת ל"נכד", או "צאצא" כל שהוא. המשמעות (1) מקורה איפוא בלשון המדוברת, ולא במקרא.^[1]
• המילה במשמעות (2) היא במשמעות משוערת, ומופיעה במקרא רק בפסוק לעיל בתהלים ע"ד, ח. רש"י שם מפרש: "נינם - מושליהם", ומקשר את המילה לפועל ינון בפסוקים ”יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ ינין [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ“ (תהלים עב, פסוק יז), ”מְפַנֵּ֣ק מִנֹּ֣עַר עַבְדּ֑וֹ וְ֝אַחֲרִית֗וֹ יִהְיֶ֥ה מָנֽוֹן“ (משלי כט, פסוק כא).

בפרושו על הפסוק במשלי מעיר רש"י על הקשר בין משמעות (2) ומשמעות (1): "...שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו".

• ינון (2)
• צאצא (1)
• שילש (1)

↑  למשל, יצחק הירשברג כתב בעיתון "קול העם" מתאריך 8/9/47 בטור "שבושי לשון" (עמ' 2) כי המשמעות "בן הנכד" למילה "נין" היא שגויה. לדבריו:

"לאמיתו של דבר 'נין' הוא בן. מקורו הוא השורש 'נון', שמובנו: צמוח, גדול, התרבה [...] לפי זה יובן השם הארמי 'נון' - דג, כקרוב לשורש הזה, כי גם במקרא מופיע הפועל 'וידגו' במובן ויתרבו".