מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
שירה שמידמן
ַאחים י ְַח ָּדו ּומֵ ת ַאחַ ד מֵ הֶ ם ּובֵ ן
מצוות הייבום כתובה בתורה בדברים כה ,הּ" :כִ י י ְֵׁשבּו ִ
אֵ ין ל ֹו ֹלא תִ הְ יֶה אֵ ׁשֶ ת הַ ּמֵ ת הַ חּוצָ ה לְ אִ יׁש זָר יְבָ מָ ּה ָיבֹא עָ לֶיהָ ּולְ קָ חָ ּה ל ֹו לְ אִ ּׁשָ ה וְ יִּבְ מָ ּה".
למרות הדמיון הלשוני בין פסוק זה לפסוק שעוסק בנישואין רגיליםּ" ,כִ י יִּקַ ח אִ יׁש אִ ּׁשָ ה
ּובְ עָ לָּה" (דברים כד ,א) ,המשנה מבחינה בין הדרך שבה קונים אישה לבין הדרך שבה
קונים יבמה .במשנה בקידושין א ,א ,נקבע שהאישה נקנית בכסף ,בשטר או בביאה ,ואילו
היבמה נקנית בביאה בלבד .על אף הבדל זה ,קיימת מגמה בספרות חז"ל לקרב את תהליך
הייבום לתהליך של נשיאת אישה רגילה .בתוספתא יבמות ז ,ב (מהד' ליברמן ,עמ' )22
נאמר" :כיצד מצות יבום? עושה 1בה מאמר ואחר כך כונס" .לפני כניסת היבמה היבם
נדרש לעשות מעשה המכונה "מאמר" או "מאמר יבמין" 2.עניינו של המאמר מתואר
בתוספתא יבמות ב ,א (מהד' ליברמן ,עמ' :)5
אי זו היא מאמר? הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף ובשטר ...כשם שהקדושי'
אינן קונין באשה אלא מדעת שניהם ,כך מאמר אין קונה ביבמה אלא מדעת שניהם.
מה בין קדושין למאמר? שהקדושין גומרין ,מאמר אין גומר.
התוספתא מצביעה על הדמיון שבין מעשה המאמר ביבמה למעשה הקידושין באישה
רגילה .בשניהם האיש נותן לאישה כסף או שטר ואומר לה "הרי את מקודשת לי" .לצד זאת
היא מציינת הבדל בין השניים :קידושין קונים את האישה באופן מוחלט ("גומרין") ,ואילו
*
1
2
מחקר זה נתמך על ידי מענק ממשפחת סנדר ושמואל קולץ' .הציטוטים במאמר מהמשנה הן על פי כתב
יד בודפשט ,ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים ,קאופמן .A 50הציטוטים מהתוספתא הן על פי כתב
יד וינה (הספרייה הלאומית .)Cod hebr. 20הציטוטים מהירושלמי הן על פי כתב יד ליידן ,סקליגר 3
ממהדורת האקדמיה ללשון העברית ,ירושלים ,תשס"ה.
כך בקטע הגניזה ניו יורק ,בית המדרש לרבנים ,ENA 340בכ"י ארפורט (לשעבר ,כיום כ"י ברלין,
ספריית המדינה )Or. 20 1220 ,ובדפוס ראשון ונציה רפ"ב .בכ"י וינה" :עושין".
המושג "מאמר" או "מאמר יבמין" (כפי שהוא מכונה בבבלי) מציין מעשה שהוא כעין מעשה קידושין
ביבמה .השימוש במונח "מאמר" לציון מעין קידושין של יבמה דורש הסבר .תוספות יום טוב (למשנה
ביבמות ב ,א) מציע שהמעשה נקרא "מאמר" מכיוון שהוא מתבצע באמירה ולא בשתיקה .אולם ,עדיין
לא ברור למה מונח זה ישמש דווקא בהקשר של ייבום שכן כל מעשה קידושין מתקיים על ידי אמירה.
תפארת ישראל – יכין (שם) מציין שמעיקר הדין היבמה נקנית בביאה בלי שום אמירה ,אלא שיש מצווה
לקדש אותה לפני כן .לכן ,כינו את מעשה הקידושין ביבמה "מאמר" כדי להנגיד בין מעשה הקידושין
על ידי אמירה ,למעשה הביאה הקונה ביבמה בשתיקה .והעניין צריך עיון.
סידרא לו ,תשפ"ד
שירה שמידמן
מאמר קונה אותה באופן חלקי בלבד ("אין גומר") .מעמדו של מאמר נדרש מהפסוקים
בספרי דברים רפח (מהד' פינקלשטיין ,עמ' " :)307העושה מאמר ביבמתו ,קנאה לעצמו
ופסלה על ידי אחים .יכול יהא גומר בה? תלמוד לומר 'יבמה יבא עליה' – ביאה גומרת בה
ואין מאמר גומר בה" .מקור זה מלמד שמאמר אומנם קונה ביבמה ,אבל לא באופן מלא.
גרסה מורחבת של דרשה זו מובאת בירושלמי (ראה להלן) ומשם עולה בבירור שקניין
3
חלקי זה הוא בעל תוקף מדאורייתא.
4
תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסת הבבלי המתייחסת למאמר כתקנה דרבנן בלבד.
למעשה ,קיימות בספרות חז"ל כמה דעות לגבי מאמר ,ולהלן אציג דעות אלו ואראה
כיצד הן באות לידי ביטוי במקורות חז"ל הקדומים .לאחר מכן אשווה בין הדעות בשני
התלמודים ואראה שהתפיסה הבבלית – שלפיה מאמר הוא תקנה דרבנן – היא התפתחות
מאוחרת שעולה רק במקורות הבבליים המאוחרים .לאחר מכן ,אעיין במקורות הדנים
בסוגים אחרים של קידושין חריגים ,ואראה שהמודלים ששימשו הסברים למאמר שימשו
גם להסברת קידושין חריגים אלו .אעקוב אחרי ההתפתחויות בתפיסת הקידושין החריגים
מתפיסתם כקניין חלקי מדאורייתא לתפיסתם כתקנה מדרבנן ,ואציע הסבר אפשרי לשינוי
שהתרחש בתפיסות של מאמר ושל קידושין חריגים בספרות חז"ל.
א .דעות התנאים בנוגע למעמד המאמר
בברייתא בירושלמי מובאות שלוש דעות בנוגע למעמד המאמר:
[" ]1יבמה יבא עליה" – זה הביאה; "ולקחה לו לאשה" – זה המאמר .יכול יהא
כשם שהביאה גומרת בה ,כך יהא מאמר גומר בה? ת'ל "וי[ב]מה" – עירה 6את כל
5
3
4
5
6
ראו להלן ליד הערה .6
ראו בבלי ,יבמות לא ע"ב; נ ע"ב .לדיון במקורות אלו ראו להלן בסעיף "הירושלמי מול הבבלי" .על
פער זה עמד כבר שאול ליברמן ,תוספתא כפשוטה :באור ארוך לתוספתא ,ו ,ניו יורק וירושלים תשנ"ו,
עמ' ,60שורה "( 7ומסוגיית הירושלמי מוכח שגט ומאמר פוסלים מדאורייתא ,ושיטת הבבלי אינה כן,
אלא הכל מדרבנן") .שמא פרידמן דן גם הוא בפער זה כחלק מהדיונים שלו על האפשרות לאישה להיות
נשואה לשני בעלים בו זמנית (שמא י' פרידמן" ,פרק האשה רבה בבבלי ,בצירוף מבוא כללי על דרך
חקר הסוגיא" ,מחקרים ומקורות ,א [תשל"ח] ,עמ' ;281-280הנ"ל" ,דין האשה ושני בעליה בהלכה
התלמודית ,ובחוקי המזרח הקודם" ,שנתון המשפט העברי ,ב [תשל"ה] ,עמ' ;375-372הנ"ל" ,אשת
שנים" ,שנתון המשפט העברי ,כא [תשנ"ח-תש"ס] ,עמ' .)36אולם ,הדיון של ליברמן הצטמצם לפרשנות
כמה קטעים בודדים בתוספתא .כמו כן ,הדיון של פרידמן הצטמצם להצגת הדעה שלפיה מאמר יוצר
קניין חלקי באישה והשלכותיו של קניין זה לעניין אשת שניים.
הציטוט בפנים הוא מירושלמי יבמות ב ,א (ג ע"ג; טור ,836שורות ;)31-19וראו מקבילות שם ה ,א
(ו ע"ג; טור ,853שורה – 45טור ,854שורה )7וקידושין א ,א (נח ע"ד; טור ,1140שורה – 50טור
,1141שורה .)12לברייתא זו בצורתה המלאה אין מקבילות נוספות בספרות חז"ל.
בכתב היד כתוב "עו(ד)[ר]ה" ותיקנתי על פי המקבילה בירושלמי קידושין (ראו בהערה הקודמת) .וכך
גרס גם ריטב"א ,יבמות כט ע"א ,ד"ה א"ר אלעזר; רשב"א ,שם ,ד"ה הא דאמרינן ("עיירה"); מאירי,
בית הבחירה ,שם ,ד"ה המאמר אין ("עירה") .לעומת זאת ,בספר העיטור אות כ" ,כתובת יבמין" (מהדו'
יונה מאיר ,לז טור ג ,ד"ה מצוות ייבום) כתוב "ערבה" ,ועל פי גרסה זו הגיה קרבן העדה את הטקסט
(ירושלמי ,יבמות ב ,א ד"ה ה"ג) .נראה שצורה זו נוצרה מחוסר ההיכרות עם המילה הנדירה "עירה".
ומכל מקום הצירוף "עירה כל הפרשה כולה" נמצא גם בספרא ,קדושים פרק ה ,ה (מהד' וייס ,פט ע"ד)
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
הפרשה כולה לייבום ,הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה .אם כן מה הועיל
בה מאמר? לאוסרה לאחין.
7
[ ]2ר' שמעון או' :המאמר או קונה או לא קונה .מה טע' דר' שמעון? "יבמה
יבא עליה" – זו הביאה" ,ולקחה לו לאשה" – זה המאמר .וכשם שהביאה גומרת
בה כך המאמר גומר בה .או "יבמה יבא עליה" והרי היא לקוחה לו ,והמאמר לא
הועיל בה כלום.
[ ]3ר' לעזר בן ערך או' :המאמר קונה קניין גמור ביבמה .מה טע' דר' לעזר בן
ערך? "ולקחה לו לאשה" ,הרי היא כקידושי אשה .מה קידושי אשה קונין קניין
גמור ,אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה .אי זו היא מאמר ביבמה? הרי את
מקודשת לי בכסף ובשוה כסף.
ברייתא זו מובאת רק בירושלמי ,אך הדעות הנידונות בה באות לידי ביטוי במקורות נוספים
בספרות חז"ל.
דעת חכמים
הדעה הראשונה בברייתא שבירושלמי סוברת שמאמר קונה קניין ביבמה אבל לא קניין
גמור .הקניין מועיל לאסור את היבמה על האחים ,אבל היבמה עדיין לא קנויה לגמרי
ליבם עד שיבוא עליה .דעה זו נזכרת בתוספתא שלעיל (יבמות ב ,א) ומוצאת ביטוי בכמה
משניות במסכת יבמות .אביא כאן דוגמה אחת מהמשנה ביבמות ב ,א:
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו? שני אחים ומת אחד מהן ונולד להם אח ,ואחר
כך ייבם השיני את אשת אחיו ומת .הראשונה יוצא משום אשת אחיו שלא היה
בעולמו ,והשנייה משום צרתה .עשה בה מאמר ומת ,שנייה חולצת ולא מתייבמת.
המשנה מתארת מקרה שבו יבמה פטורה מייבום מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו".
כשאדם נשוי מת ללא ילדים ולאחר מותו נולד לו אח ,אח זה אינו מועמד לקיים את מצוות
הייבום ,ולכן אלמנת המת פטורה מייבום .גם אם אח אחר (שהיה בחיים בזמן מות האח
הראשון) מייבם אותה ומת לאחר מכן היא נשארת פטורה מייבום ,ואם לאח זה הייתה
אישה נוספת הרי שגם היא פטורה .אם האח השני לא כנס את האלמנה אלא רק עשה מאמר
8
ומת ,אשתו חולצת ולא מתייבמת .בירושלמי מוסבר כך:
כרבנין :צד שקנה בה מאמר כנגדו אסור בצרה ,וצד שלא קנה בה מאמר כנגדו
היתר (ביבמה) בצרה .לפיכך חולצת ולא מתייבמת.
7
8
ובירושלמי ,סנהדרין ז ,ד (כד ע"ד; טור ,1300שורה .)7פירוש המילה "עירה" בהקשרים אלו הוא
"חיבר"" ,הדביק" ,בדומה לביטוי "מעורות בגידין" (בבלי ,ביצה ז ע"א) – מחוברות בגידים (וראו במהד'
וייס שם במסורת התלמוד) .תודתי לפרופ' שלמה נאה על עזרתו בבירור מילה זו.
בניגוד להסבר של שיטת חכמים הנמצא בספרי ,לחלק זה של הברייתא וכן להסבר שניתן לדעת ר' אלעזר
בן ערך אין מקבילות בספרות התנאים .לכן לא ברור אם לפנינו חלק מקורי של הברייתא שסגנונו שונה
על ידי "עיבוד המינוח" או תוספת של התלמוד .על "עיבוד המינוח" ראו לייב מוסקוביץ ,הטרמינולוגיה
של הירושלמי ,ירושלים תשס"ט ,עמ' .15-14
ירושלמי ,יבמות ב ,א (ג ע"ג; טור ,836שורות .)34-32
שירה שמידמן
לפי דעת חכמים ,מאמר אינו קונה קניין גמור אלא קניין חלקי ("צד אחד") ,ולכן צרתה
נחשבת "צרת ערווה" בצורה חלקית .מצד אחד אסור לה להתייבם ומצד שני היא לא
9
פטורה לגמרי ,ולכן היא חולצת ולא מתייבמת.
דעת ר' שמעון
הדעה השנייה בירושלמי היא דעת ר' שמעון ,ולפיו קיים ספק אם מאמר קונה באופן
מוחלט או שאינו קונה כלל .דעתו מבוססת על פירוש אחר של הפסוקים שצוטטו בדעת
חכמים .את הפסוק "יבמה יבוא עליה ולקחה" ניתן להבין בשתי דרכים :לפי הדרך האחת,
מדובר בשתי פעולות אפשריות לקניית היבמה :או על ידי ביאה ("יבמה יבוא עליה")
או על ידי מאמר ("ולקחה לו לאשה") .לפי הבנה זו ,כאשר היבם לוקח את היבמה על
ידי מאמר ,היא נקנית לו לגמרי .לפי הדרך האחרת ,היבם לוקח את היבמה על ידי ביאה
("יבמה יבוא עליה") ,ועל ידי מעשה זה היבמה נחשבת לקוחה ליבם ("ולקחה לו לאשה")
ולמאמר אין כל השפעה .לכן ר' שמעון מסופק אם מאמר קונה לגמרי או שאינו קונה כלל.
דעה זו באה לידי ביטוי במשנה ביבמות ג ,ט:
שלושה אחים נשואים שלוש נשים נכריות .מת אחד מהם ועשה בה השיני מאמר
ומת – הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ,שנ' "ומת אחד מהן 10...יבמה יבוא עליה",
שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמים .ר' שמעון או' :מייבם לאי זו
שירצה וחולץ לשנייה.
המשנה מתארת מקרה שבו אישה פטורה מייבום בגלל שיש עליה זיקת שני יבמין .מעמד
זה נוצר כשאחרי מות בעלה אחד מאחיו עשה בה מאמר ומת לפני שייבם אותה .אישה זו
קשורה כעת לשני האחים שמתו ,ולא ברור מכוח איזה אח היא נופלת לייבום .מצד אחד
יש לה זיקה (כלומר קשר אישות) 11לבעלה ,דהיינו האח הראשון ,שהרי לא נעשו בה ייבום
או חליצה כדי להפקיע ממנה את הזיקה; ומצד שני האח השני שעשה בה מאמר קנה אותה
בצורה חלקית כך שיש לה גם זיקה אליו והיא נחשבת לאשתו במקצת .במקרה זה אסור
לה להתייבם וגם היא וגם צרתה חייבות לחלוץ .איסור זה מכונה במדרש ההלכה "אשת
שני מתים" ,כפי שמובא בספרי דברים רפח (מהד' פינקלשטיין ,עמ' :)306
"ומת אחד מהם" ,אין לי אלא בזמן שהם שנים ומת אחד מהם .מנין אפילו הם
מרובים? תלמוד לומר "ומת אחד מהם" .מנין אפילו מתו כולם תלמוד לומר "ומת
אחד מהם" .אם כן למה נאמר "אחד מהם"? אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים.
9דעת חכמים באה לידי ביטוי גם בפרשנות הירושלמי למשניות נוספות :המשנה ביבמות ג ,ו הדנה
באיסור אחיות (ירושלמי ג ,ו [ה ע"א; טור ,844שורות ;)]40-39המשנה ביבמות ה ,א הדנה במחלוקת
רבן גמליאל וחכמים בעניין תוקף מאמר אחרי מאמר (ירושלמי ה ,א [ו ע"ד; טור 854שורות ;)]37-29
וראו להלן .דעה זו מובאת גם בתוספתא ביבמות ח ,ג (מהד' ליברמן ,עמ' )25כהסבר להלכה שבמשנה
ביבמות ו ,ד האוסרת על כהן הדיוט שנתמנה לכהן גדול לכנוס שומרת יבם אף על פי שעשה בה מאמר.
10בפסוק כתוב "מהם".
11המונח "זיקה" בספרות התנאים מציין קשר אישות בין האישה לבעלה .ראו למשל תוספתא סנהדרין יב,
א (מהד' צוקרמנדל ,עמ' " :)432ואילו הן הנשרפין ...ובת כהן עם זיקת הבעל" .לעומת זאת ,בתלמודים
המונח מציין את הקשר בין היבמה ליבם ,ראו דוגמאות להלן בפנים.
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
מיכן אמרו :שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה שני
מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות.
הלכה זו מבוססת על שיטת חכמים שלפיה מאמר קונה במקצת ,ולכן ליבמה יש זיקה לשני
האחים .ר' שמעון חולק על כך וסובר שלאח השלישי יש אפשרות לייבם איזו אישה מהן
שירצה ולחלוץ לשנייה .דבריו מבוססים על הדעה ש"מאמר קונה או לא קונה" .אם מאמרו
של האח השני נחשב לקניין גמור ,הרי ששתי הנשים נחשבות לנשותיו ועל האח השלישי
לייבם אחת מהן .לעומת זאת ,אם מאמרו לא עשה כלום ,היבמה המקורית נחשבת לאשתו
של האח הראשון בלבד ,והיבמה השנייה נחשבת לאשתו היחידה של האח השני .לכן חלה
על האח השלישי חובה לייבם את שתיהן .בשל הספק מותר לו לייבם רק אחת והשנייה
חולצת .סברה זו של ר' שמעון מפורשת בתוספתא ביבמות ז ,א (מהד' ליברמן ,עמ' :)22
העושה מאמר ביבמתו ומת ,חולצת ולא מתיבמת .ר' שמעון אומ' :או חולצת או
מתיבמת ,שאם מאמרו מאמר – תתיבם ,שהיא אשתו של שיני ,אין מאמרו מאמר –
12
תתיבם ,שהיא אשתו של ראשון.
דעת ר' אלעזר בן ערך
לדעת ר' אלעזר בן ערך מאמר קונה קניין גמור ,ואין הבדל בין קידושין באישה רגילה
למאמר ביבמה .בשני המצבים האיש נותן לאישה כסף או שווה כסף ואומר "הרי את
מקודשת לי" ,ולכן אין סיבה להבדיל ביניהם .דעה זו מופיעה במפורש רק בברייתא
שבירושלמי שלעיל ,אבל אפשר למצוא לה הדים גם בשלושה קטעים בתוספתא .הכרת
דעתו של ר' אלעזר בן ערך מאפשרת להבין קטעים אלו בתוספתא ובחלק מהמקרים אף
לברר נוסחם.
הקטע הראשון מובא בתוספתא ביבמות ו ,ג (מהד' ליברמן ,עמ' :)17
העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה עד שיודע שהוא
עובר של קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.
התוספתא קובעת שבמקרה שבו היבם עשה מאמר ביבמתו ואחר כך התברר שבאותה
שעה היא הייתה מעוברת ,אסור לצרתה להינשא עד שיתברר מעמדו של העובר .על הלכה
זו מקשה בעל חסדי דוד שהרי אפילו אם היבמה לא נמצאת מעוברת ,אין צרתה נפטרת
אלא על ידי ביאה או חליצה של היבמה .לכן ,בעל חסדי דוד מגיה את התוספתא ומציע
את הגרסה "הכונס את יבמתו" בהתאם לגרסה של הברייתא המקבילה בבבלי (יבמות לה
ע"ב) .אולם ,כבר ציין ליברמן שאין צורך בהגהת הנוסח ושניתן לפרש את ההלכה כאן
על פי שיטת ר' אלעזר בן ערך הסובר שמאמר קונה קניין גמור 13.לכן ,במקרה כאן ,אילולי
העובדה שהיבמה נמצאת מעוברת ,מאמר קונה את היבמה באופן מלא ופוטר את צרתה
מן החליצה ומן הייבום.
12ראו מקבילה בבבלי ,יבמות יט ע"א" :דתניא ,אמר להם רבי שמעון לחכמים :אם מאמרו של שני מאמר –
אשת שני הוא בועל ,ואם מאמרו של שני אינו מאמר – אשת ראשון הוא בועל".
13ליברמן (לעיל הערה ,)5עמ' .44
שירה שמידמן
הקטע השני דן גם הוא בהלכה שמאמר קונה את היבמה כדי לפטור את צרתה.
בתוספתא יבמות ז ,ג (מהד' ליברמן ,עמ' )22מובא" :העושה מאמר ביבמתו נפטרה
צרתה .הנותן גט ליבמתו נפטרה צרתה והיא" 14.בפסקה הראשונה של הלכה זו הדנה
במאמר ,הגרסה "נפטרה" מתועדת בדפוס ראשון ,כתב יד וינה וקטע אדלר ;340לעומת
זאת בכתב יד ארפורט הגרסה היא "נפסלה" .המפרשים התקשו בפירוש קטע זה על פי
הנוסח "נפטרה" ,שהרי לפי הדעות הרווחות אין בכוחו של מאמר לפטור את הצרה .בעל
חסדי דוד 15מגיה את נוסח התוספתא ומחליף את המילה "נפטרה" ב"נפסלה" בהתאם
לגרסת כ"י ארפורט ,וכך נוסח התוספתא יתאים לדעת חכמים .גם ליברמן קבע שגרסת
כתב יד ארפורט היא המקורית 16.אולם נראה שגם כאן עדיף לקיים את גרסת שאר העדים
ולפרש את הקטע בתוספתא כביטוי לדעת ר' אלעזר בן ערך ,שלפיה מאמר קונה קניין גמור
ולכן פוטר את הצרה 17.ככל הנראה הגרסה בכ"י ארפורט הוגהה על פי הבבלי 18,שאינו
19
מכיר שיטה הסוברת שמאמר קונה קניין גמור כדי לפטור את הצרה.
הקטע השלישי מופיע בתוספתא נדרים העוסקת ביכולת של היבם להפר נדריה של
היבמה .מחלוקת בין שלשה תנאים בעניין זה מובאת במשנה בנדרים י ,ו:
שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמים ,ר' אליעז' או' :יפר; ר' יהושע או':
לאחד אבל לא לשנים; ר' עקיבה או' :לא לאחד ולא לשנים.
14
15
16
17
18
בקטע גניזה ניו יורק ,בית המדרש לרבנים " :ENA 340צרתה" ,בכ"י ארפורט" :היא וצרתה".
הוא מציע תחילה שזוהי שיטת בית שמאי ,שכן בכמה מקומות הבבלי מציין כי בית שמאי סוברים
שמאמר קונה קניין גמור .אולם בסוגיות הדנות בדעת בית שמאי ,קבעו אמוראים שדעתם אינה משקפת
את הדעה שמאמר קונה קניין גמור כדי לפטור את הצרה לגמרי ,אלא שמאמר קונה רק "לדחות בצרה",
ולפסול אותה מלקיים מצוות ייבום .אשר על כן ,לחסדי דוד לא נותר אלא להגיה את התוספתא.
ליברמן (לעיל הערה ,)5עמ' .60
קביעה זו מתאימה לעמדתו של ברודי שלפיה כאשר קיימת התאמה בין קטע גניזה זה לאחד מענפי הנוסח
של התוספתא יש להניח שזו הגרסה המקורית .ראו :ירחמיאל ברודי ,משנה ותוספתא כתובות :נוסח,
פרשנות ועריכה ,ירושלים תשע"ה ,עמ' Robert Brody, Mishnah and Tosefta Studies, Jerusalem ;20
.2014, p. 53
גרסאות כ"י ארפורט המשקפות מסורות בבליות נידונו רבות במחקר ,וחוקרים התלבטו בשאלה אם הן
נובעות ממסורות שונות של התוספתא או מתיקונים מכוונים על פי התלמוד הבבלי .ראו :שאול ליברמן,
תוספת ראשונים ,ד ,ירושלים תרצ"ט ,עמ' יב-יג; הנ"ל ,תוספתא כפשוטה :באור ארוך לתוספתא ,ג ,ניו
יורק תשכ"ב ,עמ' יד; יעקב זוסמן'" ,ירושלמי כתב יד אשכנזי' ו'ספר ירושלמי'" ,תרביץ סה (תשנ"ו) ,עמ'
;63-62עדיאל שרמר" ,למסורת נוסח התוספתא :עיון ראשוני בעקבות שאול ליברמן",JSIJ 1 )2002( ,
עמ' ;43-11שמא י' פרידמן ,תוספתא עתיקתא – מסכת פסח ראשון :מקבילות המשנה והתוספתא
ופירושן ,רמת גן תשס"ג ,עמ' ;81-79ברודי ,מחקרים במשנה ותוספתא (לעיל הערה ,)18עמ' .107-91
עם זאת ,חוקרים ציינו שלצד נוסחאות בבליות כ"י ארפורט משמר גם נוסחאות מקוריות ונוסחאות
המתאימות דווקא למסורת הארץ ישראלית ,ואילו כ"י וינה הוא המשקף את המסורת הבבלית (ראו:
פרידמן ,שם ,עמ' ;88-84שרמר ,שם ,עמ' ;39-36ברודי ,שם ,עמ' .)61-58אשר על כן ,קיים צורך לדון
בכל מקרה לגופו כדי לקבוע את הנוסח המקורי בתוספתא.
לגבי המשך ההלכה בתוספתא "הנותן גט ליבמתו נפטרה צרתה והיא" ,ליברמן אינו רואה מנוס אלא
להגיה את התוספתא על פי כתב יד ארפורט ולגרוס "הנותן גט ליבמתו נפסלה היא וצרתה" .אך אין
לשלול את האפשרות שכשם שר' אלעזר בן ערך סובר שמאמר קונה קניין גמור ביבמה ,כך הוא סובר
שגט יבמין פוטר את היבמה בצורה מלאה ללא צורך בחליצה .אולם ,דעתו של ר' אלעזר בן ערך בעניין
גט יבמין לא נידונה במקורות.
i
19
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
בהמשך מצטטת המשנה דו־שיח בין התנאים ,כאשר כל תנא מנמק את דעתו .בתוספתא
שם ו ,ה (מהד' ליברמן ,עמ' )119-118נזכר דו־שיח זה גם ביחס למקרה שבו היבם עשה
מאמר ביבמה ,ושם ישנה הוספה בדברי ר' עקיבא:
אמ' לו :כשם שלא חלקת לנו בין יבם אחד לבין שני יבמין ,בין שעשה בה מאמר
ובין שלא עשה בה מאמר ,כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק .אמ' לו :הבל ,אילו
הייתה בימי ר' לעזר בן ערך והשבת תשובה זו.
ר' עקיבא מתעקש שאין לחלק בין יבם שעשה מאמר ביבמתו לבין יבם שלא עשה מאמר
ביבמתו ,שהרי עשיית מאמר אינה משנה את מעמדה של האישה .התוספתא אינה מפרשת
מה המקרה המוסכם על התנאים שבו אין חילוק בין יבם אחד לשני יבמים ובין אם עשה
מאמר או לא מאמר .אולם ,בבבלי מוסבר שמדובר כאן בעונש של שומרת יבם שזנתה,
שאין חייבים עליה סקילה כנערה מאורסה 20.קביעה זו תקפה בלי קשר למספר היבמים
או לעשיית מאמר .ר' עקיבא מסיק מכך שעשיית מאמר אינה קונה את האישה כדי שהיא
תיחשב אשתו של היבם .ר' יהושע משיב שחבל שלא היה בימי ר' אלעזר בן ערך כדי
להשיב על שיטתו .משתמע מכאן שלדעת ר' אלעזר בן ערך עשיית מאמר משנה את מעמד
היבמה ,לפחות לעניין הפרת נדרים .ואכן ,הירושלמי בנדרים י ,ו (מב ע"א; טור ,1047
שורות ,)4-2משווה בין שיטת ר' אלעזר בן ערך כאן לשיטתו הכללית בעניין מאמר:
אמ' לו :אבל( .אמ' לו) אילו היית בימי ר' לעזר בן ערך <ד>אמ'{ :אין} 21מאמר
22
קונה קניין גמור< ,היה> מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לרשותו.
ר' יהושע סבור שהטיעונים של ר' עקיבא כה משכנעים שר' אלעזר בן ערך היה חוזר בו
מדעתו שמאמר קונה קניין גמור ומודה שהיבם אינו מפר נדרי אשתו לאחר עשיית מאמר,
אלא רק לאחר שהוא כונס אותה כאישה.
ב .שינוי בתפיסת תוקף המאמר – בין הבבלי לירושלמי
במקורות שדנו בהם עד כה ,ראינו שמאמר נתפס כקידושין חלקיים ,כספק קידושין או
כקידושין מלאים .מכל מקום ,לפי כל הדעות הללו מדובר במוסד בעל תוקף מן התורה (או
על כל פנים ספק אם יש לו תוקף מן התורה) .אך ,כאמור ,קיימות סוגיות בתלמוד הבבלי
שמהן עולה כי מעמדו של מאמר הוא כתקנה דרבנן בלבד .נעיין עתה בסוגיות הללו כדי
לעמוד על השינוי שהתרחש בתפיסת מאמר ,וננסה לקבוע מתי חל שינוי זה.
התלמוד דן בכוחו של מאמר בהקשר של ההלכה של אישה שעליה זיקת שני יבמין.
אביא כאן שוב את המשנה ביבמות ג ,ט:
20נדרים עה ע"א.
21מילה זו היא טעות כפי שעולה מהברייתא בירושלמי יבמות ב ,א (ג ע"ג; טור ,836שורה )27והיא נכנסה
משום אשגרת לשון משיטת חכמים .ראו שאול ליברמן ,תוספתא כפשוטה ,ז ,עמ' ,485שמציע שצ"ל
"אף" על בסיס הברייתא שם ב ,א (ג ע"ג; טור ,836שורות )31-19ומקבילותיה.
22תיקוני נוסח על פי ליברמן שם.
שירה שמידמן
שלושה אחים נשואים שלוש נשים נכריות .מת אחד מהם ועשה בה השיני מאמר
ומת – הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ,שנ' "ומת אחד מהן 23...יבמה יבוא עליה",
שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמים .ר' שמעון או' :מייבם לאי זו
שירצה וחולץ לשנייה.
המשנה לומדת את ההלכה של אישה שעליה זיקת שני יבמים מדרשת הכתובים ,בדומה
לדרשת הספרי שראינו לעיל בדיון בשיטת ר' שמעון .לכן ,על פי פשט המשנה ,הלכה זו
24
בעלת תוקף מדאורייתא .וכך עולה גם מסוגיית הירושלמי:
אילו שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שמא אינה מתייבמת? תני ר' חייה :אשת
אחד מתייבמת ,לא אשת שני מתים.
הירושלמי דן בקושי שעולה מלשונה של המשנה "שעליה זיקת שני יבמין" שממנה
משתמע שהאיסור להתייבם נובע מכך שהיבמה נפלה לייבום בפני מספר יבמים .הירושלמי
מבהיר שהאיסור להתייבם נובע מכך שהיבמה נופלת לייבום מפאת קשר האישות שלה
עם מספר בעלים ולא עם מספר יבמים ,כפי שעולה מן הברייתא של ר' חייא .בסוגיית
הירושלמי כל הדיון נשאר ברובד הדאורייתא .לעומת זאת ,הבבלי לא ע"ב מקשה על
25
האפשרות שתוקפה של הלכה זו היא מן התורה:
אי זיקת שני יבמין דאוריית' חליצה נמי לא תיבעי! אלא מדרבנן .גזירה שמא
יאמרו :שתי יבמות הבאו' מבית אחד מתייבמות .ונייבם לחדא וניחלוץ לחד'!
גזירה שמא יאמרו :בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ .ויאמרו! אי דמייבם והדר
חליץ הכי נמי ,אל' דיל' חליץ ברישא והדר מייבם ,ורחמ' אמ' .כיון שלא בנה
שוב לא יבנה.
התלמוד מצביע על החריגה הקיימת בדין אישה שיש עליה זיקת שני יבמין :בדרך כלל
מי שפטורה מן הייבום מדאורייתא – פטורה לגמרי וגם פוטרת את צרתה ,כמו כל העריות
שנמנו במשנה הראשונה של מסכת יבמות .אבל כאן ,אישה שעליה זיקת שני יבמין אינה
פטורה לגמרי אלא חייבת חליצה ,ולכן התלמוד מסיק שעניין זיקת שני יבמין הוא מדרבנן
26
ונובע מגזרה.
אולם ,על פי סוגיה זו בלבד אין ראיה גמורה שהבבלי התייחס למוסד של מאמר
כבעל מעמד דרבנן ,שהרי ייתכן שהסוגיה כאן מתייחסת רק להלכה של "זיקת שני יבמין"
בלבד ולא למוסד של מאמר כשלעצמו .מכל מקום ,מסוגיה אחרת ,עולה בבירור שהבבלי
מתייחס למוסד של מאמר כשלעצמו כבעל מעמד דרבנן הנובע מגזרות חכמים.
23
24
25
26
בנוסח שלפנינו בפסוק כתוב "מהם".
ירושלמי יבמות ג ,ט (ה ע"א; טור ,845שורות .)40-28
על פי כ"י וטיקן .ebr. 110-111
ההנחה שלפיה כל פטור מייבום שהוא בעל תוקף דאורייתא חייב להיות פטור מלא אינה מתאימה להלכה
האומרת שנשים האסורות על היבם מדין איסורי מצווה או איסור קדושה חייבות לחלוץ ולא לייבם ,שהרי
לפחות חלק מאיסורים אלו הם מן התורה .וראו בבבלי ביבמות כ ע"א-ע"ב את הניסיון להתאים את הדין
במקרים אלו להנחה זו.
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
המשנה ביבמות ה ,א ,דנה במעמד של מאמר יבמין ,גט יבמין ,ביאה וחליצה בהקשר
של מצוות ייבום:
רבן גמליא' או' .אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה
ולא חליצה אחר חליצה .וחכמ' אומ' .יש גט אחר גט ואחר מאמר אבל לא אחר
בעילה ולא אחר חליצה כלום.
הסוגיה הפותחת את הדיון במשנה מציגה שרשור של שאלות ,בסגנון" :מאי טעמא אמור
רבנן גט ביבמה מהני?"; "מאי טעמא אמור רבנן מאמר ביבמה מהני?" .שאלות אלו
מניחות שיסודם של מאמר וגט ביבמה הוא בתקנה מדרבנן .התלמוד מפרט את החששות
שהניעו חכמים לתקן שמאמר וגט מועילים ביבמה – שמא יבואו להתבלבל בקידושין
27
רגילים .וכך מובא לגבי מאמר בבבלי נ ע"ב:
ומאי טעמא אמור רבנן :מאמר ביבמה מהני? משום דמהני בעלמא ,דאי אמרת לא
מהני ,אמרי :מאמר לקנות וביאה לקנות ,ומדמאמר לא מהני ,ביאה נמי לא מהניא,
ואתי למיבעל אחר ביאה.
הן הדיון כאן והן הדיון בסוגיה הקודמת שייכים לרובד של סתם התלמוד בבבלי .עולה
השאלה ,מהן עמדות האמוראים הבבליים בעניין? האם הם היו שותפים לתפיסה של מאמר
כתקנה דרבנן או שמא נקטו בגישה שלפיה תוקפו של מאמר הוא מדאורייתא?
נעיין עתה בסוגיה אמוראית הדנה בכוחו של מאמר ונשווה אותה למקבילתה בירושלמי
כדי להבין את עמדותיהם של האמוראים בנידון.
28
בבבלי ,יבמות נ ע"ב-נא ע"א מובא:
29
[ ]1אמ' רבא :מאי טעמ' דרבן גמליאל? מספקא ליה <גט> או דאחי או לא
דאחי; מאמר או קני או לא קני .גט אי דאחי או לא דאחי – או קמא דחי בתרא
מאי קא עביד? או ק(א)מא לא דאחי בתרא מאי קא עביד? מאמר או קני או לא
קני – דאו קמ' קני בתרא מאי קא עביד .או קמא לא קני בתרא נמי לא קני.
[ ]2ומותיביה אביי :ומודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ,וגט
אחר ביאה ומאמר ומאמר אחר ביאה וגט .ואי סלקא דעת' מספקא ליה תהוי ביאה
כבתחלה ותקני .דתנן" :הבעיל' בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום".
[ ]3אלא אמ' אביי :לעולם פשי' ליה דגט דאחי ומאמר קני .מיהו אמור רבנן:
היבמה בחד צד מהני בה גט ובחד מהני ביה מאמר .גט אחר גט לא דאחי דהא
אידחי ליה קמא .מאמר אחר <מאמר> 30לא קני דהא קני ליה קמא .גט אחר מאמר
ומאמר אחר גט {הרי} <האי> 31מילתיה קא דחי והאי מילתיה קא קני.
בסוגיה כאן ,רבא מנסה לברר את ההיגיון העומד מאחורי דעתו של רבן גמליאל במשנה
ומציע שרבן גמליאל סובר שמאמר או קונה או לא קונה .אך אביי מקשה על הצעה זו
27
28
29
30
31
הציטוט על פי כ"י מינכן .141
על פי כ"י מינכן .141
נוסף על פי כ"י וטיקן .ebr. 110-111
נוסף על פי כ"י וטיקן .ebr 110-111ושאר העדים.
צריך לומר "האי" או "הא" כבשאר העדים.
שירה שמידמן
מברייתא האומרת שרבן גמליאל מודה לחכמים במקרים של גט אחרי מאמר ומאמר אחרי
גט ,וכן במקרים של גט שנעשה אחרי ביאה שהייתה אחרי מאמר ("ביאה ומאמר") ומאמר
שנעשה אחרי ביאה שהייתה אחרי גט ("ביאה וגט").
המקרה השלישי ,גט אחרי ביאה ומאמר ,מוכיח שרבן גמליאל אינו סובר שמאמר "או
קונה או לא קונה" .במקרה ההוא ,היבם עושה מאמר ביבמה אחת ,בא על יבמה שנייה,
ונותן גט ליבמה שלישית .אם מאמר "או קונה או לא קונה" קיימות שתי אפשרויות:
שהמאמר ביבמה הראשונה קנה אותה בצורה מוחלטת ,ואין משמעות למעשים שנעשו
אחר כך ביבמות האחרות; או שהמאמר לא עשה כלום ביבמה הראשונה ,והביאה ביבמה
השנייה קנתה אותה בצורה מוחלטת .בכל מקרה מצוות הייבום בוצעה ,ואין תוקף למעשה
ביבמה השלישית .הגמרא מסבירה שאם רבן גמליאל סובר שמאמר או קונה או לא קונה,
גם במקרה זה הוא היה סובר שאין כאן גט .לכן מסיק אביי שלדעת רבן גמליאל מאמר
אכן קונה ,אבל רק באופן חלקי .ניסוח דברי אביי דרוש עיון" :מיהו אמור רבנן :היבמה
בחד צד ...מהני ביה מאמר" .מצד אחד ,אביי סבור שמאמר קונה ,אבל רק "צד אחד
ביבמה" ,דעה המתאימה לשיטת חכמים המופיעה בכמה מקומות בירושלמי" :צד שקנה
בה מאמר" 32.מצד שני ,המימרה שלו כוללת את המילים "מיהו אמור רבנן" המזכירים את
האמירה של סתם התלמוד המוזכרת בתחילת הסוגיה שלפיה כוחו של מאמר הוא רק דרבנן
ונובע מ"גזרת שמא" .כדי להבין את עמדתו של אביי ,נעיין בסוגיה המקבילה בירושלמי.
הסוגיה בירושלמי דנה גם היא במחלוקת בין רבן גמליאל וחכמים במשנה .הסוגיה
פותחת בברייתא עם שלוש הדעות בהגדרה של מאמר ,ומנסה למפות את שיטת רבן
33
גמליאל על רקע שיטות אלו:
34
רבן גמליאל {בר' שמעון או'} <כר"ש> המאמר או קונה או לא קונה? {והכא}
<ורובא> 35מדר' שמעון הגט (או) פוטר או לא פוטר? נישמעינה מן הדא :מודה
רבן גמליאל לחכמ' שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ,גט אחר ביאת מאמר
ומאמר אחר ביאת הגט .גט אחר ביאת מאמר היך עבידה? היו שלש יבמות .עשה
מאמר בזו ובעל לזו ונתן גט לשלישית .הדא אמרה שהמאמר קונה ומשייר .אי
תאמר המאמר או קונה או לא קונה ,מה נפשך :קנה מאמר – אין אחר זו כלום;
לא קנה המאמר – תקנה הביאה ולא יהא אחריה כלום .הדא אמרה שהמאמר קונה
ומשייר.
סוגיית הירושלמי מקבילה באופן מובהק למהלך הדיון בין רבא לאביי .בתחילה הגמרא
מבקשת לברר אם דעת רבן גמליאל מתאימה לשיטת ר' שמעון הסובר שמאמר ספק קונה
ספק לא קונה ואף מעלה את האפשרות ששיטתו מרחיקת לכת יותר שגם הגט ספק פוטר
32
33
34
35
ראו גם הלשון בירושלמי יבמות ב ,א (ג ע"ג; טור ,836שורה ;)32ג ,ו (ה ע"א ,טור ,844שורה ,)39
ובדיון שלעיל.
ירושלמי יבמות ה ,א (ו ע"ד; טור ,854שורות .)37-29
תיקנתי על פי גרסת הרשב"א ביבמות נא ע"א ,ד"ה ואי ס"ד ,וכך הגיהו קרבן העדה ופני משה ,וכן נראה
לפי העניין.
ההגהה על פי זאב ו' רבינוביץ ,שערי תורת ארץ ישראל :כולל פירושים ,הערות והגהות על הירושלמי,
ירושלים ת"ש ,עמ' .348הטרמין "רובא" מורה על שיטה מחודשת ,ראו מוסקוביץ (לעיל הערה ,)8
עמ' .553
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
ספק לא פוטר .הגמרא מביאה את הברייתא שלפיה רבן גמליאל מודה במקרה של גט
אחרי ביאת מאמר ,ומסיקה שדעת רבן גמליאל היא שמאמר "קונה ומשייר" כדעת חכמים
בברייתא.
המימרה של אביי בבבלי דומה מאוד למקבילה בדברי הירושלמי .על רקע הקבלה
זו ניתן להצביע על פתרון לקושי שבדברי אביי .קרוב לשער שבמקור אביי סבר שמאמר
קונה קניין חלקי מדין תורה בהתאם לעיקר לשון המימרה "בחד צד ...אהני ביה מאמר",
ושהמילים "אמור רבנן" נוספו למימרה שלו על ידי עורך הבבלי כדי להתאים את דבריו
לתפיסה הבבלית המאוחרת 36.אם כך ,בסוגית הבבלי הן רבא והן אביי מתארים את כוחו
של מאמר במושגים של ספק קניין או קניין חלקי .עולה מכאן שההבדל בין תפיסת מאמר
כקניין חלקי ובין תפיסתו כתקנה דרבנן אינו הבדל גאוגרפי בין ארץ ישראל לבבל ,שכן
גם אמוראי בבל של הדור הרביעי סוברים שמאמר הוא בעל תוקף מן התורה .אלא כנראה
שמדובר בהבדל כרונולוגי ,כאשר בשלב מסוים חל שינוי בתפיסת מאמר מקניין חלקי מן
התורה לתקנה דרבנן בלבד.
מתי התרחש שינוי זה? כדי לברר שאלה זו נעיין ביחס של אמוראי בבל לגט יבמין.
המקור לכוחו של גט יבמין נלמד בספרי דברים רע (מהד' פינקלשטיין ,עמ' :)291-290
"מנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור עליה? תלמוד לומר 'לא יוכל בעלה הראשון'".
הספרי מביא דרשת כתובים שלפיה אסור למי שנותן גט ליבמתו לייבם אותה .דרשה זו
37
משמשת בסיס להלכות גט יבמין שבירושלמי ,והיא מופיעה גם בבבלי ביבמות נב ע"ב:
והתניא :ר' עקיבא <או'> 38:מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עולמית? שנא' "לא
יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה" ,לשוב לקחתה אחרי שילוחיה!
אמ' רב אשי :גט יבמין מדרבנן הוא ,קרא אסמכת' בעלמא.
למרות דרשת הפסוק ,רב אשי סבור שגט יבמין הוא מדרבנן ,וקרא אסמכתא בעלמא.
עולה מכאן שכבר בתקופת האמוראים המאוחרת עלתה התפיסה של גט יבמין כתקנה
דרבנן בלבד.
36היחס בין דברי האמוראים נקובי השם ודברי סתם התלמוד נידון רבות במחקר ,הן מבחינה ספרותית והן
מבחינה כרונולוגית .פרידמן אומנם הציב קריטריונים שלפיהם ניתן להפריד בין דברי האמורא לדברי
סתם התלמוד (פרידמן [לעיל הערה ,]5עמ' 283־ ,)321אולם מאוחר יותר הוא ציין שאף במקומות
שנראה שיש בפנינו דברי האמורא עדיין ייתכן התערבות של סתם התלמוד בניסוח דברי האמוראים
עצמם (הנ"ל'" ,אל תתמה על הוספה שנזכר בה שם אמורא' :שוב למימרות האמוראים וסתם התלמוד
בסוגיות הבבלי" ,סוגיות בחקר התלמוד הבבלי :אסופת מחקרים בענייני מבנה ,הרכב ונוסח ,ניו יורק
וירושלים תש"ע .ראו גם דוד הלבני ,מקורות ומסורות :ביאורים בתלמוד מסכת בבא קמא ,ירושלים
תשס"ג ,עמ' 7־ .)21כמו כן ,מוסקוביץ ציין דוגמאות שבהן דברי האמורא מובאים בצורה קזואיסטית
בירושלמי ,ואילו בבבלי הם מנוסחים באופן מופשט יותר (Leib Moscovitz, Talmudic Reasoning,
,From Casuistics to Conceptualization, Tubingen, 2002עמ' 249־ .)251במקרים אלו ,יש לבכר את
ניסוח הדברים בירושלמי .במקרה שלפנינו ,המימרה של אביי בלי ההוספה של "אמור רבנן" דומה מאוד
למימרה בירושלמי ,ולכן נראה שיש להעדיף נוסח זה ,וניתן להסיק שהמילים "אמור רבנן" נוספו כחלק
מעיבוד המימרה על ידי עורך הסוגיה בבבלי.
37על פי כ"י מינכן .141
38נוסף על פי שאר העדים.
שירה שמידמן
ג .דגמים של קידושין חלקיים וספק קידושין בהקשרים נוספים
עד כאן ראינו שבתקופת התנאים והאמוראים הקדומים התקיימו דגמים של קידושין לא
מוחלטים ששימשו הסבר למוסד של מאמר (קניין חלקי ,ספק קניין) .למעשה ,דגמים אלו
אינם מוגבלים למאמר יבמין בלבד ,אלא רישומם ניכר גם לגבי סוגים אחרים של קידושין.
למשל ,ישנן שני מקורות שמהם עולה כי קיימת אפשרות של קניין חלקי גם בקידושין
רגילים 39.המקור הראשון מוסב על המשנה בקידושין ג ,א:
וכן האומר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום" ,ובא אחר וקידשה
בתוך שלושים יום ,מקודשת לשיני" ...מעכשיו לאחר שלושים יום" ,ובא אחר
וקידשה בתוך שלושים יום ,מקודשת ואינה מקודשת.
המשנה מתארת מקרה שבו אדם קידש אישה אך קבע שהקידושין יחולו לאחר זמן מסוים,
ובתוך זמן זה בא אדם אחר וקידש אותה ,ואז האישה "מקודשת ואינה מקודשת" .גם
בירושלמי ,וגם בבבלי ,מובאת מימרה בשם ר' יוחנן המסביר שבמצב כזה" :אפילו קידושי
מאה תופסין בה" 40,כך שייתכן מצב שבו הקידושין של הבעל הראשון חלו בצורה חלקית
41
בלבד ,ונותר מקום לקידושין נוספים.
המקור השני הוא בבבלי בגיטין פב ע"ב ,העוסק במשנה שם ט ,א" :המגרש את אשתו
ואמ' לה :הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פל' ,ר' אליעזר מתיר וחכמ' אוסרין".
42
התלמוד מסביר שר' אליעזר סבור שניתן לשייר בגט ,ועל בסיס קביעה זו שואל רבי אבא:
בעי ר' אבא :בקידושין היאך? ...בתר דבעיא הדר פשטה ,בין לר' אליע' בין לרבנן
בענן "ויצאה והיתה" .אמ' אביי :אם תימצי לומר איתה לדר' אבא ...אשת שני מתים
היכי משכחת לה? כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סת'.
44
קידושי דראובן אהני למיסרה 43אעלמא .קידושי דשמעון אהני למיסרה (אעלמא)
לראובן.
לפי סוגיה זו ,ר' אליעזר סובר שייתכן מצב שבו אישה תהיה מקודשת לשני בעלים על ידי
קידושין חלקיים ,וכך תתקיים מציאות של "אשת שני מתים" מן התורה.
אומנם שני המקורות הללו ,שדנים בקידושין רגילים ,מזכירים מקרים נדירים מאוד.
אך כאשר מדובר בסוגים של קידושין חריגים ,הדגמים של קידושין לא מוחלטים (קניין
חלקי וספק קניין) עשויים להופיע גם כחלק מרכזי של הדיון .נעיין עתה בכמה סוגים של
קידושין חריגים כדי לזהות דגמים אלו.
39
40
41
42
43
44
וכבר הזכיר פרידמן מקורות אלו בדיונו על האפשרות של נישואים כפולים בספרות חז"ל (פרידמן ,אשת
שנים [לעיל הערה ,]5עמ' .)36
ירושלמי ,קידושין ג ,א( ,סג ע"ג; טור ,1170שורות ;)3-2בבלי ,שם ס ע"א .בבבלי כתוב רק "אפילו
מאה תופסין בה" בלי המילה "קידושין".
לדיון על טיבם של קידושין חלקיים אלו ראו לייב מוסקוביץ'" ,המפריש מקצת תרומות ומעשרות' –
הגיון לא אריסטוטלי במשנה?" ,הגיון ,ה (תשס"א) ,עמ' .54-22
על פי כ"י וטיקן ,הספרייה האפוסטולית .ebr. 130
מילה זו קצת השתבשה בכתב היד ,ובתחילה היה כתוב "למסורה" .אך לאחר תיקוני הסופר צ"ל
"למיסרה".
מילה זו נכנסה בטעות על ידי אשגרה מהמשפט הקודם.
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
ביאת בן תשע שנים ויום אחד
התוספתא ביבמות ז ,ב (מהד' ליברמן ,עמ' ,)22מתארת את כוחו של מאמר" :העושה
מאמר ביבמתו קנאה לעצמו ופסלה על ידי אחים .באו עליה אחין ועשו בה מאמר ,נתנו גט
וחלצו ,פוסלין על ידו" .תיאור כמעט זהה מופיע במשנה ביבמות י ,ו ,לגבי דינו של יבם בן
תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו" :כי צד? בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו,
45
פסל על ידי אחים .באו עליה אחים ,ועשו בה מאמר ,נתנו גט או חלצו ,פסלו על ידיו".
בדרך כלל ,קטן בן תשע שנים ויום אחד אינו יכול לשאת אישה ,כנראה משום שאין בו
דעת לבצע את קניין הקידושין .בייבום אין צורך בדעת היבם כדי לקיים את המצווה ,כפי
שמפורש במשנה ביבמות ו ,א" :הבא על יבמתו בין שוגג בין מזיד ...קנה" ,ולכן קיימת
אפשרות שקטן יקיים את המצווה .דבר זה מפורש במשנה בנידה ה ,ה" :בן תשע שנים ויום
אחד שבא על יבימתו – קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל" .על אף שנראה ממשנה זו שהוא
יכול לקיים מצוות ייבום באופן מלא על ידי ביאה ,מתוספתא ביבמות יא ,י (מהד' ליברמן,
עמ' )38-37עולה שכוחו מוגבל ,שכן משווים את ביאתו לעשיית מאמר:
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת ,חולצת ולא מתיבמת ,שביאת בן
תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול .ר' שמעון אומ' או חולצת או מתיבמת ,שאם
ביאתו ביאה תתיבם ,שהיא אשתו של שיני ,אין ביאתו ביאה תתיבם ,שהיא אשתו
46
של ראשון.
ממקור זה עולה שעמדות חכמים ור' שמעון בעניין ביאת בן תשע שנים ויום אחד זהות
לעמדותיהם בעניין מאמר .דמיון זה בא לידי ביטוי גם במשניות הדנות במקרה של אשת
שני מתים ,ובלשון המשנה אישה "שעליה זיקת שני יבמין" .השוואת הדיונים בשני
התלמודים בנוגע להלכה זו מראה שגם לגבי תפיסת המעמד של ביאת בן תשע שנים ויום
אחד קיים הבדל עקרוני בין התלמודים.
כפי שראינו לעיל ,המשנה ביבמות ג ,ט ,דנה במקרה של זיקת שני יבמין שנוצרה על
ידי עשיית מאמר .מקרה כמעט זהה מתואר במשנה שם י ,ט ,אך שם הזיקה נוצרה על ידי
ביאת יבם בן תשע שנים ויום אחד על היבמה:
47
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו .משהגדיל ונשא אשה אחרת ,אם לא
ידע את הראשונה משהגדיל ,השנייה או חולצת או מתיבמת ,הראשונה חולצת ולא
מתיבמת .ר' שמעון או' :מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשנייה.
גם במקרה זה ,נוצר מצב של אישה שעליה זיקת שני מתים ,ולדעת חכמים ,האישה חולצת
45המשנה על פי כ"י פרמה ,פלטינה ( 3173דה רוסי ,)138כיוון שבכ"י קאופמן הפסקה כולה נשמטה מחמת
הדומות ונוספה בגיליון עם שיבוש קל.
46על פי כ"י ארפורט .בכ"י וינה כתוב "שאם ביאתו ביאה תתייבם ,שהיא אשתו של ראשון ,אין ביאתו ביאה
תתייבם ,שהיא אשתו של שיני" ,אך גרסה זו היא משובשת .גרסת כ"י ארפורט מקוימת בקטע הגניזה
ניו יורק ,בית המדרש לרבנים ,ENA 2630וככל הנראה גם בקטע הגניזה ניו יורק ,בית המדרש לרבנים
,ENA 340אלא ששם הצלע הראשונה חסרה ,וככל הנראה נשמטה מחמת הדומות .גם ליברמן קבע שזו
הגרסה הנכונה ,ראו ליברמן (לעיל הערה ,)5עמ' .118
47בדפוסים נוספה המילה "ומת" .ראו דקדוקי סופרים השלם ,בעריכת אברהם ליס ,יבמות ,ג ,ירושלים
תשמ"ו ,עמ' תב.
שירה שמידמן
ולא מתייבמת .אולם על אף ההקבלה בין ביאת בן תשע שנים ויום אחד למאמר בדין
אשת האח הראשון ,קיים הבדל לגבי הדין של אשת האח השני .לפי המשנה ביבמות ג ,ט,
העוסקת במאמר ,גם אשת האח השני תחלוץ ולא תתייבם ,כדין צרת אישה שעליה זיקת
שני יבמין .לעומת זאת ,המשנה כאן ,העוסקת בדין ביאת בן תשע שנים ויום אחד ,קובעת
שמותר לצרה להתייבם .הבדל זה נידון בשני התלמודים .סוגיית הירושלמי דנה בשאלה
48
זו בהקשר של עשיית מאמר:
אמ' ר' יוסי :מתנית[א] אמרה כן" :בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו
משהגדיל ונשא אשה אחרת .אם לא ידע את הראשונה משהגדיל (והראשונה):
[השנייה] או חולצת או מתייבמת .הראשונה חולצת ולא מתייבמת" .כא את או':
חולצת ,והכא את או' :מתייבמת? הא דאת אמר חולצת ,ר' מאיר ור' שמעון; והן
דאת אמר מתייבמת ,ר' שמעון ורבנן.
הירושלמי דן בסתירה שבין דין הצרה במשנה בעניין מאמר לבין הדין שלה במשנה
העוסקת בביאת בן תשע שנים ויום אחד .כדי ליישב את הסתירה התלמוד מציין שמדובר
במחלוקת תנאים בין חכמים לר' מאיר סביב השאלה אם האיסור לייבם את היבמה גורר
49
איתו גם איסור לייבם את צרתה .גם הבבלי דן בסתירה שבין משניות אלו:
ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותידחה צרת מן היבום? אמ' רב :לא עשו
ביאת בן תשע כמאמר הגדול 50.ושמואל אמ' :עשו ועשו .וכן אמ' ר' יוחנן :עשו
ועשו .ויעשו? 51תנאיי היא .הך תנא דארבעה אחים דסבירא ליה עשו ,גזר משום
צרה .ואשמועינן בגדול והוא הדין לקטן ,והאי דקאמ' גדול ,משום דבגדול קאיי.
והאי תנא דהכא דלא סבירא ליה {ליה} עשו ולא גזר משום צרה .ואשמועינן קטן
52
והוא הדין לגדול .והאי דקאמ' קטן ,משום דבקטן קאיי.
48
49
50
51
52
ירושלמי יבמות ג ,ט (ה ע"א; טור ,845שורות .)40-28
צו ע"ב ,על פי כ"י מינכן .141
פרידמן מעיר כי במבט ראשון נראה שרב חולק על התוספתא (יבמות יא ,י; מהד' ליברמן ,עמ' )38-37
המנמקת את ההלכה שלפיה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו חולצת ולא מתייבמת באמירה
ש"ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול" (פרידמן[ ,לעיל הערה ,]5עמ' .)438יתר על כן ,אם
דבריו של רב מתייחסים לדין של היבמה עצמה דברים אלו סותרים הן את ההלכה של התוספתא והן את
ההלכה של המשנה שלפיה במקרה של ביאת בן תשע שנים ויום אחד היבמה חייבת חליצה .לכן נראה
שהסוגיה כאן פירשה את אמירת רב "לא עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול" כמתייחסת
רק לדין הצרה ,כפי שעולה מן השאלה שקדמה לדעות רב ושמואל" :ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול
ותדחי צרה מייבום" .כך פירש המאירי (כפי שציין פרידמן) ,וכך גם פירש רש"י ,ד"ה ויעשו; לדעתם,
השאלה שעליה דן רב מתייחסת לאשתו הגמורה של היבם ,כלומר צרת היבמה ,ולא ליבמה עצמה.
דפוס פיזארו גורס כאן בשאלה "אלא מ"ט לא דחיא צרה?" וכפי שהעיר פרידמן (ראו הערה קודמת)
מדובר בשני סגנונות של אותה שאלה.
כ"י מינכן ,141מוסקבה 594ואנטונין III B 905גורסים כאן "האי תנא דארבע אחים דסבירא ליה עשו
גזר משום צרה" ובהמשך "האי תנא דהכא דלא סבירא ליה עשו ולא גזר משום צרה" .בכ"י וטיקן ,111
מינכן 95ומוסקבה 1017השאלה אם "עשו" או "לא עשו" חסרה ,והדיון עוסק רק בשאלה אם גזרו או לא
גזרו חליצה על הצרה בשני המקרים .לשון השאלה "עשו" או "לא עשו" מציינת שכל התנאים מסכימים
שבמקרה של מאמר הצרה חולצת ,אך נחלקו אם דין זה שייך גם בביאת בן תשע שנים ויום אחד .אך
הנחה זו אינה משתלבת עם המשך הדיון הקובעת שמחלוקת התנאים אם הצרה חולצת תקפה הן לגבי
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
הבבלי ,בדומה לירושלמי ,פותר את הסתירה בין המשניות בראייתן כמחלוקת תנאים; עם
זאת ,נקודת המחלוקת המוצעת בבבלי שונה לחלוטין מזו של הירושלמי ,ועוסקת בשאלה
אם הצרה נכללת בתוך הגזרה של אישה שעליה זיקת שני יבמין.
מהשוואת מקורות אלו עולות שתי נקודות חשובות .ראשית ,שני התלמודים אינם
מבדילים בין מעמד מאמר למעמד ביאת בן תשע שנים ויום אחד .שנית ,שני התלמודים
עקביים בהתייחסותם :הירושלמי מתייחס לביאת בן תשע שנים ויום אחד כקניין חלקי,
בעל מעמד זהה למעמד של מאמר ,כך שהוא קונה באופן חלקי מדאורייתא 53.לכן ,על
פי הירושלמי המחלוקת לגבי הדין של הצרה נובעת באופן ישיר מן המעמד של היבמה
ונשאר ברובד הדאורייתא .לעומת זאת ,על פי תפיסת הבבלי ,עיקר הדין של היבמה כאן
נחשב לגזרה .לכן המחלוקת לגבי הצרה היא סביב השאלה אם הצרה נכללת בגזרה של
אישה שעליה זיקת שני יבמין .יוצא שהבבלי סבור שגם המעמד של בן תשע שנים ויום
אחד הוא רק דרבנן בדומה למאמר.
עולה השאלה :מהי דעתם של האמוראים כאן לגבי המעמד של בן תשע שנים ויום
אחד? בסוגיה כאן ,רב ,שמואל ור' יוחנן דנים בשאלה אם "עשו בן תשע שנים יום אחד
כמאמר בגדול" .כפי שהערתי לעיל ,שאלה זו מתייחסת לדין של הצרה ,והאמוראים דנים
בשאלה אם השוו את המעמד של בן תשע שנים ויום אחד למעמד של מאמר גם לגבי
הדין של הצרה .ניסוח המימרות יכול להתאים הן לתפיסה של הירושלמי שלפיה מאמר
קונה ומשייר והן לתפיסה של הבבלי שביאת בן תשע שנים ויום אחד תקף מדרבנן בלבד.
אולם ,המימרה של שמואל מובאת כלשונה בסוגיה המקבילה בירושלמי 54,ובסוגיה שם אין
זכר לתפיסה שבן תשע שנים ויום אחד תקף רק מדרבנן .זאת ועוד ,על פי ההקבלה שבין
ביאת בן תשע שנים ויום אחד למאמר ,ניתן לשער שההבדל בין התלמודים בעניין ביאת בן
מאמר והן לגבי ביאת בן תשע שנים ויום אחד .ייתכן שבמקור היו בסוגיה שתי מסורות :הראשונה סברה
שמחלוקת התנאים היא בשאלה אם עשו או לא עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול ,כלומר
אם אסרו את הצרה במקרה של מאמר בלבד או שאסרו אותה גם במקרה של ביאת בן תשע; והשנייה
הניחה שעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ,ושמחלוקת התנאים היא אם יש לגזור בצרה בשני המקרים,
כלומר הן במאמר והן בביאת בן תשע .המסורת השנייה מצויה בכל העדים והראשונה בחלקם ,ושילוב
שתי המסורות גרם לצרימה בסוגיה .למעשה ,מסקנת הסוגיה מתאימה למסורת השנייה המשווה בין
מאמר לביאת בן תשע שנים ויום אחד לגבי הדין של הצרה.
53מן המשנה בנידה ה ,ה ,ומן הבבלי שם מה ע"א ,עולה שביאת בן תשע שנים ויום אחד קונה את היבמה
מן התורה ,ואילו חכמים הגבילו את כוחו והשוו אותו למאמר .תפיסה זו מתאימה גם לתוספתא ביבמות
יא ,י (מהד' ליברמן ,עמ' )38-37המשווה בין ביאת בן תשע שנים ויום אחד למאמר בגדול; ולתוספתא
שם ,יא (שם ,עמ' )39-38המסבירה שביאת בן תשע שנים ויום אחד חורגת מן ההלכה שאנשים שאינם
בעלי דעת (חרש ,שוטה וקטן) קונים את היבמה בביאה .אלא שהלשון "עשו" פותחת את האפשרות
שביאת בן תשע שנים ויום אחד אינה בעלת מעמד הלכתי כלל ,וחכמים הם שהעניקו לה מעמד והשוו
אותה למאמר בגדול .ואכן תוספות מפרשים כך בבבלי ביבמות סח ע"א וקידושין יט ע"א .אך הרמב"ן
(ליבמות צו ע"א) חולק על כך ומסביר ששתי הסוגיות מתאימות לתפיסה שלפיה ביאת בן תשע שנים
ויום אחד קונה את היבמה מדאורייתא ,ואילו חכמים הגבילו את כוחו והשוו אותו למאמר .הוא מביא
ראיה מהירושלמי ,יבמות ה ,ג (ז ע"א; טור ,856שורות .)20-16נראה שגם הרמב"ם נוקט בגישה זו
(ראו :משנה תורה ,הלכות ייבום וחליצה ה ,יח; ו ,ג; פירוש המשנה ליבמות י ,ט) .לסיכום דעות ראשונים
אחרים בעניין ראו ליברמן (לעיל הערה ,)5עמ' .121-120
54ירושלמי ,יבמות י ,ז (יא ע"ב; טור ,880שורות .)20-19
שירה שמידמן
תשע שנים ויום אחד אינו נובע מהבדל הגאוגרפי ,אלא הוא משקף התפתחות כרונולוגית,
הדומה לשינוי שהתרחש לגבי מאמר יבמין .על פי זאת סביר להניח שהאמוראים כאן
תפסו את המעמד של ביאת בן תשע שנים ויום אחד כקניין חלקי מדאורייתא ורק בתקופה
מאוחרת בבבלי השתנתה התפיסה לזו של תקנה דרבנן.
דעת ר' שמעון בעניין זיקה
אפשרות נוספת של קניין חלקי באישה שייכת לקשר האישות בין היבם ליבמה ,המכונה
"זיקה" .המעמד ההלכתי של "שומרת יבם" או "יבמה" אינו ברור ,שכן מצד אחד היא
קשורה לאחי בעלה ואסור לה להינשא לאדם אחר; ומצד שני עדיין לא ידוע אם אחד
מהיבמים יקיים את מצוות ייבום ויכנוס אותה כאשתו ,או שיפטור אותה מכך על ידי חליצה.
שלושת הפרקים הראשונים של משנה מסכת יבמות דנים בטיבו של קשר אישות זה.
ברוב המשניות הללו מובאת דעתם של חכמים שאינם רואים בקשר אישות זה אלמנט של
קניין ,אלא הוא נחשב רק לקשר אישות פוטנציאלי שקיים כל עוד יש אפשרות לקיים את
מצוות ייבום .אך בשני מקומות ר' שמעון חולק על דברי חכמים .בירושלמי מופיעות שתי
פרשנויות לדעתו ,כשאחת מהן נובעת ממסורת שהגיעה מבבל ולפיה לדעת ר' שמעון
היבמה קנויה ליבם בצורה חלקית .מסורת זו מופיעה בשתי סוגיות בירושלמי ואביא כאן
55
אחת מהן.
במשנה יבמות ב ,א-ב שנינו:
[ ]1שני אחים ומת אחד מהן .ייבם השיני את אשת אחיו ,ואחר כך נולד להן אח,
ומת .הראשונה יוצא משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ,והשנייה משום צרתה.
[ ]2עשה בה מאמר ומת ,השנייה חולצת ולא מתייבמת.
[ ]3ר' שמעון או' :מייבם לאי זו שירצה או חולץ לאי זו שירצה.
משנה זו דנה בדעת חכמים במקרה שבו היבם כנס את אשת אחיו ואחר כך נולד להם אח
ומת היבם [ ,]1וגם במקרה שבו היבם עשה מאמר בלבד [ .]2בסוף המשנה [ ]3מובאת
דעתו החולקת של ר' שמעון המוסבת על הרישא – על המקרה שבו האח כנס את אשת
אחיו ואחר כך נולד להם אח ומת היבם 56.אך המשנה אינה מביאה את דעת ר' שמעון לגבי
57
המקרה של עשיית מאמר .הירושלמי מבקש להשלים פרט זה:
55מלבד הסוגיה המובאת בפנים ,דעתו של ר' שמעון נידונה גם בדיון על המשנה ביבמות ג ,ד (ראו
ירושלמי ,יבמות ג ,ד [ד ע"ד; טור ,843שורות .)44-43
56ראו רש"י (יבמות יח ע"ב ,ד"ה מייבם לאיזו שירצה) שכותב "ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא
דקתני הראשונה יוצאה כו'") .וכן מוכח מהצגת הדברים בתוספתא ביבמות ב ,א (מהד' ליברמן ,עמ' .)5
התוספתא מביאה את המחלוקת בין חכמים לר' שמעון במקרה של עשיית מאמר ולאחר מכן מביאה את
המחלוקת בין חכמים לר' שמעון במקרה של עשיית ייבום .אמירתו של ר' שמעון במשנה "מייבם לאי
זו שירצה או חולץ לאי זו שירצה" מתאימה למובא בשמו בתוספתא במקרה של עשיית ייבום ומכאן
שבמשנה משפט זה מוסב על הרישא העוסק במקרה של עשיית ייבום.
57ירושלמי ,יבמות ב ,ב (ג ע"ג-ע"ד; טור ,837שורות .)27-22הירושלמי מביא מסורת בבלית הקובעת
שבמקרה של עשיית מאמר ר' שמעון פוסק ששתי הנשים אסורות .על כך מקשה הירושלמי" :קנה מאמר,
שתיהן מותרות!" ,כלומר לפי שיטת ר' שמעון שמאמר ספק קונה הרי שלפי האפשרות שהמאמר קנה את
היבמה – שתי הנשים צריכות להיות מותרות! (לכאורה הייתה צריכה להופיע כאן גם האפשרות השנייה
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
ר' זעורא בשם ר' ששת :תני תמן :דברי ר' שמעון שתיהן אסורות .וקשיא :קנה
מאמר – שתיהן מותרות! לא קנה מאמר אלא זיקה .וקשיא :קנה זיקה – שתיהן
מותרות ,לא ק[נה] 58זיקה – הראשונה אסורה והשנייה מותרת! שמא זיקת ר'
59
שמעון כמאמר דרבנן :כמה דרבנן אמ' המאמר קנה ומשייר ,כן <ר' שמעון>
אמ' זיקה קונה ומשיירת.
לפי מסורת זו ,במקרה שבו היבם עשה מאמר באשת אחיו ,ר' שמעון אוסר גם את אשת
האח הראשון וגם את אשתו של היבם .כפי שהירושלמי מסביר ,פסיקה זו משקפת את
הדעה שלפיה זיקה "קונה ומשיירת"; כלומר ,הזיקה בין היבמה לאח השני קונה אותה
במקצת והיא נחשבת לאשתו באופן חלקי .עקב כך ,אשתו המקורית של האח השני נחשבת
60
לצרת אשת ערווה במקצת ,ואסור לשתי הנשים להתייבם.
על פי סוגיות אלו ,הדנות בקשר של זיקת יבמין ,דעתו של ר' שמעון משקפת דגם של
קידושין חלקיים.
קידושי חרש וקידושי ייעוד לקטן
השימוש בדגם של קידושין חלקיים בא לידי ביטוי גם בסוגיית הירושלמי על המשנה
בנדרים י ,ו ,בעניין יכולת היבם להפר את נדרי יבמתו" :שומרת יבם בין ליבם אחד בין
לשני יבמים ,ר' אליעז' או' :יפר .ר' יהושע או' :לאחד אבל לא לשנים .ר' עקיבה או' :לא
[ל]אחד ולא לשנים".
61
בסוגיית הירושלמי על משנה זו מובא:
"שומרת יבם" כול' .על דעת' דר' עקיבה <מי> 62מיפר לה? והן דמר ר' אבהו בשם
ר' יוחנן :אפי' קידושי מאה תופשין בה ,מי מיפר לה? ויי דמר ר' יעקב בשם ר'
יוחנן :מייעדה לבנו קטן ,מי מיפר לה? ויי דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן
ור' הילא בשם ר' לעזר :אפי' אשם תלוי אין לה ,מי מיפר לה?
הפרשנים התלבטו בפשר שאלת הגמרא בעניין שומרת יבם ,שכן מן המשנה עולה שלדעת
ר' עקיבא היבם אינו מפר את נדרי היבמה ,ואילו התלמוד מבקש לברר מי רשאי להפר
את נדריה 63.אך בהמשך הסוגיה ,התלמוד עורך השוואה בין מעמד שומרת היבם למעמד
58
59
60
61
62
63
שהמאמר לא קנה את היבמה שאז הראשונה צריכה להיות אסורה והשנייה מותרת – "לא קנה מאמר
הראשונה אסורה והשנייה מותרת" ,וייתכן שחלה כאן השמטה) .משיב הירושלמי ששיטת ר' שמעון
נובעת מכך שאפילו אם המאמר לא קנה ,עדיין קיים קניין על ידי זיקה ("לא קנה מאמר אלא זיקה").
אולם ,אם ר' שמעון סובר שהקניין של זיקה דומה לזה של מאמר ,אז חזרה השאלה! לכן הירושלמי
מסיק שדעתו של ר' שמעון בעניין זיקה דומה לדעת חכמים בעניין מאמר ,דהיינו קניין חלקי .תפיסה זו
מתיישבת עם הפסיקה של ר' שמעון לפי המסורות הבבלית" ,שתיהן אסורות".
הוספה של מגיה ראשון.
כך צ"ל לפי העניין.
מסורת זו של ר' שמעון מובאת בירושלמי גם בדיון על דעת בית שמאי .ראו ירושלמי ,יבמות ג ,ד (ד ע"ד;
טור ,844שורות )31-29והדיון לעיל.
ירושלמי ,נדרים י ,ו (מב ע"א; טור ,1046שורות .)39-35
בלי מילה זו אין כל משמעות לסוגיה ,ולכן מסתבר שכך צריך לומר וכי תיבה זו נשמטה לפנינו על ידי
דיטוגרפיה .וכך הגיהו קרבן העדה ונועם ירושלמי.
קרבן העדה מסביר ששאלת הגמרא היא :האם נתרוקנה זכות הפרת נדרי היבמה לאב ,או שהיבם מונע
שירה שמידמן
קידושין חריגים אחרים ,ומביא שלושה מקרים שבהם יש ליקוי בקשר האישות ,המונע מן
הבעל להפר את נדרי אשתו .בכל המצבים נשאלת השאלה" :מי מיפר לה?" ,ונראה שמדובר
בשאלה רטורית ,המצביעה על כך שאין אפשרות להפר את נדריה .נעיין עתה בכל אחד מן
המקרים כדי להבין את טיב הקשר בין הבעל לאשה המונע מן הבעל להפר את נדרי אשתו.
המקרה הראשון מפנה למימרה של ר' יוחנן ,הדנה במקרה שבו אדם מקדש אישה
"מעכשיו לאחר שלשים יום" ,ואישה זו "מקודשת ואינה מקודשת" (משנה ,קידושין ג ,א).
כפי שציינו לעיל ,ר' יוחנן מסביר שבמקרה כזה "אפילו קידושי מאה תופסין בה" ,ומתברר
64
מכאן שאלו קידושין חלקיים.
המקרה השני הוא קידושי ייעוד לאמה עברייה .בירושלמי מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן
65
לריש לקיש בשאלה אם האדון יכול לייעד את האמה לבנו הקטן:
"אם לבנו ייעדנה" – לדעת .ר' יוחנן אמ' :מייעדנה בין לבנו הגדול בין לבנו הקטן,
בין לדעת בין שלא לדעת .ר' שמעון בן לקיש אמ' :אינו מייעדה אלא לבנו הגדול
בלבד ,לדעת.
בסוגיה זו חלוקים ר' יוחנן וריש לקיש אם האדון יכול לייעד את האמה לבנו הקטן ,כאשר
הדבר תלוי בשאלה אם קידושי ייעוד צריכים דעת .ר' יוחנן סובר שאין צורך בדעת ולכן
"מייעדה לבנו הקטן" .על פי זאת ,קיים דמיון בין קידושי ייעוד לקטן לבין יבם בן תשע
שנים ויום אחד הבא על יבמתו .אצל שניהם אין צורך בדעת ולכן יש תוקף לקידושין על
ידי קטן .על פי השוואה זו ,נראה שכמו שביאת בן תשע שנים ויום אחד נחשב לקניין
חלקי ,כך גם ייעודים אלו נחשבים לקניין חלקי.
המקרה השלישי הוא "אפילו אשם תלוי אין בה" .המפרשים נחלקו לגבי המקרה שעליו
67
מדובר 66.לפי רוב המפרשים מדובר במקרה של אשת חרש ,כפי שעולה מן הירושלמי:
64
65
66
67
ממנו זכות הפרת נדרים ,ואין לאף אחד זכות להפר נדריה? הקושי בהסבר זה הוא שזכות האב בהפרת
נדרי בתו קיימת כל עוד היא לא יצאה מרשותו .לכן ,קרבן העדה צריך להעמיד את המשנה במקרה שבו
היבמה נפלה לייבום מן האירוסין ,דבר שאינו מוזכר במקורות .לעומת זאת ,פרשנים אחרים (פני משה,
תוספות רי"ד ,נועם ירושלמי) הגיהו את הנוסח והחליפו את ר' עקיבא בר' אליעזר .לדעתם השאלה
בירושלמי מבוססת על ההנחה שיש ליבם זכות להפר את נדריה אפילו כשיש כמה יבמים ,ושאלת
התלמוד היא מי מבין היבמים מפר.
ראו ירושלמי ,קידושין ג ,א (סג ע"ג; טור ,1170שורות ,)3-2ומקבילה בבבלי ,קידושין ס ע"א.
ירושלמי ,יבמות י ,ו (יא ע"ב; טור ,879שורות .)43-41
לפי קרבן העדה המקרה הוא המתואר בבבלי ,גיטין עג ע"ב-עד ע"א כאשר הבעל נותן גט לאשתו מראש,
למקרה שימות מחולי שהוא חולה בו ,וקיימת מחלוקת התנאים בבבלי היא לגבי מעמד האישה בינתיים.
לדעת ר' מאיר בימים שבינתיים "בעילתה תלויה" .ר' יוחנן מסביר שכוונת ר' מאיר היא שאם הבעל אכן
מת ,מי שבא עליה לפני מותו אינו חייב אשם תלוי כמי שספק בעל אשת איש .יש דמיון בין מקרה זה
למקרה של שומרת יבם ,שכן מעמד שתי הנשים אינו ברור עכשיו ויתברר רק לאחר זמן :היבמה אינה
יודעת אם היבמים מתכוונים לייבם אותה או לחלוץ לה ,ואישה זו אינה יודעת אם היא מגורשת .אך
למרות הדמיון ,קשה לומר שזה המקרה שבו עוסק הירושלמי .ראשית ,המקרה שבמשנה הוא רק לפי
שיטת ר' מאיר ,והתלמוד דן בדעת ר' עקיבא או ר' אליעזר .שנית ,המימרה שמסבירה כי מדובר באשם
תלוי מיוחסת לר' יוחנן רק בבבלי (גיטין עד ע"א) .בסוגיה המקבילה בירושלמי (גיטין ז ,ד [מט ע"א; טור
,1085שורות ,)]47-44המחלוקת מובאת על ידי סתם התלמוד .לכן נראה שפירושם של שאר המפרשים
נכון.
ירושלמי ,יבמות יד ,א (יד ע"ב; טור ,895שורות .)34-29וראו :פני משה ,תוספות רי"ד ,נועם ירושלמי.
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
ר' לעזר שאל לר' יוחנן :אשתו שלחרש ושלשוטה? אמ' ליה :אפילו אשם תלוי
אין בה .ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' הילא בשם ר' לעזר :אפילו אשם תלוי
אין בה .מכיון דאת אמר :אפילו אשם תלוי אין בה ,ובא אחר וקידשה ,נתפשו בה
קידושין.
לפי ר' יוחנן ,כאשר מדובר באשת חרש" ,אפילו אשם תלוי אין בה" .כלומר ,קידושיה
אינם נחשבים אפילו קידושי ספק ,ולכן אם בא עליה אדם אחר הוא לא יתחייב קרבן אשם
תלוי בגין ביאת ספק אשת איש .מהמשך הדיון עולה שאם בא אחר וקידשה "נתפשו בה
קידושין" .לשון זו מקבילה למימרה של ר' יוחנן במקרה הראשון בסוגיה ("אפילו קידושי
68
מאה תופסין בה") ,ומכאן ניתן להסיק שגם קידושין חרש נחשבים קידושין חלקיים.
69
סימוכין לקביעה זו ניתן למצוא בספרי ,בדרשות המייחסות לאשת חרש מעמד דאורייתא.
עולה מכאן שבכל שלושת המקרים – קידושין "מעכשיו ולאחר שלושים יום" ,קידושי
ייעוד לקטן ,וקידושי חרש – יש סימנים המצביעים על כך שמדובר בקידושין חלקיים.
יוצא אפוא ,ששלושת המקרים הובאו יחד בסוגיה כיוון שכולם נתפסו כקניין חלקי באישה.
קידושי קטנה וחרשת
בנוסף לקידושין חריגים אלו ,ניתן למצוא רמזים לכך שגם קידושי קטנה וחרשת נתפסו
במקורות חז"ל כקידושין לא מוחלטים .למשל במשנה ביבמות יג ,ז מובא" :שני אחים
נשואים שתי אחיות יתומות קטנות .מת בעלה של אחת מהם ,תצא משם אחות אשה .וכן
שתי חרשות" .במקרים המתוארים היבמה פטורה מייבום ,מדין אחות אישה .הירושלמי
70
מסביר את העיקרון בבסיס פסיקה זו:
כקיניינה שלזו כן קניינה שלזו ,וכקניינה שלזו כן קניינה שלזו .ולא כן תנינן קטנה
וחרשת .תני ר' חייה :קטנה וחרשת ,מת בעל הקטנה ,בעל החרשת מוציאה בגט,
והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.
על פי הירושלמי הקניין של כל אחת מן האחיות שווה לזה של אחותה ,ולכן הקידושין
של אחת מהן דוחים את הזיקה של השנייה .מתחילת הסוגיה 71עולה שבקשר לקידושי
קטנה מדובר בקניין חלקי ,ושרק "צד אחד" של הקטנה קנוי לבעל 72.הירושלמי מציין
שההלכה במקרים של שתי אחיות קטנות או שתי אחיות חרשות שונה מההלכה במקרה
68
69
70
71
72
קידושין חלקיים אינם נחשבים לקידושי ספק אלא קידושין וודאיים אך חלקיים ולכן אין חייבים עליהם
קורבן אשם תלוי ,המיועד למקרי ספק בלבד .בבבלי ,יבמות קיג ע"א יש דיון בשאלה אם חייבים על אשת
חרש אשם תלוי או לא .הבבלי מביא שתי ורסיות של דעתו של שמואל בעניין ,וייתכן ששתי ורסיות אלו
משקפות שתי תפיסות בקידושי חרש – הראשונה (אשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי) רואה קידושי
חרש כקניין חלקי ואילו השנייה (אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי) רואה אותם כספק קידושין.
ראו ספרי במדבר קנג (מהד' כהנא ,עמ' '" :)598ושמע אישה' להוציא את החרש" (השוו מקבילה בבבלי,
נדרים עג ע"א); ספרי במדבר ,כ (מהד' כהנא ,עמ' '" :)54אשר תשטה תחת אישה' – להביא אשת חרש"
(השוו מקבילה בבבלי ,סוטה כד ע"א ,כז ע"א).
ירושלמי ,יבמות יג ,ז (יג ע"ד; טור ,893שורות .)38-35
שם ,שורה .30
בסוגיה בירושלמי ,יבמות יג ,ז (יג ע"ד ,טור ,893שורה )30מפורש שקניין זה הוא קניין חלקי ,וזה לשון
הירושלמי שם" :ויחלוץ צד הקנוי בקטנה ויכניס צרתה".
שירה שמידמן
של קטנה וחרשת ,כנראה בגלל שסוגי הקניין של קטנה וחרשת שונים אחד מן השני.
ואכן ,הבבלי ביבמות קי ע"ב דן בהבדל שבין קשר האישות של קטנה לקשר האישות של
חרשת" 73:אמ' רב חסדא :שמע מינה קא סבר רב – חרשת קנויה ומשיירת ,קטנה קנויה
ואינה קנויה" .אומנם ,מסורת זו של רב חסדא חולקת על הירושלמי לגבי טיב הקניין של
הקטנה ,שכן לפי הירושלמי קשר זה הוא קניין חלקי ,ואילו רב חסדא מתאר אותו כספק
קניין ("קנויה ואינה קנויה") .מכל מקום ,ממקורות אלו עולה בבירור שהמודלים של קניין
חלקי וספק קניין ,שמצאנו במאמר יבמין ,שימשו גם כמודלים לתיאור הקידושין החריגים
74
של חרשת וקטנה.
גם לגבי הקידושין החריגים הללו (או לפחות לגבי חלקם) נראה שחל שינוי ,ובשלב
מסוים במקום להתייחס אליהם כאל קידושין חלקיים ,התייחסו אליהם בתלמוד הבבלי
כאל תקנה מדרבנן בלבד .התייחסות לקידושי חרש וחרשת כתקנה דרבנן מופיע בבבלי
ביבמות קיב ע"ב" 75:אמ' רמי בר חמא :מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נישואין?
ומאי שנא שוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נישואין?" .בדומה לכך מעיר סתם התלמוד
בנוגע לקידושי קטנה בבבלי ביבמות קז ע"א" :ובית הילל? מידע ידעי דנישואי קטנה
76
דרבנן".
ד .סיבת השינוי
מכל האמור עד כאן עולה שבתקופת התנאים ובתקופת האמוראים הקדומים התייחסו
למאמר יבמין ולקידושין חריגים אחרים כקניין חלקי או ספק קידושין מדאורייתא .דגמים
73
74
75
76
על פי כ"י מינכן .141
הלברטל ושמש דנים במעמד של נישואי קטנה ,הבא לידי ביטוי בזכותה לאכול בתרומה וביכולת הבעל
להפר את נדריה ועוד (משה הלברטל ואהרן שמש" ,על המיאון :תולדותיה הסבוכות של תופעה הלכתית
חריגה" ,תרביץ ,פב [תשע"ד] ,עמ' .)393-377לדעתם ר' אליעזר (המשקף את דעת בית שמאי) סבור
שאין שום אפשרות לנישואי קטנה בין אם קידשה אביה ובין אם קידשוה אחיה ואימה .עם זאת ,ברור
שקיים הבדל בין תוקף קידושי קטנה שקידשה אביה ובין קטנה שקידשוה אחיה ואימה ,שכן קידושי
אביה תופסים באופן מלא מדאורייתא ,וקידושי אחיה ואימה אינם כן .הלברטל ושמש תיארו את קשר
האישות המשתקף בקידושין שנעשו על ידי אחיה ואימה כ"מעין יחס של שידוכים גרידא" ,והביאו ראיה
מן המשנה ביבמות יג ,ז שלקטנה יש "זיקת אישות קלושה" (שם ,עמ' .)385אך נראה שניתן לתאר את
קשר האישות הזה במונחים מדויקים יותר לפי התיאורים שמצאנו אצל האמוראים הקדומים ,כאשר הם
השתמשו בדגם של קידושין חלקיים כדי לתאר את קידושי הקטנה ,כפי שהסברנו.
על פי כ"י מינכן .141ייתכן מאוד ששאלתו המקורית של רמי בר חמא הייתה "מאי שנא חרש וחרשת
ומאי שנא שוטה ושוטה?" ושהמילים "דתקינו להו רבנן נישואין" נוספו על ידי סתם התלמוד כפרשנות
לשאלתו.
על פי כ"י וטיקן 111וכל עדי הנוסח ,חוץ מכ"י מינכן " :141מידע ידעי בנישואי קטנה ולאו כלום הוא".
ייתכן שההתייחסות לנישואי קטנה כדרבנן תקפה רק לגבי נישואי קטנה ,ואינה משקפת שינוי בתפיסת
קידושיה (כלומר קניין הקידושין שלה) .שכן ,בירושלמי יבמות יג ,א (יג ע"ב; טור ,890שורות )5-2
יש התייחסות לנישואי קטנה כתקנת חכמים" :וקשיא על דבית הלל נישואין התירה וזכאי במציאתה
ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כאשתו לכל דבר ,ואת אמר הכין? משלך נתנו לך .בדין היה שלא היו
נישואיה נישואין ,והן אמרו שיהו נישואיה נשואין ,והן אמרו שתמאן בו ותצא" .יוצא שהירושלמי מתאר
נישואי קטנה כנובעים מתקנת חכמים ובד ובבד מתאר קידושי קטנה כקידושין חלקיים .ייתכן שחכמי
התלמוד הבחינו בין קידושי קטנה המתוארים כקניין חלקי ובין נישואיה שנתפסו כתקנת חכמים.
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
לקידושין לא מוחלטים הובאו בברייתא בירושלמי לגבי תוקפו של מאמר ,וגם שימשו
את האמוראים הקדומים בבואם לדון בקשרי אישות חריגים כגון זיקה אליבא דר' שמעון,
ביאת בן תשע שנים ויום אחד ,קידושי ייעוד ,קידושי חרש וחרשת וקידושי קטנה .אולם,
בתקופת האמוראים המאוחרים בבבל קידושין אלו נתפסו כתקנת חכמים ,והמקורות
התנאיים פורשו בהתאם .מדוע התרחש שינוי זה?
אפשר להציע שההתפתחות ההיסטורית של מושג הקידושין היא שהשפיעה על הגישה
למאמר יבמין וקידושין חריגים אחרים .בדורות התנאים והאמוראים הקדומים התקיימו
שני דגמים לקידושי אישה :דגם הקניין ודגם ההקדש .שני דגמים אלו מוצאים ביטוי
77
בלשון המשנה בקידושין א ,א" :האישה נקנית" ,לעומת ב ,א" :האיש מקדש" .אפשטיין
ציין שלשונו של הפרק הראשון היא עתיקה באופיה ,ועל פי זאת טען שכל הפרק שייך
לקובץ משניות קדום .לדבריו" :בימים ההם 'נקנית' האשה כמו שנקנה העבד" .את הפרק
השני הוא מאחר ,ומתארך אותו לדור תלמידי ר' עקיבא .אם כך ,הלשון "קידושין" והדגם
המוצג בפרק השני מייצגים התפתחות מאוחרת יותר בתקופת התנאים .חוקרים רבים דנו
מאז בחילוף שבין "קניין" ל"הקדש" 78.יש שסוברים כמו אפשטיין 79,ואילו אחרים טוענים
שבמשך כל תקופת התנאים השתמשו בשני המונחים יחד .בכל מקרה ,עד סוף תקופת
התנאים התבססו שני הדגמים ,ובתלמודים אנו מוצאים השוואות בין קידושי אישה הן
80
לקניין של שדות והן להקדשת חפצים.
כשהאמוראים הקדומים תיארו קידושי אישה הם התייחסו לכך בעיקר כקניין ,הן
בקידושין רגילים והן בקידושין חריגים .לקניין יש מערכת כללים המאפשרת גם קניית חצי
דבר ,וכנראה מכאן נובעת הדעה שאפשרה לאישה קשר אישות עם שני בעלים בו זמנית.
81
אך בדורו של רבא אפשרות זו כבר אינה קיימת ,כפי שעולה מן הבבלי ,קידושין ז ע"א:
[ ]1אמ' רב' 82:התקדשי לי לחצאיי – מקודשת ,חצייך מקודשת לי – אינה מקודשת.
[ ]2א'ל אביי לרבא :מאי שנ' חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת (מקודשת)?
"אשה" אמ' רחמ' ולא חצי אשה ,הכא נמי "איש" אמ' רחמנא ולא חצי איש!
[ ]3א'ל :הכי השתא? איתתא לבי תרי לא חזיא...
[ ]4א'ל רב זוטרא בריה דרב מרי לרבינא :וניפשטו [לה] קידושי בכולה! מי לא
תניא :האו' רגלה של זו עולה ,תהא כולה עולה.
77
78
79
80
81
82
יעקב נ' אפשטיין ,מבואות לספרות התנאים ,ירושלים תשי"ז ,עמ' .416-414
לסקירה של דעות אלו ראו אברהם וולפיש" ,חקר עריכתו של פרק א במשנת קידושין – מאין ולאן?",
נטועים טו (תשס"ח) ,עמ' 77-43ובנסמן שם.
למשל אברהם וייס ,על המשנה ,תל אביב תשכ"ט ,עמ' יא; יהודה פליקס ,יחס מקבילות משנה ותוספתא
מסכת קידושין ,עבודת דוקטור ,אוניברסיטת בר אילן ,תשס"א ,עמ' ;14שם הוא מסכם את הדעות בעניין
ומציע שלוש תקופות בשימוש הלשונות "קנה" ו"קדושה".
למשל ירושלמי ,קידושין ג ,ה (סד ע"א; טור ,1173שורות ,)18-6ומקבילות בירושלמי ,נדרים ג ,ה (לח
ע"א; טור ,1027שורות ;)16-10ירושלמי ,קידושין ג ,א (סג ע"ג; טור ,1169שורות ;)41-7בבלי ,נדרים
כח ע"ב-כט ע"ב.
על פי כ"י וטיקן .ebr. 110-111
בכתב היד תוקן ל"רבא" וכך הוא בשאר עדי הנוסח.
שירה שמידמן
בתחילת הסוגיא [ ,]1רבא מציג חוסר סימטרייה בין הגבר והאישה בקידושין :איש יכול
לומר לאישה "תתקדשי לחציי" ,אך אישה אינה יכולה להתקדש בחצי מעצמה לאיש.
כדי לחזק את ההלכה שאי אפשר לקדש חצי אישה ,טוען רבא [ ]3ש"איתתא לבי תרי לא
חזיא" – אישה אינה ראויה להתקדש לשני בעלים .כהסבר לרעיון זה משווים האמוראים
בין קידושי אישה להקדשת בהמה [ .]4כאשר אדם מקדיש בהמה לקורבן הוא נותן לה
מעמד חדש ,וכך כשאדם מקדש אישה היא מקבלת מעמד חדש ואסורה לכל אדם חוץ
מבעלה .האמוראים מתארים תהליך זה באמירה" :וניפשטו [לה] קידושי בכולה" .בכך הם
מרחיבים ומעמיקים את ההשוואה בין קידושי אישה להקדש .ההשוואה בין קידושי אישה
להקדש לא נשארת במישור הטכני אלא נוגעת לדמיון מהותי יותר ,הרואה בקידושי אישה
מרכיב של הקדש כאדם המקדיש בהמה לגבוה ,ועל כן קדושה זו מתפשטת בכל גופה .על
פי תפיסה מורחבת זו ,ברור שאין אפשרות לאישה להתקדש לשני בעלים בו זמנית .כפי
שציין מוסקוביץ ,השוואה זו בין אישה לקורבן היא בלתי צפויה ומאפיינת את החשיבה
היצירתית של התקופה האמוראית המאוחרת ,שבה הרבו להשוות בין תחומים שונים כדי
83
ליצור עקרונות כלליים ומושגים מופשטים.
84
גישה זו באה לידי ביטוי גם בבבלי בקידושין ב ע"ב ,בסוגיה סבוראית הדנה בשינוי
לשון בין קניין לקדושה" 85:תנא' :האשה נקנית' ,וניתני התם האיש קונה! מעיקרא תני
לישנא דאורייתא ולבס' תני לישנא דרבנן – דאסר לה לכולי עלמא כהקדש" .לפי התלמוד,
ההבדל בין "קניין" ל"הקדש" הוא לשון התורה מול לשון חכמים ,כך שהוא עניין לשוני
בלבד .אך מהמשך דברי הגמרא "דאסר לה לכולי עלמא כהקדש" ,עולה שבעיני סתם
התלמוד הלשון של "הקדש" משקפת תפיסה מופשטת יותר של קידושי אישה המתייחסת
לקידושי אישה כהקדשת קורבן ממש ,ותפיסה זו היא חידוש שהשפיע על כל ההתייחסות
לקידושין בתלמוד הבבלי.
נראה כי בדורו של רבא התפתחה ההשוואה בין קידושי אישה לדיני הקדש ,שאחת
מהשלכותיה הייתה שאישה כבר לא יכולה להיות קשורה לשני בעלים ,אלא קיים יחס
בלעדי בין האישה לבעלה .התפתחות זו יכולה להסביר את השינוי ביחס למאמר יבמין
ולקידושין חריגים אחרים .בתקופת התנאים והאמוראים הקדומים הייתה אפשרות של
קניין חלקי באשה .דגם זה קיים במוסד של קידושין רגילים בפיו של ר' יוחנן" :אפילו
קידושי מאה תופסין בה" ,והוא משמש דגם לקידושין חריגים כגון מאמר .לכן התוספתא
והירושלמי התייחסו למאמר כ"קונה ומשייר" או "קונה ואינו גומר" .כמו כן ,האמוראים
תיארו מאמר וקידושין חריגים אחרים כ"קונה ומשייר" .אך מדורו של רבא ואילך אומץ
דגם מפותח יותר של קדושה ,שאינו מכיל אפשרות לקידושי "חצי אישה" ,ולכן היחס לכל
הקידושין החריגים השתנה ,והם נתפסו כתקנות דרבנן בלבד שחלקם נבעו מ"גזרות שמא".
ואולם ,החששות העומדים בבסיס "גזרות שמא" אלו הם חששות רחוקים ,שאינם
מצדיקים תקנה דרבנן .תופעה זו תואמת את הצעתו של מוסקוביץ ,הטוען שאחד מהגורמים
לדחקים של "גזרות שמא" בתלמוד הבבלי הוא אי התאמה בין ההסברים המבוססים על
83מוסקוביץ ,ההיגיון התלמודי (לעיל הערה ,)39עמ' .259
84ראו אגרת רב שרירא גאון (מהד' לוין ,עמ' .)71
85על פי כ"י וטיקן .ebr. 110-111
מאמר יבמין – התפתחותו ההיסטורית וההמשגתית
שיקולים עקרוניים לבין ההלכה המקובלת בתלמוד הבבלי .במקרים שלפנינו ,האפשרות
להסביר מאמר וקידושין חריגים כקניין חלקי באישה בעל תוקף מדאורייתא נשללה בהלכה
הבבלית ולכן היחס אליהם השתנה ליחס של תקנה מדרבנן ,והמקורות התנאיים פורשו
מחדש בהתאם.
אם כך ,ניתן לסכם ולומר שהמקורות המעידים על אפשרות של "אשת שניים" הם
חלק ממכלול מקורות המציגים מודלים שונים של קניינים חלקיים באישה .מקורות אלו
נדירים למדי בהקשר של קידושין רגילים ,אך כנראה שימשו את חז"ל בבואם לבחון
קידושין חריגים שאינם מתאימים לדגם של קידושין מלאים .דגמים אלו ,הרווחים במסכת
יבמות (המלאה בדיונים על סוגים חריגים של קידושין) ,רווחו בתקופה האמוראית הקדומה
הן בירושלמי והן בבבלי ,אך לאחר ההתפתחות ההמשגתית בבבל בדורו של רבא הם
הוחלפו בתלמוד הבבלי במודל של "קידושין דרבנן" ,וכמעט ונעלמו מתודעתם של חכמי
86
התלמוד.
86מכל מקום ,עדיין נותרו שרידים לתפיסה הקדומה בבבלי במימרתו של ר' יוחנן" :אפילו מאה תופסין
בה" (ראו לעיל בסעיף "הדגמים של קידושין חלקיים וספק קידושין בהקשרים נוספים") ובמימרת רב
חסדא" :שמע מינה קא סבר רב – חרשת קנויה ומשיירת ,קטנה קנויה ואינה קנויה" (ראו לעיל בסעיף
"קידושי קטנה וחרשת").